ליברפול 2019/20 - אלופת אנגליה!

צ'לסי? המועדון בבסיס, קצת לפני השחרור, אחרי שבת שסגרתי, עם הממיר YES שהבאתי מהבית, זה שעבר בכל מני מוצבים מסריחים ושכוחי אל לאורך השנים שאיכשהוא יש בהם אנטנה של יס אבל לא מים חמים כי צה"ל. יושב שם לבד אחרי עוד סידור עם המפקד (פנאן על הפז"ם) ורואה את המשחק. ההחלקה, ההתאבדות על השער של צ'לסי לקראת הסיום וכלום לא הולך, ואז טורס רץ לשער עם וויליאן וכבר ברור לי שזה נגמר.

היו גם רגעים יותר קשים, תמונות טראומטיות שנצרבו בזכרון... הפרצוף של הודג'סון ואיאן פאקינג הולוואי כשבלקפול חותמת נצחון באנפילד. בוקסינג דיי (או מחזור אחרי?) 2010, וולבס מנצחת 1-0 באנפילד ובפעם הראשונה אני מתחיל לתהות אם אנחנו באמת גדולים מדי כדי להסתבך בתחתית כי עברה פאקינג חצי עונה ואנחנו כמה נקודות מסכנות מהמקום האחרון, ואני בלי ספק צופה בליברפול הכי גרועה שהייתה כבר עשורים רבים.

איך הגענו משם לפה. הקבוצה הזאת ריפאה צלקות של דור שלם, יאללה. שלא נדע עוד חרא חברים.

 

לא אותו דבר מבחינתי.
גדלתי כאוהד חיפה בשנות ה90, ראיתי הרבה מאוד הצלחות.
נכון שהיום זאת כבר היסטוריה עתיקה, אבל אין לי "פצעים" מהאהבה לחיפה.
זה היום מבאס, אבל זה ממש ממש לא אותו דבר.

האהבה לליברפול, כל האכזבות, זה ליווה אותי מהילדות עד היום.

בגלל זה רשמתי שלדעתי רוב אוהדי הכדורגל בכלל לא יכולים להבין מה עבר על אוהדי ליברפול.
זה לא שלא זכינו בתואר, זה הרבה יותר מזה.


זוכר את ה27.4 היטב, אבל הקטע שלך עם הממתקים זה מחלה גיל

 

עוד משהו,
הגול ה2 שלנו נגד סיטי....מדהים. שער העונה שלנו. גם חשיבות וגם עבודת צוות מטורפת.
זה מזכיר לי שוב קשר בין רגע טוב לרגע רע, כמו כל דבר אצלנו, השער של ה1-1 נגד סיטי ב18-2019, זה גם היה יום חמישי, גם יום שאי אפשר לשכוח ושקיבלנו עליו תגמול אתמול כשלקחנו אליפות ביום חמישי.
בקיצור השער של ה1-1 נגד סיטי היה מדהים אבל מה הבעיה? זה משחק שהפסדנו בסוף ואף אחד לא רוצה לראות את הגול הזה שוב...היה שם גול מדהים שראינו רק בלייב ויותר לא התקרבנו לצפות בו. כמו שכל ההיילייטס של 13-14 נהרסו.
קיצר, את הגול ה-2 נגד סיטי העונה כן אפשר לראות, איזה שער...המסובבות האלה של ארנולד לשלוח שחקנים זה משהו לא נורמלי.

 

כמה מסירות היו שם לפני שטרנט מסר לרוברטסון באותו 1-1? 50? בחצי של סיטי.
כן, לא דובר על הגול הזה כמעט בכלל.


לא יודע לבחור את שער העונה. מבחינת חשיבות אולי באמת סלאח, אבל אני יותר נוטה למאנה נגד וילה.

 

הגול ההוא נגד סיטי ב1-1 היה מרהיב, מהשערים היפים שראיתי כאוהד. ודווקא כן הצלחתי להתמוגג ממנו לא מעט למרות הקונטקסט, אני קצת מזוכיסט בקטע הזה. גם את השערים מ-13/14 אני עוד רואה מדי פעם, הפירוקים של אברטון ויונייטד בפרט. את ה3-2 על סיטי לעומת זאת לא מסוגל. שם כבר ממש חגגתי, הגול של קוטיניו... לעזאזל.

לא יודע אם זה שער העונה מבחינת איכות הביצוע (יש הרבה מועמדים), אבל רגע העונה שלי הוא לגמרי הגול של סלאח מול החלאות.
השילוב בין השנאה התהומית ליונייטד כמועדון, יחד עם העובדה שהם הקבוצה שהצליחה הכי הרבה בזמן שאנחנו לא, יחד עם התזמון, הסמליות של החגיגה... ברגע שהאוהדים התחילו לשיר אחרי הגול הזה "now your'e gonna believe us..." זה היה הרגע שבו הכלתי את המחשבה שנהיה אלופים עד הסוף.

אפילו הראיונות של לוברן לא הצליחו להרוס לנו את זה, אתם קולטים?

 

תענוג לקרוא פה את הזיכרונות של אנשים. יש כאן משתמשים שאני מכיר מאז 2007 וממש חוויתי איתם את הרגעים המדוברים על דפי האינטרנט.

הרגע הכי קשה שלי היה ה4-4 מול ארסנל ב2009. זה היה מאבק אליפות ראשון שחוויתי. 19 שנים זה לא 30 שנה אבל הרעב היה עצום כבר אז. הייתי ילד בן 12 או 13 ובתמימותי בטוח שזה חייב להיות שלנו. כמעט כל השחקנים בקבוצה נתנו עונת שיא כדי לחפות על פציעות של סטיבי וטורס, מלא ניצחונות בדקות הסיום, 4-1 מדהים באולד טראפורד, מיד אחרי זה 5-0 על וילה כשכולם היו בטוחים שנבעט בדלי, 1-0 דרמטי של בניון בפולהאם. הכל התחבר.
ואז הגיע המשחק מול ארסנל. גם לאוהד הניטרלי זה היה משחק של קצב מטורף והתקף לב אז בטח למי שמעורב רגשית. התחננתי אחרי שעשינו 4-4 שיהיה לנו כוח לעוד התקפה אחרונה אבל כבר לא היינו מסוגלים. יצאתי גמור ממשחק הזה. לא זוכר כבר את הכרונולוגיה של הדברים, אם המשחק הזה סגר באופן מתמטי את הסיפור או מתי הגיע השער של מאקדה ביחס אליו אבל הבנתי שאיבוד הנקודות הזה הוא כבר אחד יותר מדי ויונייטד לא ישמטו את זה. הייתי שבור במשך איזה שבוע ובאיזשהו מקום זה הביא אותי קצת יותר ציני ומוכן לשיברונות הלב שבאו בהמשך.

שער העונה בעיניי זה סאלח מול יונייטד. אם אני זוכר נכון הניצחון הזה הגיע אחרי עוד איבוד של סיטי והפער הפך להיות כבר משמעותי מאוד. יחד עם המעמד, היריבה והריצה של אליסון בחגיגות משהו השתחרר וזו הייתה הפעם הראשונה שבאנפילד העזו לשיר שאנחנו הולכים לקחת את הליגה. הייתה תחושת היי מדהימה אחרי השער הזה שנמשכה כמה ימים טובים.
עריכה: בקיצור, מה שתומר אמר.

 

כשאתה אומר את זה עכשיו ואני חושב על זה, פשוט לא נקלט.
אתמול מישהו הזכיר כאן שאנחנו בדיון כמו משפחה ואנחנו עוד היינו בפורום הקודם, אתר ופורום ״הקופ הישראלי״.
הכוונה במשפחה זה שעברנו ימים כל כך קשים שממזמן הייתי מתייאש לבד ומפסיק לעקוב, החב׳רה כאן החזיקו אותי.
אני מכיר את @הקופ בישראל משם אם אני לא טועה, @Ori8 כמובן עם הפסימיות אני זוכר אותו משם (פוסט מרגש על מה שרשמת על אביך) ו- @Liverpool-Forever .
אני זוכר משם את עמוד הסגל העלוב שלנו, רפא בניטס שחיפש 22 שחקנים לסגל ולא היו לו, בניון - קאוט - באבל - ריירה העלובים באגף, איזה ימים עלובים.
אשכרה מ-2007 עם אותו חבורה.

מ-2004 אני אוהד את הקבוצה, 2 אליפיות אירופה אבל זה הרגע המרגש ביותר, אין ספק, הסבל כל כך גדול היה, כבר איבדתי תקווה.

צחוק צחוק, לדעתי היום הקשה ביותר שלי כאוהד היה העזיבה של טורס, ילד בן 16 הייתי ולא האמנתי שבסוף זה ייקרה, לא הלכתי לבית ספר והחולצה של טורס עדיין אצלי בארון, לא לבשתי אותה עשור מרוב כאב וכעס, לא מעיז לזרוק.

כמה רגעים קשים שלא הוזכרו,
ב-2015 קיבלנו שישייה משפילה מסטוק, בסוף 2017 קיבלנו חמישייה באתיחאד, גמר אלופות 2018 וקיבלנו את הפיצוי הטוב ביותר.
שנה אחרי גמר אלופות קיבלנו פיצוי.
שנה אחרי ה-97 נק׳ קיבלנו פיצוי בענק.
מדהים.

סיטי במצב של 1-1 אתמול הייתה בהתקפה מתפרצת מהמדהימות שראיתי, סטרלינג במקום למסור לחסוס מול שער ריק בעט לקורה.
ווקר שוב בהצלה מטורפת מהקו.
ואז... וויליאן כובש בפנדל, אותו וויליאן שכבש ב-2014.
קארמה.

 

כן...מכירים מהפורום הקודם עוד, של חוג האוהדים. את ה4-4 ראיתי במפגש של חוג האוהדים באיזה פאב בתל אביב, זה באמת היה סופו של חלום האליפות. תיקו שהרגיש כמו תבוסה.

 

אני חושב שהרוב המוחלט של האוהדים שכותבים כאן באופן קבוע היו גם בפורום ההוא וגם כאן, אני הייתי בעיקר כאן לאורך הדרך. נראה לי ששם הכינוי שלי היה Danny Murphy, מעיד על כמה שהשנאה לסקאם הניעה אותי עוד כילד...

למפגשים הגעתי פעמים ספורות, אבל פשוט מטורף לחשוב שהמציאות הוירטואלית הזאת מלווה אותנו כ"כ הרבה זמן, את רובכם אני מכיר בשם הפרטי, והדיונים של ליברפול פה, שבתחילת הדרך שלי כאן כללו אותי ואולי עוד 3-4 יוזרים, הם חלק בלתי נפרד מהאהדה שלי למועדון. כמה שלאורך השנים התחרבנתי על העובדה שלא הייתי קיים בסבנטיז ובאייטיז לראות את השנים הגדולות שלנו, יש קסם מיוחד מאוד באהדה מרחוק בתקופה המודרנית הזאת. אנחנו צורכים את התוכן הזה היישר אל תוך הוריד (כמו שהבריטים אוהבים להגיד), יש לנו גישה ישירה לשחקנים, למאמן, ראיונות, צילומים מהחגיגות, מה לא. מקפיץ את תחושת השייכות בכמה רמות למעלה בעיניי.

זכינו. במלוא מובן המילה.

 

אף פעם לא הלכתי למפגשים, לא אוהב את זה. אוהב לראות בבית, בלי שמפריעים לי.
עד הפורום הזה הייתי מסתובב בעיקר בפורומים האנגליים (YNWA יותר מכולם) אבל גיל גרם לי לעבור לפה (כנראה ההחתמה הכי מוצלחת שלו אי פעם ).

לא יודע איך אפשר היה לאהוד לפני הרשתות והאינטרנט. זוכר את עצמו עוקב אחרי משחקים בעידכוני טקסט באתרי אוהדים (KOPWORLD?), מדהים כמה חיכינו לזה, וזה הגיע בתקופה שאפשר לצרוך כל כך הרבה תוכן (בלי קשר למשחקים עצמם).

 

קודם כל,מזל טוב על האליפות!

אנשים מצליחים להבין שלוברן הוא גם אלוף אנגליה וגם אלוף אירופה?משהו פה דפוק...

 

אם כבר הזכרתם את הפורום ההוא, היה בו פעם דיון של בערך 180 עמודים על ההחתמה של גארת' בארי והאם להביא אותו במקום אלונסו. פה בעונה מלאה של אליפות אנחנו על קצת יותר מ200.
אפרופו רגעי שפל... אני הייתי מהתומכים הגדולים של רכישה שלו.

 

אם אנחנו בקטע של רגעי שפל, אני תמיד נהנה להזכיר לגיל שהוא רצה שנחתים את ג'ואי בארטון. לאגף.

 

חחחח
לא מכחיש אפילו.
רציתי את בארטון לאגף, רציתי את בארי במקום אלונסו, חשבתי שצ'ארלי אדם יהיה כוכב אצלנו.
והכי גרוע, הבאתי את @oranfu לפה.
אמרתי לו עזוב פורומים באנגלית, האנגלים מקובעים, יש פורום ישראלי עם הרבה אוהדים שמבינים, לא האמין אבל הפכתי אותו מספקן למאמין.

 

לא יאמן. אכן אני מתגעגע לקופ הישראלי.

שנה שעברה אחרי שסיטי ניצחו את לייסטר והרגשתי שאיבדנו את האליפות היחידה שחשבתי שהייתי יכול לראות של ליברפול (זה היה גם אחרי ההפסד בבארסה בחצי הגמר הראשון), הייתי כל כך מדוכא שהחלטתי בפעם הראשונה בחיים מרצוני לא לראות משחק של ליברפול (את חצי הגמר מול בארסה באנפילד.)

פשוט לא יכולתי לסבול את מקרה גאררד 2. שתי אליפיות שהייתי אמור לראות ולא ראיתי ולכן לא יכולתי לסבול גם יציאה מליגת האלופות.
גם אחרי שהובלנו 3 0 מול בארסה לא ניסיתי לראות. אמרתי לעצמי בסוף בארסה יכבשו וסתם תרגיש יותר גרוע.

אחרי הגמר במדריד הייתי כל כך שמח שגם אם לא זכינו באליפות, שוב זכינו בליגת האלופות ( ב 2005 התחלתי לאהוד את הקבוצה בגיל 15 אחרי השער של סטיבי מול אולימפיטקוס וזכיתי לראות אליפות אירופה אחת).

עברתי להתגורר באנגליה שנה שעברה והזכייה בליגת אלופות הרגישה לי מעין סגירת מעגל אישי אחרי שהגעתי למקום שתמיד רציתי להיות בו. השנה, בשנה השנייה שלי באנגליה הם זוכים באליפות בעונה שפשוט אין מילים.
הייתי בכמה משחקים וממש נהניתי. היייתי גם בהפסד בווטפורד אלוהים ישמור, אבל תודה שזה היה רק ההפסד הזה (אני יותר לא הולך למשחקים של ליברפול בווטפורד- הם גם הפסידו לפני כמה שנים נגד ווטפורד 3 0 במשחק שהלכתי אליו חחח)

סך הכל זו קבוצה חבל על הזמן ואני מקווה שהם ינסו לשמור את זה ולחזק טיפה את הקבוצה (לא הייתה סיבה לאבד את וונר לצלסי בסכום המצחיק שהם שלמו).

We are Liverpool

גם אם לא נזכה שוב באליפות, תמיד יהיה לי את 2019-2020