הרבה פעמים אנחנו שומעים סיפורים מרתקים על ההתאהבות של אנשים בקבוצות כדורגל. יש כאלו שמרחיקים לכת עם האהבה שלהם לכדורגל תוך כדי שהם מסכנים אפילו את מקום העבודה שלהם, את הנישואים שלהם או את המשך דרכם הישרה. לכל אחד מאיתנו יש לבטח סיפור מרתק למה הוא אוהד את מי שהוא אוהד. ברור שבזירה המקומית חלקנו גדלנו עם האהבה למכבי לחיפה, מכבי ת"א וכו או אולי קיבלנו את זה בתורשה כמו שאבא שלי תמיד אומר. מה שכמובן יותר מעניין זה האהבה שלכם לקבוצות בחו"ל. תמיד שואלים אותי איך הגעת לאהוד את שטוטגארט, איך הגעת עד גרמניה?! הסיפור שלי כמו של כל אחד ממכם מיוחד לכשעצמו ומחזיר אותי למשחק קסום היי שם בתחילת שנות ה 90. כנער שלא ממש מבין הרבה מהחיים קיבלתי את ההזדמנות בנסיעה לגרמניה לצפות בבאיירן מינכן בעת ביקורי בשטוטגארט אצל חבר של ההורים. למען האמת אני רק זוכר את עצמי קופץ בגולים, יא אלוהים, באיירן מינכן, האימפריה של הכדורגל האירופאי שוב נותנת הצגה ואני זוכה לכבוד לראות אותם בשיאם, וואו! איזה קבוצה! אני מאוהב! אני זוכר עד היום את שאגות האוהדים, כולם סיפרו לי שיש לבאיירן אוהדים בכל מקום בעולם, אבל כ"כ הרבה אוהדים בשטוטגארט ועוד במשחק חוץ?! די תמוה חשבתי לעצמי. החבר שלנו הרס לי ברגע אחד את החלום המתוק שאמר שבעצם זה שטוטגארט שמובילה 0-3. האכזבה שלי היתה תחילה גדולה, אבל איך אומרים הוא פתח לי את החלון לאהבה אמיתית ולא אהבה מזוייפת שמבוססת על הקולקטיב, הרי זה הכי קל לאהוד את באיירן בגרמניה, את מנצ'סטר יוניייטד באנגליה או את מילאן באיטליה. ברגע אחד כנער שעדיין מחפש את עצמו הבנתי שנוצר הקשר הראשוני ביני לבין VFB שטוטגארט, הישג לכעצמו לנער הדי שיטחי מקריית אליעזר. אהבה מרחוק לראשונה ולא בפעם האחרונה בחיי, אבל אהבה שבמיוחד בזמנו שלא היה אינטרנט והמידע היחידי שהיה לי על הקבוצה או בכלל על הבונדסליגה מצאתי דרך הסיקורונים הקצרים של ידיעות אחרונות או מעריב. באותה עונה ד"א שטוטגארט הדהימה וזכתה באליפות. אני זוכר עד היום את מתיאס זאמר או גווידו בוכנוואלד עם בקבוקי השמפניה בתמונה שהתפרסמה בידיעות. 10 שנים אחרי והחלטתי לחיות את החלום, עברתי לגרמניה והאהבה הרחוקה נעשתה לאהבה מקרוב והיא חזקה מתמיד. זהו, אם בא לכם לשתף אני אשמח.
נראה לי שההודעה הישנה הזאת מסבירה את הכל כמו שצריך: למרות שאני לא מאוקראינה אלא מרוסיה, אני זוכר שהיו משדרים הרבה משחקים של דינמו קייב מליגת האלופות. כנראה כי הם היו ה"קרובים" היחידים בשלבים המתקדמים, אבל את זה עדיין לא ידעתי. פשוט הייתי תופס מדי פעם משחקים, ולפי דברי הפרשנים הייתי מסיק שדינמו משחקת נגד הקבוצות הכי חזקות באירופה. במהרה בחור צעיר שחלק איתי את אותו השם - אנדריי, תפס את תשומת ליבי ופשוט גרם לי להתאהב במשחק שלו. במיוחד זכורים לי שני משחקים נגד ריאל מדריד, וכמובן - השערים שלו. התחלתי לעודד את הקבוצה, ובייחוד את השחקן הנפלא עם המספר 10 על הגב. מה שקרה בקיץ שאחרי אתם כבר יודעים, מילאן רכשה אותו, ואני הזדנבתי אחריו. לא היה לי שמץ של מושג מה עומד מאחורי המועדון, מי השחקנים, אבל לא לקח לי הרבה זמן כדי להכיר. זה היה בדיוק כשעליתי לארץ (גיל 12) והיו לי דאגות אחרות חוץ מכדורגל, אבל הייתי עוקב אחרי ההתפחויות שלו בכל מקרה. http://img406.imageshack.us/img406/1592/mdf30370dc4.Xxx נריץ 7 שנים קדימה, אני פנאט מושבע של מילאן, שבצ'נקו נשאר השחקן האהוב עליי. הספקתי לחוות איתם הרבה הצלחות והרבה כשלונות, הפכתי למומחה מתקדם בכל מה שקשור לכדורגל. קיץ 2006, איטליה זוכה בגביע העולם, פרשת הקלצ'יופולי בעיצומה, שבצ'נקו מחליט לשבור את ליבי ומודיע שהוא מתכוון לעזוב. הייתי שבר כלי, לא האמנתי שהאדם שגיחך לאור השמועות על מעבר אפשרי לצ'לסי ונשבע להיות מילאניסטה, ירק לי בפנים ומעכשיו הוא ינשק סמל אחר. מיד נזכרתי בכוונות שלי לנטוש את התחום אחרי אי הצדק הבלתי ייאמן בגמר אלופות של 2005, אבל התאוששתי מאז די מהר, הצריבה היתה זמנית בלבד, למרות שמעולם לא שכחתי. כעת זה מקרה אחר לגמרי. אין יותר מילאן כמו שהכרתי ולמדתי לאהוב. זה היה קיץ קשה, ונמנעתי מלהתעדכן כלל וכלל מה קורה בקבוצה. היו לי הרבה רגשות מעורבים, אבל לקראת פתיחת העונה הבנתי איפה אני עומד - אני מילאניסטה עד הסוף, שבצ'נקו חדל להתקיים מבחינתי. אחרי שהתגברתי על זה, אני יודע ששום דבר לא ישבור אותי יותר, אני מאוהב במילאן יותר מתמיד.
דיון מעניין, אני מקווה שעוד משתמשים יטלו בו חלק. כך, על פי זכרוני המעורפל התאהבתי בארסנל: כשהייתי בן 12 בערך הגיעו לידי במקרה (רק אלוהים יודע איך!) קלפים של חלק משחקני ארסנל, ביניהם טוני אדאמס. לאחר זמן יצא לי לראות את גמר גביע מגן הצדקה בשנת 98' בין ארסנל למנצ'סטר יונייטד. ארסנל ניצחה 3-0 ובתור ילד שאתה רואה את השחקנים שעל הקלפים בחדר, רצים על המסך בטלוויזיה ומנצחים, נוצר איזשהו חיבור כתוצאה מתמימות של ילד, שזו אהבה הכי אמיתית שיכולה להיות. אתה פתאום שמח שיש לך את הקלפים האלה בחדר, ומבין שזו ארסנל בחרה אותך - ולא ההפך.
אני התאהבתי בברצלונה ,עד היום לא מבין למה. זה ערב גשום כשאני בערך בן 9-10 ,אני מדליק טלוויזיה כדי לראות משחק של חיים רביבו במדי סלטה ויגו. ולמרבה הפלא המשחק היה מול ברצלונה, שמשהו במשחק שלהם באותה תקופה והצבע של התלבושות משך אותי לראות שלא יכולתי לזוז מהספה ,התחלתי להתעניין בכל מה שהולך בברצלונה ,לראות משחקים שלהם ,וכל מה שמסביב. ועכשיו בשנים האחרונות אני ,יותר מגאה להיות אוהד ברצלונה ,שנים שיגמרו מתישהו ,אבל אני מקווה שבמהלך השנים האלו יצא לי להיות במשחקים של ברסה. אחלה דיון
הייתי אומר שמישהו הושפע מ-fever pitch http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/wink.Xxx בניגוד לאנדריי ורוזנר הסיפור שלי פחות רומנטי ואטרקטיבי. התחלתי לאהוב כדורגל בגיל מאוחר יחסית 9-10 ויונייטד היתה אז הדבר בכדורגל האנגלי (כן, מה לעשות, אני מאמין שזהו סיפור של כמעט כל אוהד שאין לו את השורשים ואת הקשר למועדון - הוא בוחר קבוצה לפי יכולת). זה התחיל בקטן, אני נזכר בשנותיי הראשונות כאוהד ודי נחרד. אני חושב שאני יכול להגדיר את עצמי אז כאוהד הצלחות. האהבה הגדולה שלי אז היתה לבית"ר (מה שקצת סותר את ה'אוהד הצלחות', הרי אז בית"ר נלחמה על הישארות בליגה) ולאט לאט חל שינוי, יונייטד נכנסה למקומה של בית"ר והיום המשחק היחיד של יונייטד שאני עלול לפספס יכול לבוא רק כתוצאה מטיול שנתי או אירוע חריג.
אתה טועה. לא ידעתי מה זה fever pitch עד שכתבתי את זה בגוגל וזה הפנה אותי לסרט. האמת נראה לי שאני אוריד ואראה אותו בשביל להבין למה קישרת אותו למשפט שכתבתי, סקרנות http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx
באפריל 1999, בגיל 10, הייתי בטיול עם המשפחה בצרפת וספרד. בימים ההם זה היה פחות משנה אחרי שהתחלתי להתעניין בכדורגל(מה שקרה בעיקר בזכות מונדיאל 1998), וידעתי מעט מאוד על כדורגל אירופי. הכרתי שמות של חלק מהקבוצות ולא יותר מזה. אז אפשר להגיד שזאת היתה הפעם הראשונה שנחשפתי למשהו שונה ממכבי ת"א וכל שאר הליגה שלנו.. כשהיינו בברצלונה משום מה התאהבתי בעיר הזאת, היה בה משהו מיוחד. בכל רחוב היה אפשר לראות חנויות עם חולצות, צעיפים ועוד מוצרים של הקבוצה, ובאחד הימים שהיינו שם גם היה משחק בקאמפ נואו ובכל מקום היה אפשר לראות ולשמוע שיירות של אוהדים עם זמבורות. כל האווירה הזאת יחד עם הנופים של העיר שהיא ללא ספק אח היפות בעולם יצרו אצלי חיבור. אחר כך במלון ראיתי עם אבא שלי בטלוויזיה את המשחק שבו בארסה אם אני זוכר נכון ניצחה 5-0 בדרך לאליפות השניה והאחרונה של ואן חאל. מהטיול הזה חזרתי עם חולצה של ריבאלדו שאני שומר עד היום, צעיף, כדור והבטחה שיום אחד אני אשב ביציעי הקאמפ נואו ואצפה מהכי קרוב שאפשר בהצגה הכי טובה בעולם..(מה שהתגשם בשנה האחרונה ב5-0 על דפורטיבו http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx )
התכוונתי דווקא לספר שקראתי לא מזמן (מומלץ בחום למי שעדיין לא קרא את יצירת מופת זו). ואתה חייב להוריד את הסרט. אוהד ארסנל שלא ראה fever pitch? מי ישמע כדבר הזה?
ברצלונה: אמצע 2003,רבע גמר ליגת האלופות. אני בקושי בן 9 וחצי,אבל אי אפשר שלא היה לרצות את הניצחון. ברצלונה מול יובנטוס,תוקפת ותוקפת. וזו בעצם הפעם הראשונה שהתחלתי לשנוא את אי הצדק בכדורגל. עקיצה אחת של יובנטוס עם שער זהב(היום אני חושב שזו שיטה דפוקה לגמרי שנתנה אור לבונקר וחושך לכדורגל)... התאכזבתי שברצלונה לא עלו,אבל לא הפסקתי להתעניין בה. לא ממש ראיתי משחקים של בארסה ולא ממש התעדכנתי עליה(פה ושם רונאלדיניו בא),בתור ילד בן 10. גם אהבתי את הצבעים של בארסה,מה שנתן עוד לאהבה של הקבוצה. עברו שנים וככה יותר התעניינתי והתעדכנתי. היום זה ממשיך בכך שכל משחק אני לא מפספס ואפילו מקליט לאוסף הדיסקים הגדול של המשחקים. מכבי חיפה: לא ממש זוכר,אבל זה היה ב1999. פשוט ראיתי משחק והתאהבתי. עד היום אני אוהד את הקבוצה. לדעתי,לא במקרה שאני אוהד שתי קבוצות שידועות במשחק התקפי. עוד משהו,את שתי הקבוצות התחלתי לאהוב כשלא זכו בתואר מסויים,וברצלונה עוד נלחמו על מקום בגביע אופ"א...
אתה מתכוון ל"אהבה על הדשא" של ניק הורנבי? אם כן, התחלתי לקרוא אותו. לגבי הסרט שהתפלאת שלא ראיתי, האם זה הסרט? - http://www.imdb.com/title/tt0119114/
כשהייתי משחק פיפא 98 אצל קרוב משפחה, הוא תמיד היה לקוח את מילאן וזורק לי את אינטר, ועם הזמן התאהבתי http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/biggrin.Xxx
Mamadu, אני חושב שזו הדרך הכי מצחיקה להתחיל לאהוב קבוצה. אני מניח שהיא גם מאד מקורית. בשבילי סיפור האהבה עם אייאקס מאד פשוט. נולדתי ב-1975 באמסטרדם, גרתי שם כל חיי עד 1986 כשעליתי עם משפחתי וסבלתי באמצע שנות התשעים כשלא הייתי שותף לגיגה הגדולה אחרי השער של פטריק קלייברט. שנה אחרי זה כבר הלכתי לגמר נגד יובנטוס להולנד, אבל אז אייאקס הפסידו... בסה"כ לא התחלתי לאהוב את אייאקס בגלל דגלי ישראל או בגלל ה'חיבה' של אוהדי היריבה לאמירות אנטישמיות (אם הייתי גדל היום אולי זה כן היה המקרה, אבל היות שה'קטע היהודי' רק ממש התחיל בשנות השמונים אני פשוט הייתי קטן מדי בשביל העניינים האלה). אני זוכר את עצמי בעיקר יושב בפיג'מה ביום ראשון מול הטלוויזיה ורואה את התכנית השבועית של סיכום המחזור בטלוויזיה ההולנדית. את קרויף ויספר אולסן מבצעים את הפנדל הכי מקורי שאי פעם ראיתי. או אולי המספרת של אליל ילדותי (עד שהפך למאמן...) מרקו ואן באסטן נגד דן בוש. אני מניח שסיפור האהבה שלי עם מכבי חיפה קצת יותר מיוחד...(אם גילי לנדאו לא היה כובש את אותו שער ב-1986 אולי הייתי בסוף היום אוהד הפועל ת"א...). זו הקבוצה שאני אוהב בשלט רחוק כי בהולנד הרבה יותר קל לראות את אייאקס http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/wink.Xxx
גם השם של הקבוצה משך אותי, הייתי קורא לקבוצה אינטרנט. סתם הייתי ילד קטן שהתלהב יותר מדי http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/wink.Xxx
כשהייתי בן 4, אבא שלי וחברים שלו ישבו וראו איזה משחק, לא ידעתי במי מדובר. זה היה ברסה-מילאן, גמר ליגת האלופות, אותו גמר ארור שסימן לאחר מכן את סיומה של הדרים טים של קרויף. ברצלונה הפסידו 4-0 באותו משחק. אני זוכר שבאיזשהו שלב, פפ גורדיולה בא לבעוט סתם כדור מהחצי, ואז התיישבתי מול הטלויזיה. אחד החברים שאל אותי "את מי אתה אוהד?" אז אמרתי "את זה שבא לבעוט. את השחקנים בכחול-אדום" ואז הוא שאל אותי "למה? הם מפסידים?" אז עניתי כמו ילד קטן "למי אכפת שהם מפסידים? אני אוהב אותם"...השנים עברו, ועקבתי אחרי אותה קבוצה שלאחר מכן נודע לי שהיא לא ישראלית, היא מספרד, וקוראים לה ברצלונה. כשגדלתי אומנם עקבתי אחרי ברסה, אבל לא כ"כ אהבתי כדורגל כמו היום. עד שראיתי את מנדייטה. כשראיתי את מנדייטה, זהו, העולם נעצר ומבחינתי-הוא הדבר הכי מושלם שראיתי בכדורגל. קודש קודושים. אתה תמיד מחפש בשחקנים משהו מיוחד, משהו שהכי תתחבר אליו, ואני הכי התחברתי למנדייטה-השקט שלו, החגיגות הצנועות שלו, הקירבה לחברים, המנהיגות שלו, המשחק ההוגן שלו, ומעל הכל-האופי המדהים שהיה לו. אף פעם לא ניסה להיות מעל כולם, אף פעם לא דרש דברים או התנהג בצורה שגורמת לסלידה ממנו. איש של עקרונות וערכים. הוא הכניס אותי לכדורגל כ"כ עמוק. אומנם לא הפכתי לאוהד ולנסיה, אבל נותרה בי פינה קטנה בשבילם, רק בגלל אותה תקופה איתו, שלדעתי איתו הם היו אחת הקבוצות הטובות שעולם הכדורגל ראה. כשהוא עבר לברסה הרגשתי על גג העולם, למרות שזה נמשך רק שנה. הוא הסיבה לכך שאני אוהד כדורגל, והוא בשבילי מעל ברסה-אחרי מנדייטה אני אוהד ברסה. אני זוכר שהוא היה בולנסיה וכבש גולים מולינו (וזה תמיד קרה. תמיד) פשוט חגגתי כאילו ברסה כבשה. לצערי הוא כבר בפרישה, או אלוהים יודע מה עובר לגאון הזה בראש, אבל ברסה עדיין פה, עם אותם עקרונות שגרמו לי להתאהב בה. מבחינתי ברסה לא מייצגת רק קבוצת כדורגל, היא מייצגת השקפת עולם, ובלעדי מה שהיא מייצגת-היה נשבר לי ממנה מהר. אבל התאהבתי בה עד כדי כך שעשיתי קעקוע איך שהגעתי ל-18 ואני לא חושב שאי פעם אני אתחרט עליו. אומרים המון משפטים על ברסה, יש 2 שאני באמת מאמין בהם, אחד מהם זה שברסה היא יותר מסתם מועדון, והמשפט השני הוא קשור לאוהדים. אומרים שאתה לא בוחר בברסה, ברסה בוחרת בך. אז ברסה בחרה בי. http://www.zix.co.il/images/124531320.Xxx התאהבתי. אגב, היום אני מנסה למצוא את ה"חלל" החסר הזה שהשאיר לי מנדייטה. אני מנסה לכפר על העלמות שלו בכ"כ הרבה דברים. יש לי דיוקן שלו בחדר, יש לי שתי חולצות שהשגתי מולנסיה, אחד ממידלסבורו ואחת בברסה ואני בחיפושים אחרי חולצה בלאציו וספרד. אני לוקח איתי כמעט לכל מקום קלף שלו. אפילו כשיש בקבוצה שלי גאונים כמו צ'אבי, איניסטה, מסי וכו' וכו', אף אחד פשוט לא מתקרב אליו. אולי בויאן, אולי.
