מחזור 23 בליגת העל: מכבי חיפה נגד הפועל ת"א, המאבק על הפלייאוף רותח

זה נכון באופן די ברור.
בסופו של דבר המאמנים הזרים שהצליחו ב-10 שנים האחרונות הם איביץ', אוסקר גרסיה וסוזה.
את פאקו, דווקא זה שלקח טראבל, אני לא מכניס כי אני חושב שגם אוהדי מכבי ת"א לא התרשמו מהקבוצה הזו. זו הייתה העונה הכי חד צדדית שאני זוכר.
אם נסתכל על השאר -- פטר בוס (איבד את השחקנים לגמרי, היה מנותק מהליגה), ארבלדזה, יוקאנוביץ', דוניס, וידיגאל (הטרלה של המערכת) -- נפילות. יחד אליהם נוסיף את מולנסטיין, רוטן, סטנוייביץ' (היה חיבור מדהים עם הקהל, אני לא מבין איך זה נוצר. מספרים אגב שאם היה מגיע למערכת יותר בריאה כנראה שכן היינו רואים מאמן חזק על הקווים, אבל בפועל הוא הגיע אלינו בעונה שבה שחר אפילו לא צפה במשחקים).

אגב, איפה כל המאמנים האלה היום? לדעתי איביץ' מחפש קבוצה, יוקאנוביץ' חזר לפרמיירשיפ מקטאר, גם ארבלדזה חזר לשם אחרי כמה שנים באוזבקיסטן. פאקו אחרי נפילה בולנסיה הגיעה לטונדלה. סוזה בברזיל ובנבחרת מתים להיפטר ממנו, וידיגאל בפורטוגל, לדעתי גם דוניס חוגג שם באיזור המפרץ (סעודיה?). רק פטר בוס נשאר בצמרת הכדורגל העולמי כשהוא מאמן היום את ליון.

אבל כמו שאמרת, זה חוק המספרים הגדולים. תביא עשרות מאמנים זרים, אחד מהם בטוח יחשב כהצלחה.

 

בגדול אני מסכים שהפועל באר-שבע ומכבי ת"א יודעות להוציא את 3 הנקודות גם במשחקים בהם הן משחקות גרוע (מכבי ת"א בנס לא ירדה בפיגור של 2-0 במחצית הראשונה). אבל זה גם קצת הגיוני, זה מחיר ה"מועמדת הבכירה". תוסיף לזה שחקנים לא רגועים ואתה מקבל קבוצה שנלחצת מאוד כשהיא עולה למחצית השנייה ב0-0.

אבל אתה קצת מגזים. ניצחנו את בני סכנין בסיבוב הראשון אחרי משחק נוראי (בזכות השופט), נצחנו את הפועל חדרה במשחק שהיא הייתה 2 דרגות מעלינו. גם הניצחון מול הפועל ת"א הגיע במשחק יחסית שקול. גם הניצחונות על מכבי נתניה ובית"ר ירושלים הגיעו ממשחק שלא היינו קיימים מחצית שלמה. כל שאר המשחקים פשוט גמרנו אותם עוד לפני שהתחילו (אשדוד, בני סכנין סיבוב שני, ק"ש סיבוב ראשון, דרבי, נוף הגליל).