דיון התקשורת לעונת 2016/17

מה מגוחך ב-'פסטיבל' סביב גיא לוזון? גם שחקני כדורגל הם בני אדם, קשה לכם לראות שבהפועל ת"א הנוכחית בלתי-אפשרי להצליח? הפועל השתפרה מאוד מבחינה טקטית. כדורגל אין לה מהסיבה הפשוטה שאין לקבוצה הזו חלוץ. הפועל נלחמת בכל משחק, היא הייתה יותר טובה בטדי, חילצה נקודה בטרנר, הראשונה שעושה זאת וגם כמעט השיגה משהו נגד מכבי חיפה ובמצב שלנו זה הרבה. מה זה המצב שלנו? שוינפלד בחוץ, בומבה ברח, יש פציעות, אין אפשרות לשנות הרכב, לוזון מגיע עם 13 שחקני שדה ומעבר לזה האיום הקיומי, החובות לשחקנים. הוא מאמן מצוין והחיבור שלו להפועל מרגש. את הדמעות בעיניים של השחקנים לא ראיתם? לא נוח לכם? תבלעו, דפדפו הלאה. אפשר לחשוב שכל מאמן פה הוא גוארדיולה.

לגבי ערן זהבי, שאלו אותו שוב על מאבק האליפות והוא כמובן לא יודע לפרגן - 'אני לא בטוח שבאר-שבע טובה ממכבי' - היא כן, יש לי חדשות בשבילך. באר-שבע טובה יותר ומכבי שיחקה כדורגל העונה בידיוק חודש וחצי. לא רק שהיא רחוקה מאוד מהכדורגל של באר-שבע במרבית העונה - מכבי הזו לא לוקחת אליפות באף ליגה בעשור האחרון חוץ מהעונה של ק"ש.

סלוצקי ודומינגס היו ליצנים גם בגולסטאר. זו תוכנית נטו 'להתעורר איתה' בימים כאלה שקודם ירד גשם בחוץ ואתה נמצא בשביתה בגלל המכללה. אותו פאנל קבוע ודי בנאלי, תוכנית ארוכה כמו מסטיק.

 

תסלח לי אבל להגיד עליו שהוא רק מוטיבטור זה עלוב, הוא לא שייע. הוא גם מבין טקטיקה. טעה בדרבי עם הגישה ההרפתקנית שלו וזה הכל ועל התבוסה הזו רשום איש אחד - אלי גוטמן. כל אחד אחר היה עוזב. עוד פעם לשים את התמונה שלו עם דמעות בעיניים? לוזון לא מרוויח הרבה בהפועל, הוא לא צריך את הכסף. הוא עובד בתת-תנאים והרוח של הפועל תחתיו מאוד מרשימה. אביחי ידין נראה כמו שחקן חדש אצלו, אפילו קלאודיו בומבה הראה שיפור לפני שברח. אז ללוזון יש את העיתונאים שדוחפים אותו, אז מה. לכל מאמן יש. הוא משאיר את המועדון הזה בחיים וזה מספיק טוב. אי-אפשר לנתק את מה שקורה מסביב. מתאים למכבי או לבאר-שבע? לא. וגם כנראה לא למכבי חיפה. אבל אני בטוח שבבית"ר מפנטזים עליו.

אהה ובראבו לכם על ה-2:0 הדלוח הזה, חבל שלא כל יום הפועל ת"א. אותנו הצלחתם לנצח בעוד ניצחון ירוק טיפוסי ואפור. חבל שהעונה שלכם לא מתקדמת.

 

ואז מני השמיע קול: "הפודיום", על ערב לצד מני לוי, משפחתו וחבריו

טל בן חיים הבלם קרס, גל אלברמן דמע, אבל במקום שבו אנשים מצאו קושי, המשפחה מצאה כוח. לאימא דליה "עדיין קשה כשבית"ר ומכבי משחקות, בכל לילה אני אומרת שמחר הוא ידבר", אבל תופעת האנשים שמבקרים את מני לוי הפכה לאחד הדברים המרגשים בכדורגל הישראלי. מדור הפודיום

"תעשו מקום כדי שנוכל להכניס את מני".

http://images.wcdn.co.il/579304-18.Xxx?crop=w635

http://images.wcdn.co.il/2300537-18.Xxx?crop=w635

http://images.wcdn.co.il/2300519-18.Xxx?crop=w635
בית משפחת לוי בכפר שלם - חצר ירוקה ומזמינה וחדר אורחים מלא באור - היה פתוח לרווחה ביום שלישי שעבר והאנשים המשיכו לזלוג פנימה. היתה אחת מיבניאל ואחד מדימונה ואחד מקרית גת. זה לא הכיר את זו והם מעולם לא דיברו עם מני לוי אבל היה חשוב להם לבוא. רובם צהובים, אבל ממש לא כולם. נציגות שחקני מכבי תל אביב כללה את הקפטן גל אלברמן, טל בן חיים1, דור מיכה, ברק לוי, אייל גולסה ודור פרץ. הם נכנסו ומילאו את החדר הגדול וכולם הקיפו אותם, ביקשו להצטלם ועל הדרך איזה קאמבק בטבלה.

כמו ים סוף נפער החדר כשמני לוי הובל לתוכו בכיסא גלגלים, לבוש בגוונים הנכונים. עשרות אנשים עמדו משני צדדיו. הוא סקר את החדר ולא הפסיק לחייך. העיניים של גל אלברמן הפכו רטובות. זה היה הביקור הראשון שלו, והוא היה נרגש לאורך כל הערב.

מני לוי המשיך לחייך לכל עבר, וטל בן חיים היה חייב לשבת.

בלם מכבי תל אביב פשוט התרסק ובמשך דקות ארוכות נותר שפוף. אוהד מכבי וחבר של המשפחה רובי ולטובסקי הודה לכל הבאים, סיפר על המסורת הזו לפיה אוהדים ומקורבים ממלאים את בית המשפחה בשלושה תאריכי מפתח - יום ההולדת של מני, יום השנה למקרה והדלקת נרות בחנוכה. "בשביל מכבי, אתה לא רק שחקן גדול אלא גם אוהד גדול", אמר ולטובסקי למני.

ובן חיים נשאר לשבת. ראו כמה זה היה קשה לו. הבלם היה חלק מאותה קבוצה של מכבי תל אביב, זו שעלתה לטדי ב-26 בינואר, 2002. אז, בדקה התשיעית, מספר 12 עצר כדור בעזרת החזה, ירה לעבר השער ובדרכו חזרה להגנה קרס ומאז כלום כבר לא אותו דבר. מטיפול נמרץ לבית לווינשטיין לחיים בבית, אוטוטו 15 שנה חלפו להן, חתיכת תקופה, ועבור השחקנים שהיו הכי קרובים למני לוי השחקן - הביקורים האלה רק הופכים קשים יותר. הם זוכרים כדורגלן צעיר וחסון והם לא מצליחים להסתגל למצב החדש, למראות, לקולות. אמו של מני, דליה, זיהתה את הקושי על פניו של בן חיים בעת שהסתכל לעבר בנה. היא זיהתה דמעות והלם, ניגשה אל הבלם, חיבקה אותו, ואמרה "קום, טל, זה בסדר".

הערב היה עוצמתי מאוד. מני כל כך התרגש עד שלא הצליח להירדם גם שעות ארוכות לאחר שכל השחקנים, האוהדים ובני המשפחה עזבו את החדר. במשפחה מספרים שהוא שקע במחשבות. "אירועים כאלה מחזקים את מני וזה הכי חשוב", מספר אחיו דודו. "מעבר לזה, זה מחזק אותנו, את המשפחה, וזה מראה עד כמה חזק הקשר עם האוהדים. זה דבר מדהים. זה מכביזם - בחנוכה, להתאגד ככה - ובלי קשר לקבוצה אותה אתה אוהד, זה יפה לראות ש'לא עוזבים חייל בשטח'".

בשנים שלאחר המקרה היו מגיעים אנשים בקבוצות קטנות, אבל לפני כחמש שנים, והרבה תודות לפייסבוק, הקהילה גדלה וגדלה. משנה לשנה יותר אנשים רוצים להגיע. "הם לא עזבו את מני, וזה נותן לנו את הכוחות להמשיך הלאה", אומרת דליה. כך גם אנשי מכבי תל אביב. זו לא רק נציגות השחקנים. עם הגעת מיטש גולדהאר לקבוצה הבעלים הקנדי התעניין מאוד במקרה של לוי, נפגש עם נציגי המשפחה, שמקבלים שני מנויים כבוד בכל עונה. הקשר בין הצדדים רק התהדק.

משפחתו של לוי וחבריו שומרים בקנאות על פרטיותו. אורי משיח, האוהד שכבר שנים מארגן את המפגשים הללו, ביקש שלא לצלם את המארח - מנטרה שחזרה כמה פעמים לאורך הביקור. עם השנים, הפכה דמותו של לוי למן מיתוס. במשפחה הסבירו שהכול ממניעים של צניעות. "מני היה ביישן, אף פעם לא רצה לבלוט", מספרת האמא דליה. "ואנחנו מרגישים שזה יהיה נגד האופי שלו - לצלם אותו כך".

רמי לוי, דודו של מני ולשעבר מאמן בני יהודה, בירך מאחורי החנוכיה ואלברמן וניר לוין התכבדו להדליק. ואז רמי לוי נאם בשם המשפחה. "בכל שנה אנחנו נפגשים ובכל פעם אתם מחממים לנו את הלב", אמר. "אומרים שהנס הגדול של חג החנוכה הוא של פך השמן - אז אתם הדלק של המשפחה, אתם נותנים כוח ובעזרת השם, כמו שהיה נס פך השמן, יהיה נס למני לוי".

בסרטון מרגש שהוכן לכבוד יום ההולדת של לוי ברכו שחקנים מהעבר. מני ציין 36 כבר באוגוסט והמחווה היתה אמורה להיות מוקרנת במפגש הקיצי, אבל דודתו נפטרה בסמוך ולכן המארגנים איחדו השנה בין יום ההולדת להדלקת הנרות המסורתית. בסרטון אבי נמני איחל מזל טוב, טל בנין נזכר בבישול שלו לנגיחת ניצחון של לוי מול הפועל פתח תקוה, דודו אברהם סיפר איך בטיסות מני היה מפחד ומחזיק לו את כף היד בחוזקה, כמעט שובר אותה. כולם צחקו, גם לוי. מכביסט אחר מכביסט ברך, ואז הגיע תורו של שמעון אמסלם. "מני, יא גבר!", פתח אמסלם ומני השמיע קול. ניר לוין, שאימן את לוי במשחקו האחרון, חתם: "אתה בן 36. פעמיים ח"י!".

למי שתוהה עד כמה לוי מבין, מעורב, מכיר, האמא דליה מבהירה: "הוא מגיב ומבין, יודע שכולם באו בשבילו. כשהראתי לו שוב את המצגת עם הברכות, יכולת לראות שהוא חושב וחושב, ופתאום הוא שמע את אמסלם ושוב התחיל לצחוק. אלו דברים אולי שרק אני יכולה להרגיש ולחוות. כל מי שיסתכל מהצד יראה בערך, אבל אני מסתכלת אל תוך העיניים של מני. אני מרגישה אותו, חשה אותו. אני מסתכלת איך אחרים מסתכלים עליו ואני מנסה לתת להם להרגיש את מה שאני מרגישה - שזה בסדר. כי העיקר שהוא איתי. יכול היה להיות שחס וחלילה הוא לא היה איתי. בכל בוקר שאני רואה אותו מתעורר ומחייך אליי וצוחק - בשבילי זה עולם ומלואו".

הרבה עוצמה מביאה עמה דליה. "כולם באים לחזק אותה בימים האלה אבל יוצא שהיא מחזקת אותם", מספר החבר הטוב של מני ערן חיים - זה שמיהר לרדת אל הדשא של טדי כשמני התמוטט. "זה מדהים", פרגן, "אנשים באים מכל הארץ. מגיע צל"ש לכל אחד מהם, זה ממש לא מובן מאליו". ואז אמר בעצב: "לא מאמין שעברו כל כך הרבה שנים".

מני, כפי שאמר החבר ולטובסקי, היה קודם כל אוהד צהוב ורק לאחר מכן שחקן המועדון. "אנחנו משתפים אותו בכל דבר", אומר האח דודו. "באליפות, שחקנים הביאו לו צלחת. חייבים להזכיר לו, אנחנו לא שוכחים וגם הוא לא. זה לא יום-יומיים, זה כבר 15 שנה, שיהיה בריא".

"כשמכבי משחקת בטדי זה קשה לי", מודה דליה, "אבל מה שמנחם אותי זה שאוהדי בית"ר עושים כל כך הרבה כבוד למני. גם במהלך המשחקים, וגם בביקורים". "תמיד כשיש משחק בטדי זה מחזיר אותי אחורה", מספר החבר ערן חיים, והאח דודו מוסיף: "אחד הדברים שהכי ריגשו אותי היה כשאוהדי שתי הקבוצות - מכבי ובית"ר - קראו ביחד להחלמתו של מני".

וזה הסיפור. בכל ברכה, בכל איחול. כולם מקווים לנס שייקח את הבחור החייכן הזה ויעמיד אותו שוב על הרגליים. ליום בו, ככה פתאום, ישוב המצב לקדמותו. השנים חולפות וחולפות, האנשים שלצדו מתבגרים ומזדקנים, אביו מורדוך לוי ז"ל כבר נפטר, ובזיכרון הקולקטיבי של כולנו מני לוי היה ונשאר ילד בן 21, כדורגלן חזק עם נתונים מרשימים.

אבל זו המשפחה של מני - האמא דליה, דודו ויתר האחים - שחיה את המצב יום יום. במקום בו אחרים מוצאים רחמים, הם מוצאים נחמה. במקום בו עוברי אורח יגלו ייאוש, הם יגלו תקווה. עבורם, מני הוא לא זיכרון ולא שחקן עבר - הוא כאן, לצדם, במלוא הכוח, הוא הכי הווה שיש. כבר בן 36 הילד, ואכן פעמיים ח"י. ועבורם, נס הוא לא שאלה של "האם?" אלא של "מתי?".

"לפעמים אני רואה אותו ואומרת 'הנה, הנה זה בא, זה מגיע! הנה, זהו זה, זה פה, זה יקרה", דליה משתפת. "אני באמת מאמינה, והאמונה נותנת לי כוחות. אני מחכה לנס שיבוא. בכל לילה אני אומרת 'זהו זה - מחר הוא כבר ידבר'".