ארסנל 2014/15

אז לא הבנתי אנחנו אוהדי הצלחות או לא?

 

זה לא משנה וזה לא הדיון. הדיון פה הוא עוד פעם על מישהו בא להתנגח באוהדי צ׳לסי. צריך לזרוק עליו סלרי.

 

מי זה אנחנו? אוהדי צ'לסי?
הרוב כאן מעידים על עצמם שהם היו אוהדים גם כשלא היו הישגים... אז כנראה שלא...
אני דיברתי על כך שכשקבוצה מצליחה כמות האוהדים גדלה(להבדיל ממה שחושבים זה קורה אפילו בק"ש...) בגלל שהרבה אוהדים הם אוהדי הצלחות.
אגב,
למה מתייחסים לאוהדי הצלחות כמשהו רע? זה טבעי לגמרי... כפי שיש סיכוי גבוה יותר שתתאהב באישה טובה, יפה ומוצלחת...
לפעמים היא תשמין, תתכער, ואפילו תהיה בלתי נסבלת... אבל היופי בקבוצת כדורגל להבדיל מאישה- זה שעדיין תמשיך לאהוב אותה לעד...

מנגד, יכול להיות שתידלק דווקא על משהי שהיא לא נורא יפה, לא נורא חכמה, וגם אופי לא משהו... בזמן שאתם יחד היא תלך ותתפתח... תהפוך להיות הרבה יותר מושכת ואטרקטיבית...
כך הרגשתי עם ארסנל בשנים הראשונות של ונגר.

 

גולדינג, גם אני אף פעם לא הבנתי את זה. מבחינתי אהדה היא סוג של אובססיביות, משהו טוטאלי. תמיד תהיתי איך זה עובד לאוהד "שרוף" של 2 קבוצות, מספיק ש1 מהן מצליחה ואתה מבסוט? לא ברור.

 

הקרי לילה הראשון שלי היה אחרי שקלארק נבחר לשחקן העונה שלנו.
עדיין שומר את התחתונים האלה.
את האמת? אצלי זה בכלל דפוק. אני לא רואה בכלל כדורגל מלבד צ׳לסי. זה משחק נורא משעמם.

 

גם אם ליברפול לא מצליחה במיוחד בשנים האחרונות, עדיין קל להתחבר אליה, קל יחסית להתחיל לאהוד אותה. אפילו הקשיים שהיא עושה לאוהדים שלה הוא יחסי. אנחנו בכל זאת מדברים כאן על אחד המועדונים הגדולים בעולם. אז אני לא מדבר על הילדים המפגרים שאוהדים את ברצלונה, מחר ריאל ובעוד חמש שנים את סיטי. אבל הכוונה שלי היא שהרבה יותר קל להתחיל לאהוד מועדון גדול שעדיין נחשב לאחד הגדולים גם כיום. נגיד, לאהוד את פאקינג לסטר, שאתה בכלל ישראלי? זה כבר סיפור מעניין, משהו מיוחד באמת.

בכל מקרה, זה דיון מטומטם לנסות להבין רציונאל של אוהד. מהות האהדה היא דבר מטומטם לחלוטין. אני זוכר את הורנבי כותב בספר שלו, Fever Pitch, על זה שהוא התחיל לראות את ארסנל הם שיחקו כדורגל מחורבן והשחקנים היו מחורבנים. הוא גם ראה משחקים של קבוצות אחרות בתחילת הדרך עם אבא שלו, שלקח אותו גם לנבחרת אנגליה שהיו בה כוכבים גדולים מלונדון (ווסטהאם), אבל לא מארסנל. ועדיין, הוא כבר נשבה בקסם של ארסנל. משום מה הוא אהב והרגיש מחובר באופן טוטאלי לחבורה המחורבנת של ארסנל.

 

לירן, אני לא יכול להבין את זה. מה עובר אצלך בראש למשל כשבאר שבע הפסידה משחק חשוב וצ'לסי ניצחה אחד כזה? מה התחושה בשבת-ראשון, אלה דברים שלא נתפסים אצלי בראש. מצד שני, אהדה היא מראש אמוציונלית אז אני מבין שהניסיון שלי להכניס לוגיקה לנושא הזה נועד לכישלון.

 

יותר טוב שתשאל מה קורה כשמכבי חיפה פוגשת את יונייטד

 

אני מסכים עם כך שאם אתה אוהד יותר מקבוצה אחת, אז אתה לא באמת אוהד. כלומר, ברור שלישראלים זה שונה מאירופה, פשוט כי אין פה מועדונים בסדר גודל משמעותי, אז אני מבין אנשים שאוהדים למשל של מכבי חיפה ואז של קבוצה בחו"ל - ברצלונה, יובנטוס, ארסנל וכו'... אבל באמת שאותם אוהדים שאוהדים באנגליה את ארסנל, באיטליה את מילאן, בספרד את ברצלונה וכו', אז זה פשוט מגוחך ואתה לא באמת אוהד אף קבוצה, אלא מחבב ובעדן בליגות, אך זאת לא אהדה אמיתית.

אישית, אני נולדתי בארגנטינה לפני כמעט 26 שנה ועליתי לארץ (לחיפה) בגיל 5 ועד גיל 8 "אהדתי" בעיקר את ריבר פלייט כי זה המועדון של אבא שלי, אבל לא אהבתי כל כך כדורגל עד הגיל הזה ואז בגיל 7-8 התחלתי לאהוב כדורגל ובזמנו היו 2 ליגות פופולאריות בארץ, לפחות ממה שאני זוכר ואלה היו הספרדית והאנגלית ובגיל 8 (סוף עונת 96/97 וממש ההתחלה של 97/98) החלטתי לבחור קבוצה וההחלטה לאהוד את ארסנל נבעה מ- 2 דברים:
1) ממש אהבתי את ברגקאמפ (הלב שלי נשבר בקיץ של 98 עם כך שהוא העיף את הנבחרת שלי מהמונדיאל, אבל הגול היה מדהים...).
2) היה לי חבר ממש טוב שהיה אוהד שרוף של יונייטד (בגלל דוד שלו שחי באנגליה) ויום אחד סתם רבנו על איזה שטות והחלטתי לעשות דווקא לאהוד קבוצה יריבה ובגלל דניס בחרתי בארסנל ואז באותו השבוע היה מחזור 3 (אם אני לא טועה) של עונת הפרמייר ליג של 97/98, בברדיג' ואז דניס עם צמד והשער של ווינטרבורן ואז רשמית החלטתי, שלא משנה מה, אני אוהד ארסנל לכל החיים...

אח"כ הגיע הדאבל והרגשתי כאילו עשיתי בחירה מדהימה, אבל אז ונגר די מכר את כל הקבוצה הזאת, עברנו 3 שנים סופר קשות, בעיקר 99 (הפסד בנקודה של הליגה, אותו חצי גמר ארור...) והייתי מאוד צעיר ואני מודה שהיה לי רגעי משבר בשנים האלה, אבל אני חושב שדווקא בגלל אותן 3 שנים קשות (גמר הגביע נגד ליברפול, השפלות באירופה נגד ברצלונה, פיורנטינה, אפילו פראג עם רוזיצקי) הפכתי לאוהד סופר שרוף (עם תשוקה של אוהד ארגנטינאי לכל דבר) וזהו... כבר אין דרך חזרה וככל שמתבגרים מבינים שהתארים לא משנים באמת ולאוהד קבוצת כדורגל זה באמת כמו לאהוב ילד לדעתי (אנשים טועים בכך שהם משווים את זה לאישה)...

ארסנל זה משהו הרבה מעבר מכדורגל בשבילי, זה משהו שנותן לי הנאה ומהווה פורקן שבועי (כפול לרוב), דרך להשתחרר, כאשר אין לי שום שליטה על מה שיקרה ולא משנה מה אני יכול להתעצבן ולהתלונן, אך גם לשמוח וליהנות... לכן, אני חושב שכדורגל זה דבר שהוא כל כך אטרקטיבי למוח הגברי, כי לעומת אישה, שאם נתלונן וכו' אנחנו נישאר לבד עם הידיים שלנו, אז קבוצת כדורגל זאת מערכת יחסים של גבר בכיוון אחד בלבד וזה דבר נפלא (ואומר את זה מישהו שנמצא בזוגיות מאושרת מאוד כבר 9 שנים והיא מאושרת בעיקר משום שהיא מבינה את השריטה שלי עם ארסנל...).

לסיכום, יש אוהדי הצלחות, שאותם אוהדים לרוב מחליפים קבוצות כל כמה זמן ולא באמת עוקבים ויש את אותם אוהדים שישארו לא משנה מה, יראו כל משחק והאמת, שאם אתה מגיע למצב שאתה נשאר לראות 90 דקות למרות שאתה מפסיד 8-2 אצל אחת היריבות הכי גדולות, אז אתה אוהד אמיתי ומה לעשות, מי שהתחיל לאהוד את צ'לסי מאז אברמוביץ' לא ירגיש לדעתי מה זה להיות אוהד אמיתי עד לזמנים שונים, בדיוק כמו כל אותם "אוהדי ברצלונה" מהשנים האחרונות במדינה הזאת... איפה הם היו בתחילת המאה עם ה- 5 שנים בלי תואר וסגל של איזה 70% הולנדים?!?