יש משהו במה שאתה אומר כשאני מנסה לדמיין את הרגע שהיא תישרט שוב, זאת שריטה יחסית עמוקה (לא איזה משהו מענפים או מפתח) והיא ממש מעצבנת. יכול להיות שאני סתם מקווה לראות מכונית מושלמת ככל היותר מבחינת אסתטיקה ואני צריך להבין שאין כזה דבר http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/dry.Xxx יש משהו שאני יכול לעשות שלא עולה לי כלום? למשל יש לי וקס בבית... אם אני אמרח על המקום השריטות ייעלמו?
אני אנסה פשוט לרסס את זה בצבע, אני אנסה להשיג מאיפה שהוא. סרג'יניו, רק על ידי שאלה אתה תוכל לדעת וכמובן שזה לא הכי אמין. לא חושב שיש דרך לדעת באמת.
זה פשוט בא אלי,הרצון והצורך לכתוב את זה. לא בא סתם,בא אחרי שיחה שהאירה את עיניי,פתחה את ליבי,כמה שזה קיצ'י,זה אמיתי. השיחה הזאת,שיחה על מדרכה בשכונה עמידה אי שם בחדרה,ילד בן 17 עם שכנו בן ה15 וחצי,המפגר בשכלו,לא ברמה קיצונית,ברמה בה עם כל הקושי הקיים בו,הוא מדבר,קשה להבין אותו אבל מבינים אותו. היום בצהריים חזרתי לביתי מהמכון כושר ומפגישה עם חברים,עם החברה,החיים היפים. חזרתי אני רואה אותו בחוץ,בן 15 וחצי בפנים,נראה בן 13 12 חיצונית. יש בינינו קשר שכני סביר,מחבב את הילד,שלום שלום,יעזור שצריך והכל. שואל אותו,"א',קרה משהו?" "כן,לקחו את הכלבה שלי! הכלבה שאני אוהב,מישהו שמהרגע הראשון שהיא באה,לא אהב אותה,הוא שיחרר אותה בכוונה והפקחים לקחו אותה למכלאה,היא לא תחזור". באותו רגע הייתי בשוק,לא ידעתי שיש במוחו את היכולת לקשר דברים אסוציאטיבית ולנסות,בשפה פשוטה,לעשות א' וב'. הילד חיכה במדרכה,עומד לו,מדבר אל עצמו,ומה איתי? בשלי,חוזר לבועה שלי ולחיים היפים שלי,אם זה להתכונן לתאוריה,לתכנן עם החברה מה עושים לשנה,לקבוע עם חברים להיום בערב,ואיך ככה אחרי שעתיים שהגעתי הביתה,אני רואה את הילד עדין בחוץ,יצאתי לדבר איתו קצת. "מה קורה א',למה אתה עדין בחוץ? מחכה לכלבה?" "לא,היא לא תחזור לעולם,אני מחכה לאחי שבקניון ולאחי ב' שאצל חבר שלו". אני:"תחכה בבית,לא משעמם לך פה?" "לא,נעים לי מאוד,בבית חם". היה לי את הצורך לדבר איתו,אולי כי נוח לי לדבר איתו,אבל בעיקר כי אני רוצה שהוא יפתח אלי. "נו מה א',איך בחופש? נהנה?". א':"כן בטח,ממש כיף לי,הייתה לנו קייטנה בת חמישה ימים,היינו בבאולינג,בשפיים וגם הייתה מסיבת ריקודים. האמת ביום הראשון חששתי,אבל לאחר מכן כל הבנות מתו עלי,מתות עלי אני אומר לך". אני:"ואוו יפה,נו היה משהו עם הבנות?". א':"כן,הצעתי לאחת לרקוד איתי,והיא הסכימה,רקדנו ולאחר מכן הלכנו לאור הירח". אני:"נו כל הכבוד,איך היא?". א':"יפה ממש יפה". אני:"נו,היא מהכיתה שלך?". "לא" מכאן הסקתי כי היא חברתו לקייטנה ומן הסתם כנראה הוא לא יפגוש אותה שוב. הוא :"כן היא יפה,אבל הייתי רוצה אחת שתרצה אותי לכל החיים,שתגיד לי,א' אני אוהבת אותך ורוצה להיות איתך". "אני,אנחנו ילדים,לאן אתה כל כך ממהר?". "יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות ועוד לא עשיתי,כמו רשיון!". מסכן הילד,שכמה אבסורדי זה דווקא שאביו,מורה לנהיגה יבשר לו על כך שאין באפשרותו להוציא רשיון. בקיצור,כואב לי אחרי השיחה הזאת,שנגרמה בחיבוק חם. מה שבאמת כואב הוא שהמצב של הילד זהב לעומת מצב של ילדים בפיגור אחרים. הוא עוד יכול לדבר,למרות שלא מובן,אבל גופו החיצוני נפגע מכך,השיניים,הראייה,השמיעה,הצמיחה,ההליכה,הכל. מה שאני רוצה להגיד לכם,שאני אישית אבל אני מקווה שכולנו,נבין כמה הבעויות שלנו הן שטויות וכמה צריך להודות,איש איש באמונתו,למי שברא אותנו איך שאנחנו. מי שיש לו במשפחה,הוא או בן אדם בעל פיגור מסוים,לקיות מסוימת,מבין אותי ולא צריך להסיק מזה כלום,הוא יודע יותר טוב ממני. צריך להעריך כל דבר ודבר בחיים,מהיכולת שלנו לנשום בכוחות עצמו והיכולת שלנו לראות וללכת ועד היכולת שלנו לדבר ולצחוק. להפסיק לבכות על כמה קשה בעבודה ולהגיד תודה שאנחנו יכולים לעבוד. להפסיק לבכות על הריבים עם החבר\ה ולהגיד תודה שאנחנו יכולים לאהוב,וחשוב מכך לאההב. להפסיק לבכות על כמה שקשים הלימודים ולהגיד תודה שאנחנו יכולים לקרוא. אולי זה היה סתם פירוק,אבל הייתי חייב.
יש לי בן דוד עם תיסמונת דאון, ועוד בן דוד מהצד השני שיש לו בעיות אחרות, והוא אושפז בגהה בעבר במחלקה סגורה, היום הוא בבית. גם אני מרגיש אותו דבר כשאני רואה אותם, מנסה לדבר איתם, שמח שאני בריא, אבל הדברים האלה תמיד עוברים אחרי יומיומיים. כמובן שצריך להגיד תודה על מה שיש לנו, אבל מטבענו להיתלונן פשוט יותר כיף.
כמה זה קשה לי,כמה כואב לי על הילד הזה. אבל כמה כיף לשמוח שהוא נהנה,רוקד עם בנות,אומר בביטחון שהן מתות עליו,תענוג. מסכן הילד,כמה שיש לו פיגור,יש לו בעיית ראייה,אוזניים,לסת,הכל.
מה אכפת לך? האוטו נוסע ומגיע ל-110 קמ"ש בלי לגרגר והמזגן עובד יופי? לא צריך יותר מזה. כולה שריטה, בת"א האוטו בא בילט-אין עם דפיקות מאחורה ומקדימה.
