כחלק מפרויקט 30 שנה לפרמיירליג ישנם כל מיני סרטים וביום שבת שודר הסרט על ארסנל 2003/04: "הבלתי מנוצחים". קודם כל אגיד ואומר שחבל שזה היה רק רבע שעה, קצת מעליב הייתי אומר, ציפיתי שיהיה לפחות כפול. בין המשתתפים: הקפטן פטריק ויירה, האגדה דניס ברגקאמפ וגם פרדי ליונברג. איך עושים סרט כזה בלי תיירי הנרי, השחקן מספר1, ולא הושיבו את ארסן ונגר שיגיד כמה מילים והסתפקו בקטעים מהארכיון? הציגו את ה-0:0 נגד מנצ'סטר יונייטד עם החמצת הפנדל - כמשחק מכריע, גם את הניצחון על צ'לסי בסטמפורד ברידג' אחרי פיגור, המהפך נגד ליברפול בהייבורי (אחרי ההדחה מליגת האלופות) ואת ההכתרה נגד טוטנהאם ומחזור הסיום שקבע את ההישג. https://d2x51gyc4ptf2q.cloudfront.net/content/uploads/2021/10/22160932/Arsenal-Invincibles-F365.Xxx ליונברג הגבר אמר שמהרגע הראשון הבין לאיזה קבוצה גדולה הגיע, דיבר ממש על 'שנאה' למנצ'סטר יונייטד ושמבחינתו הוא ציפה לקחת אליפות בכל שנה - כאפיים. הקריסה של ארסנל החלה עם עזיבתו של ויירה לדעתי. בכל מקרה, בחזרה לאותה העונה שלא תחזור לעולם: כל נגיעה של הנרי הייתה תענוג. צר לי שארסנל לא הצליחה לנצח באותה עונה את יונייטד בליגה והודחה מולה בגביע, ומעבר לכך - שהיא נתקעה ברבע גמר הצ'מפיונס נגד צ'לסי הרבה פחות טובה. מילא הייתה מודחת נגד מילאן של קרלו אנצ'לוטי או משהו. אני חושב אגב שהשלומיאליות ואיבוד 8 נק' היתרון על יונייטד שנה קודם לכן עשתה טוב לקראת העונה הזו והגבירה את הטירוף. - ארסנל החזיקה בפסגה 31 מחזורים במצטבר: מחזורים 2-10, 13-13, 16-17 ומהמחזור ה-21 עד הסוף. - 26 ניצחונות ו-12 תוצאות תיקו, 90 נקודות, יחס שערים 26:73 - ההתקפה הטובה בליגה וההגנה הטובה בליגה. - מאזן בית: 15-4-0, כלומר 49 נקודות| מאזן חוץ: 11-8-0, כלומר 41 נקודות| נגד יונייטד: שתי תוצאות תיקו. נגד צ'לסי: שני ניצחונות. נגד ליברפול: שני ניצחונות| ללא ספיגה: 13 משחקים, לא כבשה: 4 משחקים. - הכובשים בליגה: הנרי ראשון עם 30| פירס - 14, ברגקאמפ,ליונברג,ג'ילברטו סילבה-4, סילבן וילטורד,פטריק ויירה - 3, חוסה אנטוניו רייס ז"ל,אדו - 2, סול קמפבל,קולו טורה,קאנו-שער בודד.
קבוצה מהגדולות בהיסטוריה של הכדורגל,היוותה השארה ללא מעט מאמנים. אין היום שחקנים מרגשים כמו הנרי,ברקאמפ,ויירה. שחקנים כמו פירס וליונבגר הגיעו לשיא שלהם תחת וונגר ופרחו בשיטה שלו.
הקבוצה הזאת הייתה אדירה אבל להגיד שאין שחקנים כאלה היום, מספיק שראית את המכונה של סיטי אתמול. בעיני דה בריינה לא פחות גדול מכל שחקן שתרשום לי חוץ ממסי/רונאלדו.
רק חבל ששכחת את מילה המרכזית במשפט שלו, מרגשים. כנראה שזה שילוב של נוסטלגיה ואהדת הקבוצה אבל גם אני מרגיש שאין כבר שחקנים מרגשים והמשחק הפך לרובוטי יותר. דרך אגב, הנרי לא יותר טוב מרונאלדו, מסי וכנראה עוד הרבה שחקנים כיום אבל יש לו קסם במשחק שיש למעט מאוד שחקנים.
אני מבין מאוד את 'גלי הנוסטלגיה' ויכול לכתוב על כך ספר, כריסטיאנו רונאלדו הוא אולי משהו מיוחד אבל תמיד הסתכלתי בהערצה לגלאקטיקוס של ריאל מדריד והשחקנים שגדלתי עליהם כמו ראול, פיגו, זידאן, רונאלדו ורוברטו קרלוס ולא צריך להסביר לי שהקבוצה הזו לא ניצחה מספיק ונקלעה לבצורת של תארים. לדעתי הנרי היה שחקן שהיה לו הכל. גם קסם שלכריסטיאנו רונאלדו בשיאו לא היה. הוא כבש 30 שערים ב-2004 וזה היה הזייתי. בימים האלה וארדי וקיין ששחקנים פחות טובים ממנו משמעותית - מגרדים את המספר הזה או הגיעו אליו, כנ"ל מוחמד סלאח. הנרי עצמו אגב אמר באחד הריאיונות, בתוכנית שהוקדשה רק לו - שהוא יודע שעליו להבקיע שערים והרבה ושלא אהב שדיברו רק על הקסם שלו כי הוא צריך להיות שחקן מכריע, אבל בניגוד לוואן ניסטלרוי למשל לא עניין אותו רק איך להבקיע. פטריק ויירה היה מהשחקנים שהכי רציתי לראות בריאל מדריד ולא הגיע, הוא היה מסדר יופי את מרכז השדה שלנו ונהג לפלרטט איתנו מדי קיץ. ב-2003 הוא כמעט הגיע, ב-2004 הוא כמעט הגיע ובסוף יובנטוס. זו האליפות האחרונה של ארסנל שתסגור עוד מעט 20 שנה בלי תואר, היו קבוצות מדהימות באנגליה ואחת לתקופה עולה השאלה מי החזקה ביותר, כנ"ל מנצ'סטר סיטי של היום. אבל לפחות לקבוצה ההיא של ונגר יש הישג שהוא רק שלה ורק שלה.
הפייבוריטים שלי במרכז ההגנה היו טוני אדאמס ומרטין קיאון כמובן אבל סול קמפבל וקולו טורו אלה שתי אגדות לא פחות גדולות. תקופה שוונגר באמת הבריק- להפוך את קולו טורה לבלם היתה גאונות. Sent from my iPhone using Tapatalk
אחד כמו דה בריינה יותר עוצמתי אולי אבל דניס בררגקאמפ זו קלאסה אחרת. זה כמו שאני לא מזהה היום שחקנים ישראלים עם הקלאסה של שלום תקווה. כן, יש אצילי, ויש זהבי, ויש מנור סלומון ויש את גלוך שאולי יגיע לרמות של בניון וברקוביץ- אבל שלום תקווה כמו ברגקאמפ זו פשוט קלאסה אחרת. Sent from my iPhone using Tapatalk
אני חושב שהכדורגל באירופה הלך למקום שפחות נותן את המקום לשחקנים מספר 10 מה שנקרא. ברגקאמפ זה חלוץ אבל זה בעצם 10. הכדורגל הולך יותר למקומות של כוח ואתלטיות- עכשיו אני לא אומר לרגע שדניס היה איזה פאייר, כן? הוא ידע להעיף שחקנים יופי יופי והוא גם היה אתלט טוב- אבל היה לו משהו אקסטרה. אני לא רואה כמעט שחקנים כאלה בכדורגל האירופאי היום. ה 4:3:3 שהמון קבוצות משחקות אותו בהגדרה לא נותנות מקום ל 10. דווקא בארסנל של היום יש את זה כביכול עם אודגור אבל זה פשוט לא קרוב לאיכויות של ברגקאמפ. Sent from my iPhone using Tapatalk
יש שחקנים טובים יותר, אתלטים יותר, הכל יותר. אבל אין ולא יהיה שום שחקן עם הטאץ של ברגקאמפ. 300 שערים בצ׳יפים שבחצי מהם השוער עומד על קו השער. לא מייצרים כאלה היום. * כמובן שאנחנו סובייקטיבים אבל פאק איט
כבר כמעט 30 שנה אני שומע את הסיסמא הזו על כדורגל שהולך למקום יותר אתלטי. הכדורגל מתפתח בכל ההיבטים. טכנית, פיזית, טקטית, אימונים, כושר, מנטלית. אם כבר יש משהו מוחשי שאפשר לציין בהקשר של ברגקאמפ זה שאנחנו רואים הרבה פחות רגעים של אלתור טכני מבעבר. יש הרבה יותר דגש על יעילות בביצוע ובקבלת ההחלטות שזה מתנגש עם הרעיון של ביצוע מהלכי "high risk-high reward". אולי גם פחות שחקנים צומחים מהמקומות שבו משחקים כדורגל בסגנון כזה.
יש שחקנים עם טאץ׳ הרבה יותר טוב משל ברגקאמפ היום, למשל- דה בריינה. מצד שני יש היום הרבה יותר סקנד סטרייקרס שמשחקים חלוצים באמצע או מספרי 10 ששמים אותם false. כלומר העמדה הזאת עברה שדרוג, שחקנים בעמדה הזאת עושים היום יותר. לא באמת נעלמו הפליימייקרים שמשחקים מקדימה.
הכדורגל הולך ליעילות ולא נראות וזאת הנקודה. כמעט ואין קסם בכדורגל של היום. שחקן כמו ניימאר מקבל צהוב על סקילים שבעבר רונאלדיניו וג'יי ג'יי אוקוצ'ה עשו באופן קבוע ותפסנו את הראש.
