יאאלה. אין דרך אפילו להתחיל לתאר מה עובר בפנים. בכי פנימי שכאילו מתחיל באיברים הכי פנימיים בגוף ועולה למעלה. התפרקות אמיתית וערבוב כלכך משוגע של רגשות. אני בן 33. אוהד ליברפול מגיל 11. כמה בכיתי לאבא שלי בעצבים ובתלונות ציניות שדחף אותי אל המועדון הזה וכמה הייתי רוצה שהוא יהיה פה עכשיו כדי שאבקש סליחה ואגיד לו תודה. כוסאמק. מזל טוב לכל החברים האדירים פה. למשפחה הקטנה הזאת. כמה חרא עברנו פה יחד ובכלל.. מהפורום המיתולוגי ועד היום. שנדע לנצור את הרגעים המדהימים האלה, להרגיש אותם באמת ולשמוח עד השמיים. ליברפול אלופת אנגליה. איזה הזייה.
אני בכלל לא מבין על מה אתם מדברים. אני בכלל לא מעכל. אני בכלל לא מבין מה קרה. זהו. זהו. זהו. אליפות. אני פשוט לא מאמין. כל הסרטים שרצים עכשיו בראש. השחקנים. האגדות. הילסברו. התקופות הקשות. סטיבי. חזרנו חברים. סוף סוף חזרנו. הסופה נגמרה, הגענו אל הרקיע המוזהב ידידיי.
פתאום שמתי לב שאני לובש מכנס של ליברפול, לקחתי אותם מקודם סתם בקז'ואל כמו כל מכנס אחר בלי לחשוב על האליפות
אני שמח שסוף סוף נוכל לסיים את סאגת למפארד-ג'רארד, עכשיו כשהראשון זכה ביותר אליפויות עבור ליברפול מהשני.
