1/8 גמר ליגת האלופות: ליברפול פוגשת את ריאל כמו בגמר אשתקד, נאפולי - פרנקפורט

https://totalfootball.co.il/uploads/default/optimized/2X/0/00d2bca78adad56bf788da938cfe9f56da16434f_2_690x388.Xxx

לקלטת של העונה שעברה| היה כיף. שנראה את התעוזה וההרכב ההתקפי גם בליגה נגד החטאפיות למיניהן. מי האמין, מאניטה באנפילד, משולשים, הקהל המועט שלנו שר Reyes de Europa והולה, הולה, הולה. החוב מההשפלה ב-2009 חזר. ובגדול. זה המפעל שלנו. אחרי רבע שעה הייתי בהלם ורציתי ללכת מהבר, פחדתי שזה יהיה גרוע יותר, “התביישתי” בפני כל האנשים שהזמנתי לראות את המשחק. ההמשך היה קסם שמתעלה על כל העונה שעברה או לכל הפחות חלק מהקלטת. נזכרתי לראשונה העונה למה אני כלכך אוהב כדורגל, מהימים האלה שאתה לא רוצה ולא מסוגל לישון אחר כך ואפילו הולך לצפות בשידור החוזר כאילו אין מחר בבוקר. חזרנו מפיגור כאילו זו אוססונה או מאיורקה ולא כאילו זו אחת היריבות הגדולות ביותר בעולם. לעתים המשחק הזה הזכיר את המשחק נגד מנצ’סטר סיטי בחוץ. אני כבר התחלתי להריץ תסריטים בראש ואמרתי לעצמי שבעונה שעברה לא הגענו לגומלין בפיגור של שני שערים. אבל דברים משתנים מהר…

מבסוט שהמשכנו לתקוף וראינו שהם פגיעים (וזה העניין - ליברפול של השנה לא מסוגלת לתת יותר מכמה דקות טובות, כשיש לה פאנצ’ר, טוויסט בעלילה - היא קורסת) ולא ירדנו לאחור אחרי ה-2:3 הקטלני.

מנגד, כעסתי על הפתיחה האומללה שהייתה די צפויה עם הפיגור המוקדם (חייבים להיגמל מזה) ושאדר מיליטאו נרדם בשמירה כבר אחרי חמש דקות - תלך עם נונייס! תפריע לו. שזה לא יקרה שוב בסנטיאגו ברנבאו, צריך ללמוד ממקרי העבר. ראינו מתנה של כל שוער אבל על טיבו אי אפשר לכעוס, הגבתי בקלאס כמו בטעות של סאן איקר בדסימה. פתחנו את המשחק די פאסיביים למרות הרכב התקפי - לא ממש הבנתי.

ויניסיוס במשחק של ציון עשר לדעתי ואני לא ממש מתומכיו הגדולים. גול אחד מכלום, רק כישרון ויכולת אישית מדהימה, תעוזה, זה שתמיד מראה את הפנים שלו. ברגע הכי חשוב שיש הוא הבקיע ושער לא אופייני האמת. ואז גול בפוקס. בישול על מגש לרודריגו שאיחר (היה חייב ‘להתאבד’ על הכדור הזה ולא לתת לרוברטסון להפתיע אותו וההימור עליו לא נשא פרי), סחט את העבירה שהובילה לכדור החופשי ב-2:3. החזיר אותנו למשחק לבד. זה שתמיד מעז. זה שלא מתחבא. והוא היה קטלני בלי דריבל - הוא לא חייב לכדרר! לשחרר כדור פשוט זה אחלה. צמד באנפילד בשמינית גמר ליגת האלופות. המשחק הכי גדול של ויניסיוס אולי.

לדעתי אנטוניו רודיגר עם המשחק הכי טוב שלו. בלי פאניקה עם הכדור, עבד קשה, היה יציב, לא זוכר טעויות כאלה ואחרות, לא עברו אותו יותר מדי. גם דני קרבחאל היה טוב ואפילו עבר את החצי וכיף שנאצ’ו שחקן ההגנה הטוב בסגל - ניצל את השבריריות של דויד אלאבה (מזל שנפצע והוחלף, הכל השתנה!) ועלה להופעה 300 בריאל מדריד בערב כזה. גם לוקה מודריץ’ ראוי למילה טובה, כאילו עשה X על כל החודשיים האחרונים, היה נחוש וחמוש כמו במסיבת העיתונאים לקראת המשחק. פדה ואלוורדה כמו קישור שלם. לאחר כל משחק אני כותב פוסט ושואל בדף הפייסבוק שלנו מי היה המצטיין ולפתע ראיתי שהיו כמה אופציות. האללה מדריד!

 

טוב נו זה לא חדש שכל 'התותחים' מהבועה האנגלית לא מוצאים שום דבר בנאצ'ו. הוא 'המגן הפסימי' זה שאף פעם לא טועה. כדורגל זה לא רק מהירות ואתלטיות. לא אומר שמנצ'סטר יונייטד צריכה להביא אותו כי הוא זקן כבר, בן 33. הוא אחלה כמגן ימני, הוא אחלה כמגן שמאלי, הוא בלם טוב. לא מאבד ריכוז, לא עושה שטויות, תמיד ירוץ יותר מהשחקן שמולו. הפוזיציה שלו לא כזו פשוטה. עד ינואר הוא בקושי שיחק. הוא היום בלם יותר טוב מדויד אלאבה וגם מאנטוניו רודיגר שרוב העונה הזו היה נראה קטסטרופה. הוא תמיד מקבל פירורים. בעבר היו סרחיו ראמוס, פפה ורפאל ואראן לפניו.