יש פה בעייתיות מסויימת. האינדיווידואליזם שאנשים מצפים, באופן טבעי יש לומר מהצבא הוא קצת מוגזם. ברור לכם שיש תפקידים שכנראה אף אחד לא רוצה לאייש?
הצבא לא הורס את החיים הוא מבחינת החייל בזבוז זמן. אלא אם כן החייל רוצה לעשות מזה קריירה ויוצא לקצונה וכו וכו.. אני עשיתי צבא כמו כל אחד 3 שנים (אפילו 3 שנים ו 16 יום http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx ), וכן השקעתי ונתתי את הלב שלי, ועכשיו השתחררתי וזהו זה נשכח.. מבחינת המדינה ברור שחייל קרבי זה לא בזבוז כי הוא עוד אחד שיגן על המדינה כשצריך, אבל מבחינת החייל עדיף לשאוף לכמה שפחות (שוב, אם אין שאיפות להתקדם בצבא). זו דעתי
אני לא חושב שהוא מוגזם, הוא נחוץ במידה מסוימת. הנקודה שלי היא לא התפקידים שאף אחד לא רוצה לאייש, יש כאלה ואין מה לעשות חייבים לאייש אותם ורחמיי על ברי המזל. הנקודה שלי היא, שוב, כפי שאמרתי אם ברצוני להתקבל ליחידה לא קרבית אני חייב לשקר לרופא ולהמציא כאבים כדי שלא יסמנו על השם שלי X במקום אליו אני מעוניין להתקבל. כי בסך-הכל כל אחד הוא רק השם שלו והעדפות לאן הוא רוצה להתקבל ולאן הוא חושב שהוא מתאים נזרקות לרוב לפח.
מנשה, אתה צודק לא נמקתי וזו הטעות היחידה שלי. לא השתמטתי, עשיתי 3 שנים, שירתתי ביחידת מודיעין וכמות הבית שאני ראיתי באותה תקופה זהה לחבריי הלוחמים במקרה הטוב. הדעה שצהל הורס את החיים לבני אדם לא נשמעת יותר אצל משתמטים מאשר אצל לוחמים, אגב. אם תוכל להתנתק רגע מההשוואה בין לוחם , תומך לחימה או משתמט ולחשוב בצורה בוגרת(ואם לא אני מבטיח לך שבעוד כמה שנים תשמע דעה דומה לשלי ולא תמהר לבטל אותה, אולי כשיהיו לך ילדים?) תראה את המערבולת הנפשית שבחור חווה כשהוא מתגייס ובמהלך השירות שלו. הבירוקרטיה, האפסיות, תחושת חוסר האונים, הכאפה שהאזרחות נותנת אחרי השחרור, ואם אתה לוחם אז אני מבטיח לך שאחרי חצי שנה כשהחיים האזרחיים יתחילו ותראה את החברים הג'ובניקים שלך נוסעים על אוטו מהעבודה ובאים לתדלק אצלך בתחנת דלק, גם אתה תחשוב שמשהו במערכת הזו מקולקל. כמובן שהרבה תלוי בבן אדם, יש כאלה שהאופי שלהם הוא סתגלני יותר ולא אכפת להם , אבל לדעתי זה מיעוט, רוב החבר'ה הצעירים משתבזים ובעוד בכל מקום נורמלי אחר בעולם אם ניקח עשרה אנשים לצורך העניין עם אותם תחומי עניין ואותו חשק לאותם דברים ונגיד להם למצוא עיסוק בזה, הם ימצאו . אם ניקח את אותם עשרה ונפזר אותם כמו שאנחנו רוצים(וזה מה שהצבא עושה), יצא ששניים או שלושה יהיו בעוד שבעה אחרים ישארו מתוסכלים. בעולם האמיתי לכל בן אדם יש את היכולת לבחור ולהפוך למה שהוא רוצה, בצבא גוזרים לך את הכנפיים , מדכאים את היצר שלך לחשוב בצורה אינדיבידואלית ומעמתים אותך עם מצבים תלושים מהמציאות בלי לשאול בכלל אם זה מתאים לך. והצלקות שנשארות לך אחר כך הן רק שלך, לא של הצבא, כי אחרי שאתה משתחרר עם כל אותן צלקות שהמערכת השאירה בך(בלי לשאול בכלל אם אתה מעוניין!!!) יש לך חיים לחיות. חלקנו משתלבים מהר אבל חלקנו האחר נשאר עמוס צלקות ופצעים ללקק. יש כאלה שהתפקיד שלהם היה מגעיל כל כך והם סבלו לעשות וקיללו כל יום, יש כאלו שחוו מלחמות או התקלויות נשארים עם הזיכרונות המרים, אחרים נאלצו לשמוע את החברה נפרדת מהם כי הם בקושי בבית, ובכלל, עולם ומלואו בחוץ והכל קורה, ואתה תקוע באמצע שום מקום , עושה עבודה שלא אתה בחרת ושאתה לא אוהב, ואחר כך אתה משתחרר ומקבל את הכאפה האחרונה.
די מצחיק כל הקטע, כשאני הגעתי לצו הראשון הייתי מורעל מאוד. רציתי להיות קרבי למרות בעיות רפואיות ופשוט העלמתי עין מהמון דברים ועם כל זה קיבלתי 64. היום אני אומר לעצמי תודה שלא נפלתי על קרבי ושהמשכתי לימודים. כי אני רואה כמה החברים שלי פשוט סובלים בצבא.
בועז, כתבת הרבה מאוד דברים שהצבא לוקח לך או לא נותן לך והם דברים נכונים אבל הצבא גם מעניק לא מעט,לא פחות,דברים דומים אחרים גם כן. לא חייבים להיות בתפקיד קרבי בכדי לקבל,ללמוד,לבחון,להתמודד עם הרבה מאוד מצבים קשים ולא נעימים אבל גם תחת מטריה מגוננת משהו של חוקים כשבסופו של דבר זה נותן לך כלים לא רעים בכלל בכדי להתמודד עם המציאות/החברה הקשה פי כמה וכמה באזרחות לאחר מכן. יש הרבה מאוד דומה בין החיים בצבא לאלה שבאזרחות, כמה אנשים באזרחות עובדים בעבודה שהם באמת אוהבים? או עבודה שבהם הם בסך הכל בורג קטן? או עבודה שלא באמת מפעילים בה יותר מדי תאים במוח? בדיוק כמו בצבא. אני לא יודע איך החיים שלי היו נראים אם בגיל 18 היתה לי בחירה מה לעשות ולא חובה של ללכת לצבא, אני מניח שהם היו הולכים בכיוון שונה והייתי מרוויח מזה דברים מסויימים אבל הייתי מפסיד דברים אחרים שרק הצבא יכול להעניק לך,בטח בגיל צעיר. הדבר היחיד ש"הרג" אותי בזמן הצבא זה שלא יכולתי לטוס לראות את יונייטד, זה היה הכי קשה כי כמה חודשים לפני הגיוס נסעתי וטעמתי מזה ולחכות 3 שנים עד שאפשר היה לטעום מהטעם הזה פעם נוספת היו בגדר סיוט, כיום חיילים בסדיר כבר יכולים לטוס ככה שלפחות הבעיה הזו נפתרה. בסופו של דבר,זו המדינה וזו המציאות שאליה נולדנו,לטוב ולרע.
הסבל שחווים במשך השירות קיים אצל כל חייל וחייל, אפילו אצלי. מישהו אמר שזה רע? מישהו הבטיח לכם שתלקקו דבש כל השירות? ממש לא. עכשיו ישנן 2 אפשרויות. או לקבל את זה ולעשות כמיטב יכולתך, או להרים ידיים ולקלל את הצבא. אני חושב שאנשים בעלי אופי חלש מוותרים מהרגע הראשון ולא מתמודדים עם הבעיות בשירות. תראו לאן הגענו. בנאדם שמח בהיותו ג'ובניק כאשר חברים שלו עושים שירות משמעותי לעצמם ולמדינה וסובלים קצת יותר ממנו.(TOXIN). זאת בושה. גם אני שבוז שבדיוק מחר נגמרת לי הרגילה, שבדיוק מחר אני מתחיל שלושה חודשים של קורס מ''כים, משביז ומדכא, עם יציאות לא כל כך טובות. בסופו של דבר אני יודע שבחרתי הדרך הנכונה ואני לא חלש אופי כמו רוב המגיבים פה.
מנשה, ראשית לפני שאתה מאבחן כל אחד ואחד ממשתמשי הפורום וקורא לו חלש אופי תזכור שאתה רק בפורום כדורגל, אתה לא פסיכולוג ולא מחנך כאן אף אחד. שנית, אני לא יודע אם אלעד ג'ובניק או לא, ואני לא רואה בזה דבר רע ולא מעוניין להיכנס לויכוח הזה מי שווה יותר - לוחם או ג'ובניק. רק לפרוטוקול אני רוצה לומר שיש המון, המון אנשים שחזרו משירות צבאי ונכנסו למרה שחורה, שמעבר ל'התקשו בחיים האזרחים' נכנסו לדיכאון וקיבלו התקפים. ארי פולמן עשה מזה קריירה, כמעט כל דור לבנון הוא כזה. כך שקל מאוד לשפוט אנשים, שורה תחתונה - לוחמים יוצאים לאזרחות ללא דבר ולעיתים עם בעיות נפשיות, וג'ובניקים לא. ההבדל הוא שהם בוחרים את העבודה, יש להם את הליברליות והאינדווידואליזם להחליט לאיזו עבודה הם רוצים להתקבל. לפעמים הם מתאימים וראויים לעבודה בה הם רוצים לעבוד, לפעמים לא. אבל הבחירה בידיהם. אני לא מבקש לתת לחיילים את הבחירה, אבל שהצבא יגלה 'טיפה' יותר גמישות, יותר מחשבה.
אני עתודאי שמשלם לא מעט כסף עבור הלימודים שאותם אני עושה. השירות שלי הולך להיות מאוד משמעותי ואני יודע שמה שאני הולך לעשות זאת הדרך הטובה ביותר בשבילי ובשביל הצבא שבה אוכל לשרת את המדינה בצורה הטובה ביותר שגם מתאימות ליכולות שלי. מה עדיף להיות ג'ובניק פקיד שנשאר במקום ומקלל את הצבא כל יום או ג'ובניק שיאהב את עבודתו ויתן 300 אחוז מעצמו?
טוב אז כמה דברים הדלקתם אותי חחח הרבה זמן לא דיברתי על הצבא http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx אז לגבי הציטוט של מנשה - לזה בדיוק אני מתכוון שזה נשכח אחרי שאתה משתחרר. גם אני הייתי מורעל גם אני אמרתי "אני יהיה קרבי מה אני חלש אופי מה אני יוותר, איכס ג'ובניק". אבל עכשיו השתחררתי וכמו שאמרתי זה נשכח. זה לא מעניין אף אחד אם יש לי אופי חזק או חלש בעבודה (במיוחד עכשיו כשאני עובד באבטחה לפני טיול, אבל לדעתי בכלל ברוב העבודות), וזה לא מעניין אף אחד ואפילו אותי כבר כמה סבלתי כי זה לא תרם לי כלום הסבל הזה. כמובן שבדיעבד אני אומר הלוואי הייתי עושה 5-9 יומיות עובד ב 9 האלה בבית ועושה קצת יותר כסף ממה שעשיתי כשהייתי קרבי, עם בסיס יותר טוב להתחיל את אזרחות. כי עם חוויות של מעצרים והיתקלויות וסיורי לילה לא מגיעים רחוק באזרחות. זה נשאר אצלך אולי לכל החיים אבל זה סתם, פשוט סתם. נו אז מה אז עשיתי מעצר נו אז מה? מה זה נתן לי? זה נותן לי בונוסים בעבודה? מה זה נותן לי? בעבודות של עכשיו מן הסתם צריכים תארים, תואר ראשון שני דוקטורט דברים כאלה...כשאתה חייל קרבי אז אין לך אפשרות ללמוד ואתה מעוכב 3 שנים. הנה לדוגמא יש לי חבר שלא התגייס בגיל שלי, עכשיו השתחררתי והוא בפור עלי של 3 שנים - הוא כבר מנהל באיזה מקום ואני רק מתחיל לטעום את החרא של החיים (גם כי זה נכון לדעתי) - בדיוק כמו שהוא עשה לפני 3 שנים. אוהד יונייטד - אני אחרי צבא כבר בערך חצי שנה אחרי, ואני יכול להגיד בלב שלם שחוץ מחברים (שתכלס חברים זה תלוי בבנאדם ואני אישית הייתי עושה חברים גם בלי צבא) - הצבא לא נתן לי כלום. שום כלום חוץ מכעס על המערכת ולא הייתי אומר סבל כי בכל זאת לא עברתי עינויים סיניים ביחידה. נתן לי הנאה כי בדיעבד נהנתי מאוד ב 3 שנים האלה, אבל הנאה אתה יכול למצוא במיליון ואחד עיסוקים ואני מאמין שההנאה שלי הייתה יותר גדולה אם הייתי עושה משהו שאני רוצה ולא שמכריחים אותי. אתה צודק בקשר למצב באזרחות, וגם אני חושב כמוך שרובנו לא עובדים בעבודה שאנחנו רוצים ונהנים, ולא כולנו מנכ"לים, אבל אזרחות הרבה יותר עדיפה כי אתה מחליט מה אתה עושה ולא מחליטים בשבילך. רק דבר אחרון לסיום, וזה אולי כן נקודת אור לצבא - שימו לב למשל ארצות הברית - איך בנאדם בן 22 כאן ואיך באותו גיל שם. 22 שם הם עוד ילדים כי מהבית ספר אתה ממשיך ישר לקולג'ים, אז המוח שלך עדיין תקוע במסיבות ואלכוהול וסקס.. כאן אולי בגיל 22 זה גם קיים, אבל הישראלים שעשו צבא יודעים מתי עבודה ומתי צחוקים בוא נגיד http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx שוב זה טוב על הנייר, אבל אם זה היה נכון אז ישראל הייתה הרבה יותר למעלה מבחינת הכל והיינו בוא נגיד מיני מעצמה (ולא כמו עכשיו שלא סופרים אותנו בעולם), אבל עובדה שזה לא ככה. נהפוכו דוקא ארצות הברית ה"ילדותית" היא זו שמגלגלת את העניינים...
דימה אם הכרת חברים והם יהיו לך חברים לחיים אז הרווחת המון בזכות הצבא! באזרחות כשתכנס למקום עבודה ובהנחה שאתה לא תהיה הבוס אז גם אז יגידו לך מה לעשות ותהיה לך מערכת של חוקים ומטלות ולמרות שבגדול תהיה לך הבחירה לקום ולעזוב מתי שרק תרצה החיים יפתיעו אותך ואתה לפעמים תאכל חרא ותסתום את הפה כי יהיו לך תשלומים ומיסים לשלם ואתה תרצה לבלות וזה כסף ויש שכר דירה ודלק לאוטו ועוד ועוד ואז אתה תנשך את הלשון ותמשיך לעבוד שם. הצבא זה חובה במדינה הזו,אין מה לעשות,זו המציאות, אם חבר שלך השתחרר ובלי סיבה מיוחדת אז זו זכותו אבל אני תמיד יסתכלו עליו בעין עקומה, יכול להיות שעכשיו הוא שם על זה ז' יכול מאוד להיות שהוא יצטער על זה בעתיד או שזה יתנקם בו בעתיד גם כן.
צה"ל זה הצבא הכי קשה בעולם. אמנם במהלך שירותי לא הייתי קשור ספציפית לצה"ל, אלא למשרד הביטחון, עברתי את בה"ד 1 ביחד עם ה"ירוקים". כאחד ששירת ביחידה שרובה בנויה מאנשי קבע, לא כלכך נחשפתי לחיים בצבא, לטוב ולרע. אבל מהמעט שכן חוויתי, אני יכול להגיד בוודאות - בהסתכלות אחורה - הצבא נותן הרבה יותר מאשר לוקח. חייל לוחם, שמעביר את רוב השירות שלו בעמדת שמירה\מחסום\מארב\חודר\החלפת בטריות ואנאערף, מתחשל בצורה שלא תאמן. הפורפורציות שילד בן 18 מקבל בצבא תורמות מעל ומעבר. דחיית הסיפוקים הכלכך קשה בצבא, את זה שלא תחבק את החברה בשלושה שבועות הקרובים, את זה שלא תשתה אלכוהול היום בערב כי הולכים להוריד את המהנדס, ועוד אלף ואחד דברים שמשתנים בבום אחד גדול, אבל נותנים פשוט המון. ההכשרות שאתה מקבל בתור לוחם ממוצע, יכולים רק הם, לסדר לך עבודה מצויינת בחיים שאחרי הצבא. התמודדות במצבי לחץ, מחשבה טיפה יותר מרחבית, הכשרה לפחות בסיסית ובמקרים מסויימים לתפעל כלי נשק, חבלה, נהיגה, שפה...מספיק להתלונן, מספיק לפתוח עין על האחר. יצא לי לא פעם לשתף פעולה עם צבאות אחרים, ואני אומר בלב מלא, אנחנו הכי טובים בעולם. הגאווה של חייל גולני שהוא חוזר הביתה גדולה פי שלושים מריינג'ר שחוזר עם תלוש משכורת של 5,5 אלף דולר לחודש. הקונפליקט שחיילים קרביים עוברים בארץ הוא בלתי נסבל. העובדה שרמת החיכוך בין הג'ובניקים ללוחמים כלכך גבוהה, המורל של חייל קרבי הוא ברצפה, כי מאיזשהי סיבה, הוא מקנא בג'ובניק שעושה 9-5. חיילים מרגישים שהם חיים תמיד בשקר, שתמיד מעברים אותם, שתמיד דופקים אותם, שהם צריכים יחידות עם שמות אקזוטיים כדי להרגיש שהם עושים משהו. וזה חבל. כל החיילים תורמים, הלוחמים תורמים יותר מהג'ובניקים, וזאת שורה תחתונה. התנדבתם להלחם? תעשו את זה בגאווה ואל תבכו בגלל שטויות. כל אחד מכם הוא מלח הארץ, בכל מקום, בכל זמן. בגולן, בגליל, באיוש, בעזה, מעבר לגבול. כמה שהפיתוי של הקרייה הגדול, אין על השקיעה בעזה, על הזריחה בחברון, הריח של המשרפות בג'נין, על החומר של נסראללה, על הכוסיות בשכם, על המשקית חינוך בחדר תדריכים, ועל האוכל של הבית שמשתפר פלאים, והחברה לכל החיים, והחוויות המדהימות שרק לוחם חווה אותם. רק אל תצביעו פעם הבאה ישראל ביתנו.
http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/goodpost.Xxx אין ספק ריגשת אותי ואני מאמין עוד כמה. אבל עם לחזור לקרקע, הגאווה הזאת של להיות גולנצ'יק לא תביא לנו כלום לחיים האמיתיים.. כי צריך להודות צבא זה 3 שנים וזהו, אחרי זה לא מעניין אף אחד. ולדעתי כל אחד מצטער על משהו בעבר...אם זה בנאדם שלא עשה טיול מספיק ארוך או בדיוק כמו שהוא רצה בגלל אילוצים ועכשיו הוא לא יכול לחזור לזה, אם זה מישהו שלא עשה שירות משמעותי כמו שרצה... אבל בסופו של דבר מה שחשוב זה שתיהיה מסודר בחיים ולא שיהיו לך 100 חוויות אבל תיהיה רקוב. צריך עבודה, אישה, ילדים, כסף גם חשוב (לא להיות מליונר אבל שיהיה בית ככה שלא יחסר כלום).. ואני לא אומר שזה בכל המקומות ככה בצבא, אבל יש מקומות שבגלל הגאווה הטפשית הזאת שירתת במקום מסויים וזה עשה לך כתם, עכשיו לא מסודר ולא נעליים - אתה שקוע עמוק בבוץ. אז צריך לעשות חושבים לראות מה יותר חשוב, גאווה של 3 שנים וזהו, או עתיד לכל החיים. אני עכשיו בדיעבד אחרי שירות של יותר מ 3 שנים (16 יום דפוק http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx ) והייתי לוחם והכל, לא יודע מה להגיד. אני מרגיש קצת פראייר..
אני יכול להגיד שבתור ג'ובניק, אני מרגיש שאני בזבזתי חצי שנה על פארש. אשכרה כלום. דיי מיציתי את הקטע של לקום כל יום ב-6 בבוקר, לחזור ב-4 אחרי וויכוחים אינסופיים עם המפקד והעצבים. יש לי חבר שאנחנו ביחד מכיתה א', חטיבה ותיכון, והגענו לשריון גם, ביחד. הוא המשיך ולי הורידו פרופיל אחרי שבוע ל-64. היום, שהוא כבר בקוו עושה חיים ומה שבזין שלו, אני אוכל את הלב. הוא אומנם סבל בטירונות, אבל בסיום הוא נהנה, והוא מרגיש מיצוי, בעוד שאני מתעסק בקקה ונלחם יום יום בנגד מטומטם שלא יודע לשלוח מייל וכותב כבלים עם ק, אוכל את הלב מהבית. כמה שזה ישמע מצחיק. לדעתי, ג'ובניקים כמוני "סובלים" לא פחות מהקרביים, כמובן במידה וזה לא מה שהם רצו. אני אשכרה מבזבז 3 שנים מהחיים שלי, כמו עובד שחור. ככה אני מרגיש. בחוץ אנשים לומדים, עובדים, חופשיים, ואני כמו עבד עובד 3 שנים תמורת כלום. אני לא מרגיש שאני באמת תורם למדינה. לפחות שהנגדים יהיו טיפה יותר חכמים. אם אני לא אמצע עבודה תוך חודש, אני אבקש בסיס סגור רק כדי לשנות אווירה ולברוח מהבית ומהמדור שאני נמצא בו עכשיו. הבנתי שג'וערה זה אחלה מקום, ואני יכול להגיע לשם די בקלות. אז שוב-איך זה בבסיס סגור, החבר'ה שהיו פה...?
