אני חושב בגיל 8. הראו את הכדורגל האנגלי בקביעות בימי חמישי ואז ראיתי שחקן עם חולצה לבנה לבנה עם סמל של תרנגול גאה עליה ונשבתי. אחד הקשרים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. למי שעדיין לא ראה. גלן הודל האחד והיחיד. http://www.youtube.com/watch?v=4a2pX6_rCfY&feature=related
כדורגל אנגלי וליגה אנגלית אהבתי מאז ומתמיד, לא היה איכפת לי כל כך מי מול מי העיקר לראות משחק של הליגה האנגלית. במבט לאחור דווקא ארסנל עם המנהיגות של הנרי ו-ויירה הייתה אמורה להיות הקבוצה שלי. הייתה לי העדפה לליברפול ודווקא את יונייטד שנאתי הכי הרבה (בעיקר בגלל ההצלחות וההתלהבות של חברים אוהדי הצלחות, היום אני יודע לנטרל ולהעריך גאונות של מאמן). אגב, רק לשם ההבהרה, את נבחרת אנגליה לא סבלתי ואני עדיין לא מי יודע מה אוהב. ואז הגיע כתה י, כן אני תרנגול צעיר, ממש עד לא מזמן הייתי אפרוח. זוהי ארוחת שישי ואז דוד שלי החליט לספר לי משהו שהוא ראה באנגליה. הוא הסתובב בלונדון בדרכו לדרבי (איך לא?) בין צ'לסי לטוטנהאם והוא שמע וראה דבר חריג: חבורות חבורות של אנגלים הולכים וצועקים J-ARMY זה מה שהוא שמע באותם רגעים (לימים אני אגיע לאייסוקר ויתקנו אותי - YID-ARMY) מרטין חברו האנגלי הסביר לו. טוטנהאם מזוהה כקבוצה היהודית של אנגליה, כל הקבוצות האחרות מתנכלות אליה וצוחקות על הקהל ומכנות אותם בכינויי גנאי על יהודים ובשירים אנטישמיים כאלו ואחרים. הקהל החליט שהוא לוקח את הדפקט ועושה ממנו אפקט : "צבא היהודים" הם קוראים לעצמם. וכמובן נוסיף את המסורת של בעלים ומנהל יהודי. אז כל עניין היהדות קסם אליי באותו הזמן ממש התחברתי והחלטתי שטוטנהאם תהיה הקבוצה שלי באנגליה! הזמן חלף מאז קצת התבגרתי, טוטנהאם הגיעה לארץ והרעתי לכוכבים שלי עדיין זכורה לי טוב טוב בראש התמונה של קינו עושה שלום מהאוטובוס (אולי זאת הסיבה שאני לא מסוגל לכעוס עליו ושאני מצודד בו ללא הרף) המשחק הגיע וניצחנו את הפועל 2:0 במשחק לא מי יודע מה, אבל האווירה, הקהל , השירים, השחקנים, הסמל, החולצה של בייל שהגיעה באיחור שבועיים (או משהו) הכל ביחד כבר הטביע את חותמו. גם אם הבעלים הבא יהיה מוסלמי נראה לי שהקהל ישאר YID-ARMY וגם אם לא התאהבתי בצורת המשחק בדרך, במשמעות של להיות שחקן בטוטנהאם ולהיות אוהד של טוטנהאם, הרבה אנגלים וסמלים כמו קינג להעריץ דברים עם משמעות ועם עומק וערכים זה בעיני להיות אוהד טוטנהאם ואני חושב שטוטנהאם מייצגת את זה. זה מה שמחזיק אותי עכשיו כאוהד וגם ימשיך. להיות אוהד טוטנהאם בארץ זה מיוחד, וזה גם מרגיש מיוחד ואני לא מצטער לרגע על אף החמצה ועל אף טעות או אי החתמה כל הכשלונות וה"כמעטים" כשזה בא מטוטנהאם זה נסלח ובסדר, זה לימד אותי להיות יותר אופטימי בחיים. נ.ב. הדובר הוא אוהד מכבי תל אביב כדורסל, אז להיות אוהד טוטנהאם בשבילו זה בהחלט לא דבר של מה בכך. שי, או כל אדם אחר: זה עדיין חוקי לבצע את הפנדל שביצע קרויף?
הייתי בן 6 הייתי מחכה לשעה וחצי בשבוע שהיה אפשר לראות את קיקו,דייגו סימאונה,קמינרו,חואנמה לופז,טוני מולינה...ואתלטיקו גרמו לי להתאהב בכדורגל...כשהקבוצה ירדה ליגה בגיל 9-10 בכיתי...והבנתי שאת הקבוצה הזאת אני אוהד ואני יאהד עד סוף ימיי
אנוכי, הלכתי בדרכו של אנדריוכא. דהיינו, צללתי למעמקי הפורום האיטלקי ומשלתי משם את הסיפור שלי, אשר נכתב לפני למעלה משנתיים. ככה זה נראה אז, ביוני 2007:
עם מנצ'סטר סיטי התחלתי בערך בעונת 01/02, אייל ברקוביץ' האליל שלי לאחר שאוחנה פרש עבר לקבוצה השנייה ממנצ'סטר, בדיוק ערוץ ספורט 5+ מוקם והסיטי זוכים להתעניינות כאשר המשחקים שלהם משודרים כמעט כל שבוע, זאת הקבוצה הראשונה מאנגליה שראיתי באותה תקופה משחקים שלמים שלה והתאהבתי בסגנון ההתקפי של קיגאן וגם בעונת העלייה הייתי צופה נלהב אם כי עדיין לא החשבתי את עצמי לאוהד. העזיבה של ברקו עונה לאחר מכן והמעבר של הפרמיירליג לצ'רלטון די השכיחו אותי מהסיטי. בעונת 06/07 חזרתי שוב להתעניין בליגה האנגלית, גיליתי שאת הקבוצה התוססת החליפה קבוצה אפורה שלא מצליחה להבקיע שער בבית שלה למשך כמה חודשים, שהסקוררים שלה הם חלוץ גמלוני מיוון וילד מתוסבך וכסחן. ואז הגיע הקיץ הגדול של 2007 עם סוון על הקווים, הבולגרים הפצועים ואלאנו בלומר אחד http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/rolleyes.Xxx גם לריאל מדריד תמיד יש לי מקום חם בלב, אני מאוד אוהב את הקבוצה הזאת ואת הרוח המיוחדת שיש לה, לחזור מפיגור בכל מצב. בנבחרות אני אוהד את נבחרת צרפת מברירת מחדל, לא יכלתי להיות נגד הנבחרת הזאת שזידאן שיחק שם ואפילו הייתי בעדם שהם שיחקו נגד ישראל ב2003, גם מאז שזידאן פרש אני איתם לצערי הרב. אבל מעל כולם - בית"ר :aaa021:
אני התחלתי לאהוד את ריאל בערך בגיל שמונה, או יותר נכון מיד אחרי המשחק המדהים מול מנצ'סטר יונייטד ברבע גמר הצ'מפיונס (הראשון) ומיד אתהבתי בקבוצה המדהימה ההיא http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/champions.Xxx
אני התחלתי לאהוד את מילאן מגיל שמונה בגלל מישהו אחד- PAOLO MALDINI. אף קבוצה לא היתה דומה בכך למילאן ומאז ועד היום אני אוהד שרוף שלה. FORZA MILAN. אני לא רציתי להיות עוד אוהד הצלחות. ד"א אחלה של דיון.
קודם כל בנוגע למכבי תל אביב - אבא שלי אוהד אותה ממש מגיל אפס, היה הולך לכל משחק במשך המון שנים והוא גם היה שוער בנוער של מכבי כך שזה גם תרם לאהדה. בסופו של דבר, בחרו שלא לעלות אותו לבוגרת ושם הוא סיים את הקריירה שלו בכדורגל ופנה לצבא. בכל מקרה, זה לא הפריע לו להמשיך לאהוד את מכבי בלי הפסקה ואבא שלי החליט לדחוף אותו לכדורגל ולמכבי ת"א באמצע עונת 95/96, מה שמסתבר השנה המושלמת, ומאז אני צהוב בנשמה. אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי כדורגל ומכבי תל אביב, מכבי היא החיים שלי. בנוגע לארסנל - סיפור ממש הזוי. כאמור אבא שלי אוהד מכבי ת"א מלידה. אבא שלי פגש את צביקה רוזן שהיה אחד מהשחקנים הגדולים של מכבי תל אביב בהיסטוריה, ורוזן נתן לו במתנה חולצה של ארסנל(עוד עם הספונסר JVC). אבא שלי חשב לעצמו שאם אחד השחקנים האהובים עליו אוהד את ארסנל, גם הוא צריך לאהוד אותה. ושוב בדומה למכבי, הוא החליט לדחוף אותי גם לארסנל בסוף עונת הדאבל ב98. מאז אני אוהד ארסנל בחו"ל והיא ממש חלק מהחיים שלי ושל אבא שלי, לא מפספסים משחקים וטסנו כבר פעמיים ללונדון לראות משחקים שלה(1:6 על סאותהמפטון בהייבורי ב2003 ו0:1 על פומפי משער של גאלאס באמירויות בינואר האחרון בכריסמס). מכבי ת"א וארסנל הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי וכמובן גם אצל אבא שלי.
הסיפור שלי ממש לא מרגש. אני זוכר תמונות מעורפלות של גיגס, סקולס, בקהאם, ניקי באט ושות', זוכר ששנאתי את ארסנל והנרי, מאוד אהבתי את שבצ'נקו וכתוצאה מכך גם את מילאן באיטליה, ולפני כמה שנים הייתה איזו שמינית או רבע גמר שיונייטד פגשה את מילאן, אני זוכר שהייתי מודאג ולא ידעתי בעד מי להיות, אבל בשני המשחקים שמחתי שיונייטד ניצחו. אבל גם אז זה לא היה זה... לאייסוקר הגעתי באפריל 2006, אני מניח שהתחלתי להיות פעיל לפני כשנתיים ומאז התבייתתי על יונייטד. מה שכן, גם היום אני מרגיש שהחיבור שלי ליונייטד ולכדורגל הוא לא משהו בגדר יוצא מן הרגיל. כן, אני לא מפספס משחקים ושואג בגולים אבל ניצחון או הפסד של יונייטד לא יקבע לי האם השבוע הקרוב יהיה "טוב" או לא. לדוגמא הניצחון האחרון נגד סיטי, זה לא שהייתי על גג העולם שבוע אחרי. מקסימום שעתיים. אבל זה בסדר וכנראה משהו שלא ישתנה יותר מידי במשך החיים. מה שכן מפריע היא העובדה שאני פשוט לא זוכר כלום. אני יכול להגיד בוודאות שלא פיספסתי אף משחק של יונייטד מעונת 2008/9 ובמאמץ אני יכול למנות אולי 10 שערים שזכורים לי.
יש לי זיכרון של מפגש כפול, יונייטד מול מילאן, ובשני המשחקים נגמר 0-1 ליונייטד משער של ואן ניסטלרוי. עם מה יכול להיות שאני מתבלבל?
לא היה מפגש כזה מעולם, ויכול להיות שאתה זוכר את הניצחון הכפול על יובנטוס ב-2003 (2-1 בבית, 3-0 בחוץ, רוד הבקיע בשניהם). במפגש שלנו עם מילאן ב-2005 הם ניצחו פעמיים 1-0 משערים של קרספו.
