דויד ויאה היה טוב בברצלונה בעיקר בעונה הראשונה, למרות העמדה בצד שמאל - בידיוק כמו שקרה לתיירי הנרי. כבש נגד ריאל בקלאסיקו צמד והיה בלתי-ניתן לעצירה, כבש בגמר ליגת האלופות וכמובן שאני לא מודד אותו בתפוקה בלבד בהשוואה לולנסיה שם היה הכתובת. אבל בעונה השנייה הוא נפצע בדצמבר ומאז לא היה אותו שחקן, ועל הפרק באתלטיקו לא כתבת דבר. הוא עזב את ולנסיה מאוחר מדי. ו-ויאה, לדעתי לפחות, כן צריך להיות בדיון כאן והוא ייזכר יותר וכנראה שזו המילה המתאימה ולא 'בעיקר' - ייזכר יותר בזכות הטורנירים בספרד. שים לב לזה: מונדיאל 2006 - 3 שערים| יורו 2008 - 4 שערים| מונדיאל 2010 - 5 שערים; יש לו סה"כ 12 שערים בטורנירים גדולים וזה מטורף, זה פי 2 מראול למשל. ויאה השיג מה שראול לא הצליח, מה שדי-סטפאנו לא הצליח, בוטראגיניו ואחרים. ובנימה זו - אתה מוזמן: פסל החירות: הקאמבק המרגש של דויד ויאה לנבחרת ספרד הפתיח שלי לכתבה אומר הכל לדעתי: בעוד שנתיים או שלוש, כשדויד ויאה יתלה את הנעליים ויפרוש מכדורגל, הוא יזכה למקום של כבוד בהיכל התהילה של ספרד. מלך שערי הנבחרת בכל הזמנים (59 שערים ב-97 משחקים) הוא האיש למשימות מיוחדות של "לה רוחה". הרזומה העשיר של ויאה כולל זכייה בגביע עם סראגוסה, 129 שערים ב-225 משחקים בולנסיה, אליפות וזכייה צ'מפיונס עם בארסה וכן אליפות עם אתלטיקו, אלא שפסגת הקריירה שלו היא ללא ספק ההצלחות הגדולות בנבחרת.
המאמן של זהבי דראגן סטויקוביץ'. לדעתי קריירה מפוספסת כשהוא עוזב את הכוכב האדום בלגרד בדיוק שנה לפני הזכיה שלהם בגביע אלופות בה הוא הפסיד לה עם מרסיי בגמר, אחר כך הוא החמיץ את הזכיה של מרסיי בליגת האלופות בגלל פציעה נראה לי. בסופו של דבר שיחק 7 שנים ביפן, אומנם כיכב שם אבל זו ליגה רחוקה מהעין ורחוקה מהלב.
מה ההבדל בין דויד ויאה לצ'אבי או אינייסטה? שהוא לא מזוהה עם מועדון גדול ומצליח? הוא היה חלוץ נהדר גם מחוץ לנבחרת. קארל פובורסקי וקלברסון זה כבר יותר לעניין לדעתי. שניים שתמיד עולים לראש בהקשר הזה. אפילו פרגי הודה בספרו שהשניים הללו שיכנעו אותו שטורניר בינלאומי הוא מדד לכלום.
לקלברסון זו הייתה הבלחה גם בנבחרת. בדיוק כמו לשוער מרקוס. אם הזכרנו את פובורסקי אז לחלוטין גם פטר קובה שאחרי היורו בכלל נעלם והוא היה אז רק בן 27. גיז'רמו אוצ'ואה עשה שם נהדר במונדיאל לפני 4 שנים ועד המונדיאל הזה גם כן העביר את זמנו על הספסל במועדוניו.
איך דייגו פורלאן עם שתי נעלי הזהב שלו יכול להיות בטבלה הזאת? דייגו לוגאנו הקפטן, דייגו פרס, ארבלו רויס, פליטו פריירה וכן הלא'ה.
אתה נראה לי לא זורם טוב עם הקונספט. אז נחזור על זה- חלוץ שבאיזשהו שלב בקריירה שלו היה טופ 5 לעמדה שלו בעולם בגלל הצלחה מרובת שנים בכדורגל מועדונים לא באמת יכול להיות פה(דאבור שוקר לא היה כזה אף פעם, גם לא כשכבש 20 ומשהו שערים בעונה אחת בריאל מדריד, לצורך העניין). וייה חלוץ אגדי בנבחרת ספרד, אולי הטוב ביותר בהיסטוריה בהתחשב בסטט', הכל טוב ויפה, יכול להסכים עם זה. זה עדיין לא הופך אותו לשחקן שבנה את השם שלו בזכות כדורגל נבחרות. נרצה או לא, כדורגל נבחרות הוא נדבך קטן מאוד מהקריירה הארוכה של וויה בצמרת הכדורגל העולמי. הוא היה מספיק שנים חבר קבוע בהרכב של ברצלונה, אולי הגדולה בכל הזמנים, מספיק שנים בולנסיה אחד מהחלוצים הכי טובים באירופה, כדי שהשם שלו לא יעבור אפילו בכאילו ברשימה האת.
דנילסון. תומסון לדעתי היה מספיק מרשים בקריירת מועדונים אחרי האפעזודה בניוקאסל. Sent from my SM-G930F using Tapatalk
השם הזכור לי ביותר הוא טוטו סקילאצ'י שרוב הקריירה שלו בכלל שיחק בליגה השנייה באיטליה אבל במונדיאל 90 הוא היה אולי השחקן הטוב ביותר והכותר כמלך השערים עם 6 כיבושים. עוד קצת שזכורים לי-דרקו פאנצ'ב(יוגוסלביה),סאנדיי אוליסה(ניגריה) והשם האחרון שספק אם מישהו פה יזכור אותו הוא פיטר רופאי השוער הבכיר של נבחרת ניגריה לאורך כל שנות ה-90(במונדיאלים 94 ו-98 המוצלחים יחסית שלה) שבמקביל היה במשך כמעט עשור שלם שוער מחליף בקבוצות אירופיות בינוניות.
סקילאצ'י שיחק במסינה רק שלוש עונות בסריה בי, לפני זה הוא שיחק במסינה בסריה צ'י1 ובסריה צ'י2. בליגה הבכירה הוא בילה חמש עונות (עם יובנטוס ואינטר) לפני שעזב לליגה היפנית.
