דיון התקשורת לעונת 2017/18

אתמול בחדשות 22 הייתה כתבה על תרבות הספורט בארץ ודיברו בין היתר על קהל שפתאום צמא לספרים. מי מכם מחזיק ספרי ספורט בבית? לדעתי יש לי מאגר עצום ומכובד. בעת האחרונה, עם ביוגרפיה של זהבי, ספר 'מאה הכדורגלנים הגדולים בתולדות ישראל' ואפילו 'המועדון' שחושף סודות על מכבי ת"א בכדורסל - נראה שיש עלייה. כמובן שאני הייתי בחו"ל במדריד למשל ויש מדף שלם רק של ספורט ולא כמה אחדים(בשלוף: נבחרת ספרד והשחקנים הגדולים בתולדותיה; הביוגרפיה של צ'ולו סימאונה - הגדול ביותר בתולדות אתלטיקו; על מוריניו והעונה האחרונה שלו בקבוצה; אינסוף ספרים על ריאל מדריד וגם על הקלאסיקו ועוד ועוד).

הנה חלק ממה שיש לי:

האנציקלופדייה השלמה של הכדורגל הישראלי - שלושה כרכים.
אדום עולה - ספר של יוסי גלס על ההיסטוריה של הפועל ת"א בין היתר.
'ההולנדי של עכו'
'אייקס, היהודים ומלחמת העולם השנייה'.
'הוצא מהקשרו' - הציטוטים הגדולים בספורט הישראלי
אנציקלופדיה של כדורגל - ספר צנוע של עד 300 דפים, אורי שרצקי כתב.
'כדורגל באור ובצל'
וכל זה רק על כדורגל ישראלי..

 

הספר הטוב ביותר שתורגם לעברית הוא "כדורגל נגד האויב" של סיימון קופר. אני לא מת על קופר כעיתונאי (סוג של דסקל האנגלי) אבל זה ספר חובה, על ההקשרים הפוליטיים והתרבותיים של הכדורגל מהדרבי של גלזגו דרך מלחמת העצמאות בקרואטיה ועד סיפורים מאפריקה.

בזמנו גם האוטוביוגרפיה של בקהאם תורגמה לעברית, די משעממת.

 

אני לפחות קונה הרבה מאוד דברים של שחקן שאני אוהב(בתור ילד היה לי "הרכב" של ריאל מדריד על מדף בבית - בובות) ויש לי את הביוגרפיה של ראול שכידוע לכם לכם לא אמר כל הקריירה משפט מעניין. אז ככה אני מאמין שרוב אוהדי זהבי קנו את הספר שלו. מאמין שספר תמיד יכול לחדש וגם זהות המחבר תורמת. אותי מעניין לראות איך השחקן מתבטא או איך מספרים סיפור.

 

אני מסכים שאוטוביוגרפיות הן לרוב פחות מעניינות, למרות שכשהייתי במנצ'סטר קניתי כמובן את זו של פרגוסון והיא הייתה מוצלחת, הוא היה פתוח מאוד ולא חסך בעלבונות והשמצות כלפי שחקני עבר ואחרים (בואו נגיד שאם אתם חברים במועדון המעריצים של מארק בוסניץ' אני לא ממליץ על הספר). אני חושב שספרים יותר מעניינים הם אלו שמנסים לספר משהו רחב יותר מאשר סיפור של אדם או קבוצה-כמו למשל ספרו של קופר, ההולנדי של עכו, או "מה עשה הנוער" שיצא בשנה שעברה.

אגב, כמה שנדמה ששוק ספרי הספורט בעולם מפותח, זה כלום לעומת הספרים שעוסקים במוזיקה. באותה נסיעה קניתי גם ביוגרפיה על ריי דיוויס (מנהיג הקינקס החביבים עליי), 800 עמודים שמפרטים על כל פיפס בחייו עד לרמה של מה הוא אכל לארוחת בוקר ב-1966.

 

במעריב הרחיבו על המשחק של הנבחרת היום. אייל לחמן דיבר על אלה שיחסרו הערב לנבחרת. הוא דיבר כמובן על דיא סבע שהוא שילוב של שחקן מכדרר ויוצר וגולים, בניגוד למליקסון או רפאלוב למשל| הוא דיבר על מונאס דאבור שלמד מחלוץ אגף לשחק את האיש שבשפיץ וציין את הגול שלו בליגה האירופית| הוא עומר שעדן בן-בסט תפור ל-4:3:3 שהנבחרת רוצה לשחק והוא יכול לשחק בעמדה בצד שמאל יותר מכל אחד אחר| הוא שיבח את טאלב טאווטחה| ואז הגיע הפאנץ', הרי לחמן חייב להיות שונה ולאו דווקא בפן החיובי. כשהוא הזכיר את עומרי אלטמן - סיימתי לקרוא. אבל זה היה לקראת סוף הכתבה..

האמת שאני לא זוכר סיקור כזה דל מצד 'ידיעות' ואפילו 'ישראל היום' וגם באינטרנט בקושי דיברו על המשחק הזה - ובהחלט אפשר להבין למה.

 

נכון, למרות שגם אצל פרגוסון היו שני ספרים (בנוסף ל-LEADING שאינו אוטוביוגרפיה), אחד שיצא בשנת 2000, וזה שקראתי שיצא אחרי הפרישה ומתחיל בערך איפה שהקודם נגמר.

 

- חבל שאני לא מוצא את הטור של רון עמיקם מ-'מעריב' הבוקר גם באינטרנט, השורה התחתונה אחרי ליכטנשטיין - מביך. סוף-סוף מישהו אומר את המובן מאליו ועם סימן קריאה ובלי לברוח: פעם הנבחרת הייתה מנצחת משחקים כאלה 3:0 ובקלות, לא היו חוששים בכלל. ואשכרה כמעט נגמר תיקו. והוא גם מדבר על משחקי הבית של הנבחרת, פעם נבחרות גדולות לא היו מנצחות כאן(תיקו עם ספרד למשל במוקדמות מונדיאל 2002) או מנצחות בקושי.

- אברהם גרנט עורך אורח ב-'וואלה ספורט' והוא מדבר על מעמד המאמן: לא במאי, גם לא תסריטאי: ירידת כוחו של המאמן בכדורגל המודרני| אריגו סאקי הגדיר פעם את מאמן הכדורגל כ"במאי ותסריטאי גם יחד", אבל בשנים האחרונות כותבים את התסריט גם שחקנים ובעלים. המרד נגד מוריניו ואנצ'לוטי, המאמן שנזרק בהצבעת שחקנים וצבע הכסף. אברהם גרנט עורך אורח, והפעם: האם המאמן חשוב כבעבר?
למה בחרתי בנושא? אברהם גרנט מסביר: המאמן בעידן המודרני - האם הוא באמת חשוב כמו שהיה נהוג לקדש בעבר? ארסן ונגר אמר לי פעם שמייחסים יותר מדי חשיבות לכוחו של המאמן בקבוצת כדורגל. האם בעצם הוא צודק?
כיום, המאמן הוא עוד חבר בקאסט. הוא נע על הסקאלה שבין ניצב לשחקן הראשי, אבל הוא לא המושך העיקרי בחוטים. את התסריט יכול באותה מידה לכתוב אחד מעוזריו או אחד משחקני הסגל, והבמאי הוא בדרך כלל בעל הבית. מאמן כדורגל ישראלי ותיק הסביר השבוע: "פעם כמאמן היית הכול. היית מנטור ומחנך, פסיכולוג ומאמן כושר, יועץ חברתי ויועץ תזונתי. היום יש צוותים גדולים שמטפלים בכל הצד המקצועי. יש טכנולוגיות לניתוח אימונים ומשחקים, הכול מעובד ומחושב. יש גם בעלים שמעורבים יותר ומקטינים את מידת ההשפעה של המאמן. ואם החשיבות וההשפעה שלהם כזו קטנה, לא קשה לפטר אותם. לא צריך ללכת רחוק. כאן אצלנו יש מאמנים שהודו שאפילו את ההרכב שלהם, לא הם קבעו. זה אומר הכול".