אהמ, אולי זה לא נראה ככה על המגרש, אבל שנה שעברה היה מפגש בין שתי הקבוצות החמות בליגה (והseed הראשון). באופן אירוני גם היה ביי פאר הכי פחות תחרותי אחרי רצף מטורף של סופרבולים שנגמרו בהפרש של טאצ'דאון או פחות (מאז הזה שהקולטס לקחו?) חוץ מזה, פשוט לקרוא שוב ושוב את הפיסקה הראשונה ולא להאמין איפה היינו אז לעומת היום... מה עשיתי שזכיתי לכל הטוב הזה?
הוא דיבר על מאצ'אפ, ולפטס יש מצ'אפ הרבה יותר טוב משל דנבר מול סיאטל (וגם הוא לא משהו). ההגנה של סיאטל מפחידה, וזה משהו שיהיה מאוד קשה להתקפה של הפאטס להתגבר עליו. מבחינת ההתקפה של סיאטל, אני חושב שכולם יגידו שצריך לדאוג בעיקר מלינץ' (כי הגנת הריצה שלנו גרועה) אבל גם מווילסון צריך להיזהר ורק בגלל הניידות שלו. לפאטס יש בעיה עם שחקנים מהסוג הזה שגם יודעים לקחת החלטות טובות (המשחק של ווילסון היום הוא אנומליה מטורפת, 2 פיקס מדיפלקשן ו-2 זריקות גרועות אחת אחרי פיצוץ מקליי מת'יוס). בקיצור, יהיה קשה. אבל איזה כיף. פעם שישית סופרבול, וואואואואוא.
טוב לראות ששרדת ארמסטרונג חשבתי שאתה וגרייזס יושבים במרתף בלי חשמל עם נר נשמה ועששית, שמיכת פלאנל ושרים בלאדות עד שהמשחק הקשה מול הקולטס ייגמר. רועי, אני לא מתייחס לשום דבר שקרה ב-3 שנים בדנבר כמס' 1 או כהכי טוב במשהו שלא קשור לאומללות, בינוניות ואנדראצ'יבינג. העובדה שהקבוצה סיימה במקום הראשון ב-AFC נבעה נטו בגלל מכת הפציעות המטורפת שתקפה את הפאטס (גרונק, טאליב, מאיו, ווילפורק, ספייקס). זה לא היה מצ'אפ קלאסי בעיניי של שתי הקבוצות הכי טובות בליגה כמו שזה עכשיו. בטח לא שני מאמנים ברמה כמו אלו שהולכים להיפגש עכשיו. לדעתי אנשים (לא אתה כמובן) לפעמים לא מבינים כמה ומהי החשיבות של קואוצ'ינג ב-NFL. מישהו פעם ניסה לחשוב למה לעולם לא רואים קבוצה של בליצ'ק מתפרקת כמו איך שגרין ביי התפרקה אתמול? או איך שדנבר של ג'ון פוקס התפרקה בפלייאוף ב-3 שנים האחרונות? או כמו הצורה בה אטלנטה של מייק סמית נראתה בכל משחק גדול שלה ב-7 שנים שהוא שם? למה לאנשים כמוהו וכמו קארול אין פחד בניהול משחק, איך הם לא מפחדים להוציא BOLD MOVES מהשרוול כשהקבוצה שלהם נראית מתה וזקוקה לכאלה, למה להם זה נראה נורמלי לחלוטין לרוץ ב-4th and inches? איך השחקנים שלהם תמיד מאומנים ב-siutational football, לא משמיטים כדורים באונסייד, מודעים למצב הדאונ'ס ומיקום הסטיקס? מה מייק מקארתי שידר אתמול לקבוצה שלו ברבע הראשון כשהם הגיעו ל-4th and shorts (בעיקר בפעם הראשונה כשזה היה חצי יארד)? אני בכלל לא נכנס למשחקי אחוזים והסתברויות שהוכחו שריצה בסיטואציה הזאת מניבה מעל 60% מהמקרים את התוצאה הרצויה, אני מדבר נטו על מסר. מה, אתה לא מאמין שה-OL שלך עם heavy personel יכול להשיג פוש של חצי יארד? אז איזה מין זכות קיום יש לך ולהם כקבוצת פוטבול? מה זה פה, בלט? מה הוא שידר ברבע האחרון כשהוא הפסיק למסור ורק ניסה לאכול את השעון במקום ללכת על הראש ולנסות לחסל קבוצה שהייתה כבר 97% באדמה? כמו למשל בדרייב אחרי האינטרספשן של ברנט כשהוא רץ 3 פעמים רצוף תוך כדי שהוא מוריד מהשעון בסך הכל דקה ו-12 שניות? אז בסדר, בפעמיים הראשונות נניח מתבקש כדי לכפות על הסיהוקס להשתמש בשני טיימאאוטס, אבל בדאון שלישי תנסה להרוג במקום לקחת 40 שניות כמו סמרטוט. (כמו שהוא עשה מול הפאטס, אבל כנראה שמשחק בעונה רגילה קצת פחות גדול עליו מ-NFCCG) ואז כשאתה מנסה לשחק על האחוזים בדיוק כמו אפסים סטייל ג'ון פוקס אתה מתחיל להגיע למצבים של אונסייד קיק, וכשאתה נותן ליריבה שלך הזדמנות 975 במס' אחרי 974 שהם לא ניצלו אז אין פלא שאתה מקבל בראש. זאת הסיבה שהשלמתי עם הגדולה של בליצ'ק. לפני שאני אוהד איזשהי קבוצה אני אוהד של ה-NFL. אני רוצה לקבל את המוצר הטוב ביותר, להרגיש שאני רואה משחק שמנוהל ומשוחק בצורה הטובה ביותר ע"י שחקנים ומאמנים שממקסמים את היכולות והסיטואציות במשחק. וביותר מדי קבוצות, למעשה רוב מוחלט שלהן, זה לא המצב נכון להיום. הליגה עדיין מלאה באנשים עתיקים, חלקם גרבילים רציניים שאין לי מושג מה להם ולאימון קבוצת פוטבול. ג'ון פוקס הוא הדוגמה האולטימטיבית כי הסמרטוט הזה אימן קונטנדרית בחטיבה של 2 קבוצות וחצי בשלוש שנים האחרונות והתרסק פעם אחר פעם. אין לי מושג איך לעזאזל הוא קיבל משרת אימון ראשית תוך פחות משבוע אחרי שנכשל בפעם השלישית ברציפות בצורה כל כך מחפירה. תסתכלו על הקולטס הלילה ואולי תקבלו פרופורציות לפיאסקו שהלך בדנבר לפני שבוע. לבן אדם אין מושג ב-X's & O's, מנהל שעון מהגרועים שנתקלתי בהם, צ'אלנג'ר עם רקורד מחריד, שמרן מסריח שלא לוקח סיכונים גם אם אישתו תהיה תלויה הפוך מהאמפייר סטייט. איזה תרומה החתיכת יבחוש הזה מביא לקבוצת פוטבול? איך הוא ובליצ'ק וקארול והארבו נמצאים באותו מקצוע? למה מעזים בכלל להזכיר את השמות האלה באותה שורה?
טוב, אני מניח שאני מצהיר את הברור מאליו אבל לגמרי הייתי מעדיף להפסיד ב-BLOWOUT סטייל אינדי מאשר לעבור את הזוועה הזאת של אתמול. זה היה משחק הזוי גם אם שתי הדקות האחרונות לא היו מתרחשות. לא תמצאו תחזית שדיברה על ניצחון אפשרי של הפאקרס שלא כללה משחק הרואי/HOF LEVEL מצידו של רודג'רס ושחקני ההתקפה שלו. המציאות היא כזאת: רודג'רס היה טוב ולא מעבר לזה. במונחים קלאסיים שלו הוא אפילו גבל בבינוניזם. הוא היה מוגבל בדיוק כמו נגד דאלאס וזרק זריקות רעות וחוסר התיאום שלו עם הרסיברים שלו הוריד לפאקרס לא מעט דרייבים לטימיון. נלסון לא היה מורגש, קוב היה סביר ולא מעבר, ללייסי לא היה משחק יוצא דופן, אדאמס חזר לאנונימיות היחסית שאתה מצפה לה מרוקי, קוורלס לא קיים - תכלס ריצ'רד רודג'רס היחיד שהעלה את הרמה. זה קו ההתקפה שהיה מדהים. גם כשאארון והרסיברים לא היו מתואמים, הם נתנו לו מספיק זמן כדי להאריך מהלכים כדי להגיע בכלל למצב של זריקה. והחיות ב-DL של סיאטל בקושי התקרבו אליו. הבלוקינג ללייסי כבר היה פחות מדהים אבל אפילו סטארקס חגג קצת הודות לעבודה של הקו הזה. מעל הכל אבל? ההגנה. מישהו פה שם לב בכלל שעד ל-2 דקות לסיום המשחק סיאטל שמה בעצם 3 נקודות על הלוח (7 זה תוצאה של מהלך ספיישל טימז לא סטנדרטי)? בארינגטון השתפר ככל שהעונה התקדמה ואתמול היה משחק שיא שלו כשלאורך רוב המשחק אפילו לינץ' לא מצליח לחגוג כמו בדרך כלל. כמעט תמיד נמצא שם כשנדמה שאולי ביסט-מוד מתחיל לברוח. וקלינטון-דיקס עם שמירה/קריאה אדירה של ווילסון. ומת'יוס מרביץ ופורץ קווי התקפה כמו שרק מת'יוס יודע ומרסק מנטלית ק"ב כמו שרק מת'יוס יודע. 50+ דקות של העמידה הגדולה הזאת. אני עדיין לא מבין את ההתפרקות המנטלית הזאת בסוף והנטייה של כל מהלך 50/50 לכיוון של סיאטל. אפשר להגיד מקארת'י אבל זה היה מעבר. ברנט יורד לקרקע אחרי חטיפה למרות שהוא פנוי לגמרי ונשארו יותר מ-5 דקות על השעון זה רציני? בוסטיק בספיישל טימז התפקיד שלו זה לחסום לנלסון והוא מחליט על דעת עצמו לזנק לכדור זה רציני? וזה שהוא איכשהו מפספס כדור שנוחת לו מהשמיים זה רציני? והפוקס של החיים שהלך שם ב-2PT קונברשן זה רציני? ובקשר למקארת'י - אני לגמרי מבין את התלונות על בעיטות השדה, אבל גם לזה יש קונטקסט וקל מאוד להיות גיבורים כשצופים מהצד. הדבר הראשון שצריך להבהיר כשמדברים על קונטקסט הוא שגרין ביי קבוצה מחרידה באנדזון. אפשר בעצם להאשים את מקארת'י בעובדה הזאת אבל זה מצב נתון נכון לתחילת הרבע הראשון בגמר ה-NFC. בדרייב הראשון נגד דטרויט לפני 3 שבועות הקבוצה ישבה על ה-1 ולא הצליחה להיכנס ב-7 ניסיונות רצופים. הם כשלו בשלושה הראשונים, הלכו על זה ב-4TH DOWN, נכשלו, דגל לזכותם ריענן את הדאונים, נכשלו שוב פעם בשלושת הניסיונות הבאים ואז בניסיון השמיני בעטו כי לפעמים צריך פשוט לקבל את המציאות שהיא שאתה לא הולך להיכנס משם. וזה לא היה מקרה יחיד העונה. ונגד סיאטל? 0/6 בניסיונות מה-1. אנשים חושבים ומפנטזים על 7 נקודות על הלוח וכאילו לא שמים לב שגרין ביי במצבים כאלה לדחוק את הכדור לאנדזון זה משהו כמו 1 ל-15. יש לך 3 נקודות בטוחות או יכולת להמר כשהיחס הוא 1/15. ואז נכנס לפעולה החלק השני של הקונטקסט - אתה בחוץ נגד ההגנה המפלצתית של סיאטל. אתה לא יודע כמה פעמים עוד תתקרב בכלל לאיזור הזה. ואתה יודע שבכל מקרה זה יהיה משחק בעל סקור נמוך. אז שוב פעם, אני לגמרי מבין את התלונות ואני יודע שפלייאוף מנצחים. ומנצחים עם ביצים. ומנצחים עם החלטות קשות והימורים ורצון להסתכן וללכת על זה. אבל באמת כל-כך מפגר לעשות את מה שמקארת'י עשה אם מתחשבים בקונטקסט השלם? עם ההיסטוריה והמאזן של גרין ביי במצבים כאלה, איכות היריבה ומיקום המשחק, התיזמון (כולה תחילת הרבע הראשון)? מתי כן מגיעה ביקורת? המחצית השנייה וההתעקשות לרוץ בלי סוף. אחרי המשחק הוא עלה כרגיל לפודיום לכמה שאלות וכמובן ששאלו אותו על זה. מה הוא הסביר? שלפני המשחק הוא הציב 20 ניסיונות ריצה במחצית השנייה כיעד שאותו הוא מגדיר בתור רצוי בהתאם ליריבה והמעמד אז הוא בסה"כ ניסה לעמוד ביעד שלו. עכשיו זה מקום שבו הוא לגמרי נכשל מבחינת הקונטקסט. FUCK THE יעד. אתה מוביל ואתה כל פעם מחזיר ליריבה את הכדור. כמה THREE AND OUTS אתה רוצה להעניק להם במתנה כדי לתת להם הזדמנות נוספת? תנסה משהו שונה. ראבק. שרמן משחק בלי יד. לך על כדור עמוק ב-3RD DOWN. במקרה הכי גרוע אינטרספשן וזה עדיין משול לפאנט כי מאסטהיי נותן עונה מחרידה ולא מסוגל לבעוט ליותר מ-40 יארד. אם רוצים לדבר על משהו שהפסיד לפאקרס את המשחק מעבר לשטויות ב-2 הדקות האחרון אז זה זה. הרבה יותר מהפילד גולס בתחילת הרבע הראשון. ראיתי כאלה שביקרו אותו על זה שלא לקח פסקי זמן בדרייב האחרון. זה סתם טיעון מפגר בעיניי. הדרך היחידה לחצות את המגרש הייתה עם נו-האדל קטלני שלא יאפשר לסיאטל להתארגן. הם עדיין היו בהיי אחרי המהפך המדהים ולקחת פסקי זמן שיתנו להם זמן להתארגן גם מבחינת עמידה וגם מנטלית זה לזרוק את ההזדמנות היחידה שלך להשוות לפח. בקיצור, FUCK MY LIFE. אשכרה איסטנבול ALL OVER AGAIN. לא יודע למה זה מגיע לי. שני משחקים היסטוריים ואיכשהו פעמיים נפלתי על הצד המפסיד. ועדיין, אני מה זה אוהב את הקבוצה הזאת. התחלתי לצפות בפוטבול לפני שנתיים וחצי ולא ידעתי דבר. לא הכרתי שמות חוץ מבריידי, מאנינג, ריי לואיס ואיזה פסיכי אחד אוצ'וסינקו שכל הזמן עולה לכותרות. לא היה לי מושג מי זה רודג'רס והדבר היחיד שידעתי על גרין ביי זה שהם פרנצ'ייז קהילתי מגניב שכזה. מי היה מאמין ששלוש עונות מלאות אחר-כך אני אשב לי מול מסך כל הגוף רועד מהלחץ. איזה ספורט מדהים. וכמו שכתבתי בשיא הטירוף פה אתמול: אני מאחל לכולכם למות. באמת.
חוץ מלראות משחקים איך אני יכול ללמוד את המשחק יותר לעומק ואת כל הליגה הזו בעצם? אני מבין את הדברים הבסיסיים, או ככה לפחות נראה לי, אבל בסה״כ הכול דיי סינית בשבילי. יש למישהו אתר/בלוג/ספר/סרט מומלץ לחבר׳ה מפגרים מתחילים כמוני?
אין עצה קונקרטית, תקרא על הליגה\חוקים ותראה משחקים\סרטונים על המשחק. לאט לאט לומדים אם כי את החוקים לעומק (כמו שכתוב בספר) לפעמים אפילו מאמנים לא יודעים אז אין צורך לרצות לדעת הכל. זה ספורט מדהים והפסקה האחרונה של פרנסואה ממחישה את זה.
הכתבות בוואלה פוטבול נחמדות ועוזרות להתחיל לפחות לקבל מושג על מה מדברים היות ויש שם התייחסות מאוד בסיסית לשיטות הגנה וליינ-אפ בהתקפה. מעבר לזה אני מניח שזה פשוט "שעות מנוע" מול שידורים בתקווה שלא נופלים על איזה מטומטם ממדרגה ראשונה בבוט (פאוסט!!)... ערב הזוי של פוטבול זה אנדרסטייטמנט ולהיכנס לניתוחים מקצועיים של מה שהלך על הדשא נראה לי מיותר.. ככה שנסתפק בזה שאני מאוד מאוד שמח על הקריסה של גרין ביי מטעמי הסלידה האישית שלי מהם באופן כללי (פארב..) ושאין ראויים יותר מהחבר'ה השמרנים על הסייד ליינס של הפאקרס לקרוס מול קבוצה שזורקת עליך את הכיור כי כבר אין לה שום דבר בקנה היות והוכחת לה שהיא לא מסוגלת לקחת אותך עם הכלים הקונבנציונאלים שלך. אני מאוד בעד ניו אינגלנד ובריידי בסופרבול ומאוד נגד ההתפקחות של האדון שנהנה לצעוק ספיי-גייט כל פעם שרקס הפסיד לבאליצ'ק בפחות מעשר הפרש. גם קאטלר וגם באליצ'ק זה כבר לא הארה טבעית זה להסתכל ישר לתוך פרוז'קטור
כן, התשובה היא כן. זאת הסיבה שלא צריכים לבחון החלטות כאלו בקונטקסט שלהם אלא דרך situational football בנקודת זמן בלתי תלויה. זה שהוא לא השיג את החצי יארד מול דטרויט לפני חודש לא אומר שזאת הייתה החלטה שגויה. גם בליצ'ק וקארול לא מצליחים ב-100% מה-4th downs שלהם או עם הפייק'ס והטריק פלייז, אבל זה לעולם לא ימנע מהם להמשיך ללכת על זה אם מדובר בהחלטה הנכונה. מה שקרה למקארתי' זה שהוא נתן לתוצאות עבר להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות שלו בנקודת זמן שונה לגמרי עם נסיבות אחרות והאמת היא שגם מצ'אפ אחר. ה-DL של סיאטל ביום ראשון הוא לא ה-DL של דטרויט או ה-DL של סיאטל מלפני 758 חודשים. המומנטום לא אותו מומנטום, היום הנתון שה-OL תפס הוא לא זהה. בכל הריצות של גרין ביי באותו דרייב, ה-OL השיג פוש, גם אם מינימלי ולא היו שם מהלכים שליליים. כשאתה שולח מסר שאתה לא חושב שהקבוצה שלך מסוגלת להשיג לך אינצ'ים במשחק הכי חשוב של העונה מבחינתי כבר הפסדת. ואני לא מהחכמים בדיעבד ואלה ששופטים דברים אחרי מעשה. נראה לי שכולם פה יודעים כמה אני חסיד של מאמנים אגרסיביים, והאמת היא שאי אפשר להתווכח עם מספרים (למרות שאני לא חסיד של אנליטיקס). להלן : 1) NYT 4th Down Bot - The New York Times ו-2) Mike McCarthy and Kicking from One Yard Away | The Big Lead וניח לרגע שלא השגת את ה-TD המיוחל - הדאון סייד הוא שאיבדת כביכול 3 נק' בטוחות, אבל אתה מדביק את היריבה על ה-1 יארד ליין שלה עם יכולת פלייקולינג מוגבלת מאוד ובסבירות די גבוהה הולך לקבל פילד פוזישן מצויין לתחילת הדרייב הבא שלך שבו במידה ותשיג פירסט דאון וקצת, תיכנס לטווח FG. אז מילא בפעם הראשונה לא גילית ביצים, אבל פעמיים? בפרק זמן כל כך קצר וכל כך מוקדם במשחק, כשכל המומנטום אצלך ושגם במקרה הכי גרוע יש לך המון זמן עדיין לתקן? ואגב, דווקא בגלל שזאת סיאטל בחוץ, ודווקא בגלל שאתה כבר בתוך ה-1 יארד ליין שלהם ומי יודע אם תגיע לשם שוב במהלך המשחק (לא קרה) וכל הסיבות הנכונות שמנית - דווקא בגלל זה, אתה מנסה למקסם את פוטנציאל הניקוד. אלוהים יודע כמה זה קשה לעשות TD מול ההגנה המפלצתית הזאת בג'ונגל שלהם. הזדמנות טובה יותר מלעבור אינצ'ים - לא תהיה לך. פשוט לא אפשרי .ואם אתה יוצא מנקודת הנחה שיתפתח משחק עם סקור נמוך אתה משחק לידיים של הסיהוקס במקום לנסות לשבור את התבנית. מבטיח לך שכשהם יצאו מהרבע הראשון המחריד שכלל 2 איבודים בתוך הרדזון בפיגור של פחות מטאצ'דאון אף אחד לא הרגיש שם רע עם עצמו. זאת הייתה הבעיה של מקארת'י. שלמרות המשחק והתצוגה הכי גרועה של סיאטל ב-3 שנים האחרונות - בגלל הפחדנות שלו זה תמיד היה משחק של 2 פוזשנס גם כשהייתה תחושה שגרין ביי מובילה ב-50. אבל סבבה, נניח שאתה לא חושב שזה מפגרי לגמרי ואין לך בעיה להבין את ההחלטות האלו. אתה לא היחיד (נתקלתי בכאלה שהתווכחו איתי בזמן המשחק), לגיטימי. עם הפלייקולינג השמרני והפחדני בחצי השני והרבע האחרון אתה מסכים. הקטע הטראגי הוא שהמקארת'י של הפלייקולינג השמרני והפחדני בחצי השני הוא הנגזרת של המקארת'י שבועט 2 FG'S מ-17 יארד במקום לנסות להשיג חצי יארד. זאת הבעיה עם האיש, והסיבה שרודג'רס הוא איש מסכן ואומלל בעיניי (כאב לראות אותו במסיבת עיתונאים אחרי המשחק מסביר שהבעיה שהם לא היו אגרסיביים מדי. מעניין בגלל מי) שאני מתחיל לחשוש ברצינות לגבי ההצלחות העתידיות שלו בפלייאוף עם המאמן הפחדן הזה מאחורי ההגה. זה סוג של ג'ון פוקס לעשירים. הוא טוב ב-X's & O's ואהוב מאוד על השחקנים והמערכת, מתאים לקהילה ולרוח המיוחדת של הפרנצ'ייז , אבל יכולות ניהול המשחק שלו שואפות למינוס. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שזה בא לידי ביטוי, גם לא השנייה או השלישית. יש גבול כמה אפשר להמשיך להחליק דברים כאלה. המאמנים האלה של רודג'רס ומאנינג ואנדרו לאק הם אנשים שזכו בלוטו. כל "סטטיסטיקת הניצחונות" שלהם לא אמורה לעשות רושם על אף אחד כי 120% מהקרדיט עליהם מגיע לעילויים האלה. במשחקים הבודדים בעונה שבהם הם צריכים להביא את האקסטרה שאותם עילויים לא מסוגלים, הם נכשלים פעם אחר פעם אחר פעם. אם אתה לא לוקח סיכונים והולך על הראש והגרון של היריבה כשיש לך את ה-QB הכי טוב בליגה, מתי ועם מי תעשה את זה? אתה יכול להחזיר למע"צ את הפרוז'קטור כי הצעקות האלה יימשכו. אולי לא הסברתי את עצמי כמו שצריך אבל זה לא כאילו הפכתי לאוהד מס' 1 שלהם. אני עדיין חושב שבליצ'ק הוא דושבג, רמאי וטיפוס נאלח שעומד בראש ארגון שאם זה תלוי בי לא יזכה בכלום. מה שהשתנה זאת ההערכה, הכבוד וההשלמה עם הגדולה שלו ושל בריידי ועם האפשרות שבמידה וזה קורה (וזה אכן קורה) - הם הרוויחו את זה ומגיע להם. לא סותר בעיניי.
העובדה היא אבל שגרין ביי באמת לא הצליחה גם מול סיאטל של שלשום. 6 ניסיונות היו לה מיארד וחצי או פחות ובאף אחד מהם היא לא הצליחה להיכנס. זה דווקא מקום שבו אני חושב שצריך לבקר את מקארת'י יותר מההחלטות שלו אם ללכת על זה או לא - קבוצה עם קו התקפה אולי טופ 3 בליגה בחודשים האחרונים, עם פטיש כמו לייסי וגיבור כמו קווווווון וק"ב כמו רודג'רס חייבת להיות טובה יותר במצבים כאלה והפדיחות שהולכות משחק אחר משחק ברדזון זה ביזיון. ושוב פעם - הביזיון הזה הוא מצב נתון נכון לרבע הראשון במשחק הזה. סטטיסטיקות כלליות לא רלוונטיות כי מה שרלוונטי זה מה גרין ביי יודעת לעשות במצבים כאלה והתשובה היא כלום. לא הצליחה מול סיאטל, לא הצליחה מול דטרויט ב-7 ניסיונות, נכשלה נגד דאלאס ברדזון (למרות שממרחק קצת גדול יותר), הייתה באותו מצב מול טמפה והלכה על זה בדאון רביעי וגם שם נכשלה - וזה רק מהחודש האחרון. יש גבול לכמה אתה יכול להיות גיבור וללכת על זה ולשחק עם ביצים. חייב להיות קו איפשהו שנמתח בין להיות מאמן אגרסיבי לבין מאמן שפשוט זורק לקבוצה שלו נקודות לפח. ללכת על זה במצב הנתון זה לזרוק נקודות לפח. אם הקבוצה הייתה הולכת על זה תוצאת המחצית במקרה הכי טוב הייתה 10-0. לא 20-0 ולא 24-0 כמו שחלק מהאוהדים מפנטזים. ואני אומר במקרה הכי טוב כי עצירה בדאון רביעי על קו היארד הייתה מכניסה את הסיהוקס וכל האיצטדיון המציק הזה לטירוף שהיה משכיח את השטויות של ווילסון. זה לא רבע שלישי בפיגור. זה הימור כל-כך לא משתלם מבחינת היחס וסיכויי ההצלחה שאני מתקשה לראות איך זה כל-כך חד משמעית פיגור לא ללכת על זה במצב הנתון. בדיעבד אני חושב שהדרך שבה אני מסתכל על זה נכונה: הוא צדק בנוגע לבעיטות וטעה בנוגע לגישה במחצית השנייה. לרדת למחצית ביתרון 10-0 באמת היה גרוע והיה מגדיל פי אלף את התחושה שסיאטל עוד בתמונה למרות דומיננטיות מוחלטת. הניסיונות למשוך זמן ולרוץ כשהאמצע היה חסום לגמרי כבר ברבע השלישי - שם הועבר המסר הפחדני ושם הרמנו לסיאטל להנחתה לחזור למשחק. בנוגע למקארת'י באופן כללי - ממה שאני קורא מסתמן שהדעה הכללית עליו בקרב האוהדים שם בטונדרה היא שהוא מאמן טוב ופלייקולר בעייתי. הם נותנים לו הרבה קרדיט על פיתוח שחקנים אבל די מתחננים שיונחת עליו איזה OC. לא יודע בדיוק איך דבר כזה יעבוד כי נשמע לי מוזר שמאמן שכל-כך הרבה זמן "שולט" על ההתקפה פתאום יצטרך לזוז הצידה ולתת למישהו אחר להקריא ולבחור מהלכים. מה גם שעד היום אני לא 100% בטוח איך זה עובד בין מאמנים ומתאמים בכל מה שנוגע למילה אחרונה. קירק, אני לא יודע אם אתה מודע לזה אבל הוא פרש לא מזמן. לאחרונה. הלך. עזב. נטש. לא קשור יותר למועדון. התיר את קשריו. החליף את החולצה. הפליג למחוזות אחרים. המשיך הלאה. אולי גם אתה?
https://pbs.twimg.com/media/B70bnhdCMAAVLtA.Xxx אם במקום לסמן לברנט לרדת לקרקע פפרס היה פשוט חוסם עבורו כמו שהוא היה בעמדה לעשות, קרוסבי כבר כמעט בטווח בעיטה. אולי אפילו לא צריך פירסט דאון ומספיק שתיים-שלוש ריצות סבירות של 2-3 יארד של לייסי.
איזה 6 פעמים? אתה מדבר על הרדזון? כי מבחינתי יש הבדל בין רדזון לבין short yardge situations. ואת זה היו לגרין ביי רק פעמיים. בהזדמנות הראשונה הם היו ב-2nd &1 ו-3rd & 1 ולא השיגו אותו למרות ששתי הריצות היו חיוביות והפחיתו את המרחק לאינצ'ים בלבד. בהזדמנות השנייה היה מדובר רק ב-4th &1 שמקארת'י בכלל לא ניסה. זאת אומרת שמקארת'י הואיל לנסות להשיג יארד מזויין בסך הכל פעמיים מתוך 4 הזדמנויות. בפעם הראשונה ה-OL השיג פוש וקון כמעט נכנס לאנדזון ורק אחריו ריוויו קלטו שהוא בחוץ. בפעם השנייה ה-OL השיג את הפוש הבא: https://pbs.twimg.com/media/B71NqiDIYAEYd79.Xxx. אם זה סטארקס שם במקום לייסי זה TD בסבירות די גבוהה. ככה שזה לא בדיוק שה-DL של סיאטל אכל וטחן לגרין ביי את הקו, מה שאולי עוד היה יכול לגרום לי להבין את החששות. אני זוכר שבעונה שעברה הזדעזעתי מההוצאה לפועל של גרין ביי ב-short yardage ואחרי ההודעה שלך שלשום עשית לי חשק ללכת לבדוק את המקרים מול דטרויט וטמפה, אלה הממצאים: 1st and goal - הריצה הרגילה של קון. שתי חיות של דטרויט טוחנות את בקטיארי וסיטון ונמצאות בבקפילד תוך רבע שנייה. משהו שה-DL של סיאטל לא הצליח לעשות בשתי הריצות של גרין ביי. http://srv2.Xxx.co.il/10/54bf31687483f.Xxx 2nd and goal - רודג'רס בפליי אקשן. פלייקול סביר, אם כי לדעתי כל מאמן שלא רץ 4 פעמים ממרחק של יארד הוא אידיוט שמתגרה בגורל. אבל נניח. אינקומפליט. 3rd and goal - רודג'רס בשאט גאן עם בקפילד ריק. פלייקול מחריד לגמרי שמקל על ההגנה ומפחית את החשש מריצה. אבל גם את הצפרדע הזאת נאכל כי המהלך בת'כלס עבד ולא הסתיים ב-TD רק בגלל חשש לא מוסבר של רודג'רס. המהלך פה הוא למעשה סלאנט לבויקין כשקוב אמור לשמש כמעין חוסם "במקרה" על הקורנר ששומר עליו (או בקיצור - המהלך שדנבר מוציאה לפועל 98% מהזמן ברדזון). ככה זה היה נראה: http://srv1.Xxx.co.il/7/54bf2a5b8c8d0.Xxx http://srv2.Xxx.co.il/10/54bf2a5b9af21.Xxx http://srv1.Xxx.co.il/6/54bf2a5b9ffa4.Xxx רודג'רס בדרך כלל מתקתק זריקות כאלה מתוך שינה, אין לי מושג למה הוא לחץ פה על ההדק. אבל זה היה אמור להסתיים ב-TD. 4th and goal - אותו סיפור כמו בריצה ראשונה. ריצה שמאלה, שתי חיות של דטרויט מפרקות את בקטיארי וסיטון, ללייסי אין לאן לרוץ http://srv2.Xxx.co.il/5/54bf2a5ba6a58.Xxx אם כבר - פה היה למקארת'י פריוויו למה שעלול לקרות והוא בכל זאת הלך על זה בדאון רביעי. ולא רק הלך על זה, אלא קרא למעשה את אותו מהלך ריצה שמאלה. הכנה מוקדמת שמול סיאטל - לא נראתה בשטח. להפך. אגב, דטרויט נתקעה ב-1 יארד ליין שלה ואמנם הצליחה לצאת ממנו אבל ההגנה כפתה סטופ עמוק בתוך ה-10 יארד ליין מה שהוביל לפאנט שהייד קלט באמצע המגרש ב-50 יארד והסתיים ב-TD (וגם אם לא היה מסתיים בזה, פילד פוזישן אדיר). גם את המשחק בטמפה הלכתי לבדוק: 3rd and goal - אותו סיפור כמו מול דטרויט. סיטון ובקטיארי נאנסים (אם כי כל ה-OL נאנס במהלך הזה). עוד לפני שקון מקבל את ההאנדוף יש כבר 2 מפלצות שמחכות לו. איכשהו הוא יצא מהדבר הזה והצליח להתחמק ולרוץ דווקא ימינה אבל נעצר ממש לפני הגוליין. http://srv1.Xxx.co.il/4/54bf327c1a16e.Xxx 4th and goal - רודג'רס בשאטן גאן עם בקפילד ריק. הטמטום הרגיל. אינקומפליט באינסייד ראוט לקוב עם קורנר בתוך הווריד. http://srv1.Xxx.co.il/7/54bf327c223a8.Xxx לא רואה איך או למה המקרים לעיל היו רלוונטיים או קשורים ל-2 הזדמנויות שונות ביום ראשון, כשה-OL בבירור ביום מצויין ומסתדר הרבה יותר טוב מול ה-DL של סיאטל. וזה אם מתעלמים מכל האנליטיקס והעובדות ההיסטוריות כמובן אלא מנסים להיכנס לראש הפחדן של מקארת'י. אני אישית חושב שגם ג'קסונוויל ואוקלנד צריכות לרוץ ב-4th & Inches בסיאטל בחוץ. עכשיו אחרי כל ה-Film session הזה אני אבהיר שאני לא חושב שהעובדה שמקארתי לא הלך על זה היא הסיבה להפסד (אם כי הייתי בטירוף עליו בזמן אמת כשלא ידעתי איך המשחק יתפתח) אבל אני כן חושב שזה מסר ו-mind set שבסופו של דבר מחלחלים, אפילו אם לתת מודע. אני חושב שהפחד ללכת על זה (לפחות פעם אחת) קשור לאותו פחד ושמרנות בפלייקולינג בחצי השני שקשור לאותו פחד ושמרנות של קייפרס ששולח 3 man rush ב-3rd and 19 על ווילסון שקשור לאותו פחד של פפרס שמסמן לבארנט לרדת במקום לרוץ שקשור לאותו פחד של בוסטיק שבכלל אמור לחסום אבל נכנס לפאניקה ומנסה לתפוס. ככה נראית קבוצה שלא מאומנת מספיק טוב. לא יעזור כלום. הניסים והנפלאות האלו לא קורים באקראי. ראיתי את זה מספיק בדנבר. הוא מאמן התקפי טוב שיודע להכין תוכניות משחק ולהפתיע עם schemes יצירתיים מפעם לפעם אבל לצערי אני לא חושב שהוא האיש המתאים להדריך קבוצה עם עילוי כמו אארון רודג'רס בג'ונגל כמו ה-NFC מול שועלים כמו קארול, שון פייטון, אריאנס וצ'יפ קלי (כשתהיה לו הגנה ואולי מאריוטה). הסיכוי שהוא יוותר על הפלייקולינג שואף למינוס והאמת היא שאני בכלל לא חושב שזו הבעיה הכי משמעותית שלו. זה נכון שהוא פחדן מדי אבל יכולת ניהול המשחק שלו היא הדבר שדופק את גרין ביי יותר מדי פעמים. רודג'רס לא צריך שהוא יידע אם ומתי לעשות צ'אלנג' או ללכת על 4th down כשהוא תופר את ג'קסונוויל ואוקלנד 50 הפרש, הוא צריך אותו במשחקים כמו יום ראשון. ויותר מדי פעמים הוא פשוט לא שם.
NFL says New England Patriots had under-inflated footballs in AFC championship game - ESPN Boston Just when I thought I was out...
דבר ראשון, תודה על התגובה המושקעת עם התמונות להמחשה. ועכשיו לעיקר: חייב להיות אמצע בעיניי. אז סבבה שמקארת'י שמרן ושההתנהלות של הקבוצה במחצית השנייה נובעת מזה בדיוק כמו שההחלטה לא ללכת על זה בדאון רביעי נובעת מזה. זה לא חייב להיות ככה ואני לא מקבל את זה כסיבה נוספת ללמה לא היה צריך לשלוף שם את קרוסבי. הרי הקבוצה לא שיחקה בצורה שמרנית מדי במחצית הראשונה. הבעיטות לא ממש השפיעו על הלך הרוח או על הגישה. אם הם היו יוצאים למחצית השנייה עם מיינדסט של לשחק פוטבול ולא בניסיון להעביר את הזמן עד לסיום המשחק - דברים לא היו נראים טוב יותר? האם בהכרח כל מאמן שהיה בוחר לבעוט שם בתחילת-אמצע הרבע הראשון היה נוקט גם בגישה הפחדנית הזאת במחצית השנייה? אין אמצע? לזה אני מתכוון ועל זה אני מדבר. חייב להיות מישהו כזה. לא יכול להיות שעולם הפוטבול מחולק לפחדנים אולטרה שמרנים מצד אחד ולגיבורים עם ביצים בצד השני. חייב להיות שיקול דעת איפשהו שמאפשר במצבים ספציפיים ללכת עם האופציה השמרנית יותר ואז בסיטואציה אחרת להיות פחות תבוסתן. אני עד עכשיו משוכנע לאור מה שהלך במשחק שהדבר הנכון לעשות בדיעבד הוא לבעוט במצבים הנ"ל במחצית הראשונה ולשחק יותר אגרסיבי (בעיקר בדאון שלישי מן הסתם) במחצית השנייה. וכפי שאפשר להבין אני משוכנע שאין סתירה ושהחלטה לבעוט לא הייתה פוגעת נפשית בשחקנים וגורמת למשל לשחקן בכיר בן 35 שראה הכל בקריירה פתאום לאבד עשתונות ולסמן בפאניקה לחבר שלו לרדת אל הקרקע כשזה לא נחוץ בכלל. אני לא מבין (יכול להיות שזה בגלל שאני פשוט עוד לא מבין מספיק בפוטבול) למה ההתמקדות המטורפת הזאת (בעיקר בתקשורת ובתגובות/טוקבקים למיניהם) בהחלטה הכפולה לבעוט כשזה לא קרוב בכלל להיות מה שגרם להפסד. במקרה הכי גרוע וקיצוני זה סימפטום של הדבר שמסביר איך קרה מצב שהקבוצה התנהלה כמו שהתנהלה במחצית השנייה. הקשר בין הדברים הוא לא של סיבה ותוצאה (ואני חושב שזה החלק שבו אנחנו לא מסכימים). שני הדברים הם תוצאה של סיבה עליונה. כלומר שהשטויות שכביכול נבעו מהתת-מודע הגיעו בעקבות ההתנהלות הכללית במחצית השנייה ושאין שום קשר ישיר לבעיטות. עם כל נבואות הזעם על מקארת'י, זה לא סותם את הגולל על אפשרויות זכייה עתידיות תחתיו. יש מספיק איכות ברוסטר (לא רק רודג'רס) והוא בעצמו מאמן מספיק טוב כדי להצליח גם אם הוא לא אופטימלי. אז אל תפחיד אותי כאן על הבוקר בבקשה (חושך בחוץ, אבל העיקרון ברור). קארול וסיאטל היו צריכים סדרה מטורפת של שטויות מצד היריבה וטונות של מזל כדי לשרוד ולקלי, פייטון ואריאנס אין מספיק איכות בסגל, לפחות לא כרגע. TT חתיכת אליל ואני סומך עליו שידאג לתחזק את הסגל ברמה גבוהה. כל העולם ואחותו היו מוצצים לשניידר אם הוא היה שולף סנטר בסיבוב החמישי שכבר בעונת הרוקי שלו מדגדג את הפרו-בול. אני אופטימי. אני לא אתן לנביאי כזב מסוגך לדכא את רוחי. תהייה - יש בפוטבול תקדימים למאמנים ששינו את עורם לאחר כישלונות רצופים? יש סיכוי שמקארת'י יפתח קצת או שבגילו ובשלב הזה של הקריירה שלו זה גמור וסביר להניח שהוא נעול על הגישה שלו וזרק את המפתח? בנוגע לדיפלייטגייט - נשמע לי כמו ניפוח(חיחיחי) מטורף שנובע מההיסטוריה המפוקפקת של בליצ'ק והפטריוטס. רודגר'ס בעצמו הודה לא מזמן שהוא דואג שינפחו עבורו את הכדורים כמה שיותר גם מעבר לגבול המותר ואז פשוט מקווה שהשופטים לא ישימו לב.
