אקטואליה

1. אני די משוכנע ש'מתנגדי הרפורמה' כולל כמה קבוצות שונות לגמרי, שיגיבו בצורה אחרת -
חלק (כמוני) בעד רפורמה אבל חוששים מהרפורמה האגרסיבית והלא מחושבת שלוין ורוטמן קידמו - הם ירגעו (/יתאכזבו) מרפורמת-ביבי.
חלק מתנגדים לשינוי המאזן בין רשויות השלטון אבל כן מוכנים לשינויים עדינים יותר - הם ירגעו מרפורמת-ביבי.
ויש כאלה שמתנגדים לכל שינוי בצורה קנאית, ובנוסף כאלה שמתנגדים לכל מהלך של הקואליציה באופן עקרוני.
2. ועדיין, מצב של קואליציית ענק שמקבלת את אותה כמות נציגים שהאופוזיציה מקבלת זה מוזר. קואליציות אחדות הגיעו כאן לקרוב ל80 מנדטים. אז שני שליש מהעם יקבל חצי מהנציגים ושליש יקבל את החצי האחר? זה לא פרופורציונלי. כל X ח"כים מקבלים נציג זה הרבה יותר הגיוני.

ההצעה של נתניהו נראית כרגע גאונות פוליטית שלו -
כן 'רפורמה' שתאפשר ללוין-רוטמן-בןגביר-סמוטריץ לתמוך ולהישאר בקואליציה (תחשבו על החברה כאן בפורום - מישהו יקרא להם ללכת לבחירות?),
כן התקפלות מאסיבית שתגרום לחלק המתון במחאה (מצביעי גנץ בערך) להפסיק את המאבק הקיצוני כי הם דה-פקטו ניצחו,
כן נשאר משהו כדי לגרום לחלק הקיצוני במחאה (מצביעי עבודה-מרצ) להמשיך במאבק אבל להיות קטנים וחלשים מדי ולכן להפסיד.
מ40% תמיכה בעם עם תוכנית לוין להגיע ל70% תמיכה בעם עם 'רפורמה בלי בשר'.

השאלה היחידה זה אם בן-גביר יהיה מוכן לאכול גם את ההשפלה הזו ולשבת בקואליציה בשקט.

 

כל הקטע על פשרות והתקפלות וביבי עושה מהלכים שמשרתים אותו זה חביב והכל, אבל אמורה להיות רקשאלה אחת שחשובה: האם שינויים כאלה טובים למדינה? למערכת? לאזרח? או שבסוף מדובר בדיל שבו רק הפוליטיקה מדברת.

 

אני חושב שאנחנו בשלב שאפשר לסכם את האירוע הזה שנקרא הרפורמה המשפטית(זכרה לברכה). יריב לוין יצא בתכנית שאפתנית לפינוי-בינוי של מערכת המשפט. אני באמת ובתמים לא חושב שהוא התכוון להפוך אותנו לדיקטטורה אלא שזאת היתה האידיאולוגיה שלו, אידיאולוגיה שגם הבית היהודי היתה שותפת לה. לשניהם היתה בטן חמה מאד על מערכת המשפט. בניגוד לקונספירטיבים משמאל ביבי לא היה זה שדחף לרפורמה "כדי למלט את עצמו מהמשפט" אלא פשוט היה אדיש אליה ונתן לשר המשפטים שלו לעשות מה שבא לו כדי שיהיה לו שקט בתוך הליכוד. מתי הוא הפסיק להיות אדיש? ברגע שהרפורמה הפכה פה את כל המדינה, וחמור מכך גרמה לליכוד לצלול בסקרים. אז עכשיו הולכים לכיוון של פשרה, שאני דווקא בעדה, אבל בינה לבין התכנית התכנית המקורית אין שום קשר. בראש ובראשונה פסקת ההתגברות שירדה מסדר היום. הצלחה אחת ביבי כבר יכול לייחס לעצמו, וזה שהמחאה התכווצה לאותם בלפוריסטים פנאטים שהיו שם תמיד, כל זה תוך כדי שהוא עושה המון תמרונים בתוך הקואליציה שלו ושומר עליה שלמה, למורת רוחם של הבלפוריסטים שחשבו שהמחאה תפורר את הקואליציה מבפנים.

 

עכשיו מה זה תמרונים בתוך הקואליציה? למשל בניית המאחזים. ביבי ממש לא אוהב את זה, וכבר הביע מורת רוח מהמהלך הזה, בעיקר מההשלכות של זה על היחסים עם האמריקאים, אבל הוא מבין שרק ככה הוא שומר אצלו את הסמוטריצ'ים.

 

מה זה טוב למדינה? בסוף השאלה היא יחסי כוחות בין גורמי שלטון. זה נושא פוליטי במהותו, לא שאלה אוביקטיבית.
בסופו של דבר יש כאן טריד-אוף בין 'הפרדת רשויות' לבין 'שלטון-העם'. אם ההצעה של ביבי תעבור לפתק של כל אחד מאיתנו בקלפי יהיה יותר כח, כי הוא יהיה גם פתק ישיר לרשות המחוקקת, גם פתק כמעט-ישיר לרשות המבצעת, וגם פתק עקיף לרשות השופטת.
מצד שני - לא תהיה לך כאן אליטה סגורה עם כח שלטוני לא סביר. העם מחליט.

 

השאלה היא גם איך שאר הקואליציה תגיב ל"תכנית" הזאת. הרי החרדים מעוניינים אך ורק (וגם דרשו את זה במו"מ) בפסקת התגברות. בלעדיה, בג"ץ יפסול חוקי גיוס מפלים. גם מבחינת לוין זאת התקפלות מפוארת מבחינת תוכן הרפורמה.
כרגע המחאה ניצחה ובגדול.

 

הועדה לבחירת שופטים זה ביי פאר הדבר החשוב ביותר.
אני כבר השלמתי עם זה שלא יעבירו הכל כבר אחרי "פיטורי" גלנט. המינימום זה להוריד את הוטו של שופטי העליון בועדה ולהעיף את השפוטים של הפרקליטות מלשכת עורכי הדין.

יחד עם עילת הסבירות במתכונת סולברג וחוק היועמשים זה יספק אותי לאור המצב.
את פסקת ההתגברות אפשר להשאיר לאחר כך או באמת להתפשר וללכת על 70 במקום 61.

 

כל המילים הללו נורא יפות, אבל בסוף יש שאלות בסיסיות כמו "האם בחירת השופטים תיעשה בצורה טובה יותר" במידה שהוועדה לבחירת השופטים תורכב אחרת. אם לכל אחד מאיתנו יהיה יותר כוח בקלפי, אבל וכל אחד מאיתנו יאכל אותה כשנידרש לבית המשפט מסיבה כזו או אחרת כי בחירת השופטים נהייתה פוליטית על מלא ואיכות השופטים בהתאם, אז האם באמת הרווחנו משהו כאזרחים?

ואם פושעים - מי אמר אריה דרעי - יוכלו לחזור לנהל כאן עניינים ולשבת בממשלה, אז האם באמת הרווחנו כאזרחים?

 

רק שבסופו של דבר לשאר הקואליציה מול ביבי יש באמת רק כלי אחד - לפרק את הקואליציה.
כל שאר האיומים הם קשקושים והתחמקויות. למנהיגי הסיעות (דה-פקטו זה רק בן-גביר או סמוטריץ) יש אקדח עם כדור אחד.

ספציפית ביחס לגיוס אני לא דואג. חרדים לא יתגייסו. איך זה יעבוד חוקית או לא-חוקית זה פחות מעניין.

 

אבל זו באמת שאלה שרק אתה יכול לענות עליה.
האם 'עדיף' לחיות בדיקטטורה נאורה ועשירה או בדמוקרטיה פרימיטיבית וענייה? כל אחד והתשובה שלו.
מה שכן - למצביעי האופוזיציה הפגם שהיה עד היום כאב פחות מאשר למצביעי הקואליציה.

מישהו חייב לקחת לאיתמר בן גביר את הטוויטר כבר. כל יום הוא מסביר כמה הקואליציה דפוקה. עוד רגע מצטרף לברסלר בהפגנות.

 

אין לי בעיה "להפסיד" למחאה המונית, מוכן ללכת לפשרה כדי למנוע פילוג(מה גם שלדעתי הרפורמה של לוין היתה קיצונית מדי, וכן היתה יכולה להיות פתח למדרון חלקלק) כן היה מפריע לי מאד אם ביבי היה מתקפל מול החלאות שמפגינים כרגע. אלה רוצים שביבי יקפל את הרפורמה עד התת סעיף האחרון ובצדק הוא לא מוכן לתת להם את זה. נראה שהכיוון זה מתווה אלבשן-פרידמן השקול, כולל להעיף את עורכי הדין מהועדה. בסופו של דבר מה שהכי חשוב לביבי זה דעת הקהל בקרב מצביעי הליכוד, ונראה שהיא לא השתנתה לרעה גם אחרי הסו-קולד התקפלות שלו, הם עדיין איתו.

 

אני רוצה לחיות עם שיטה שבה נבחרים השופטים בצורה הכי טובים והכי מקצועית, ולא אכפת לי מי עושה את זה. אם זה מוגדר דמוקרטיה ענייה או דיקטטורה עשירה, לא באמת משנה לי. בהיבט הזה, כל מה שמעניין אותי הוא מבחן התוצאה.

 

זה בגלל שהוא לא באמת יכול לפרק אותה.
המשמעות של פירוקה, בדרך אחרי זמן כל כך קצר, זה סוף ממשלת ה"ימין על מלא", וכנראה גם סופו הפוליטי. גם תומכיו הגדולים ביותר לא יסלחו לו אם יעשה את זה, אז הוא עסוק בלהאשים אחרים ולעשות שרירים על פארש.

דווקא סמוטריץ' הפנים את המציאות מהר יותר אחרי המון טעויות והבין שיצטרך לבלוע לא מעט צפרדעים, אז הוא החליט להתרכז בלהביא הישגים במה שחשוב לציבור שלו - הרחבת הבנייה ביהודה ושומרון.