בחצר המלכות

הכי אהוב? כל בחירה תעשה עוול לאחרות.
בסדרה מישהו מטפל בך, קפטן פיקוק (לא זוכר את שם השחקן) גילם יהודי אוהד צ'לסי.

כן אדוני השר: לא זוכר מי אבל היה מישהו בכיר אולי טוני בלייר או מישהו אחר שדיבר על כך שהעניינים
בווסטמינסטר מתנהלים בצורה דומה לסידרה.

מונטי פייטון היתה נכס צאן ילדות, פתאום נחשפנו להומור אחר שונה לגמרי מהסרטי בורקס המצחיקים שדקלמנו.

בני היל ז"ל מצחיק עד היום עם הנונסנס סביב החרמנות הגברית הלא נגמרת, הפרצוף המיוחד שלא מפסיק להצחיק.
הנה עוד קטע, אמנם בלי הכאפות שהזקן המסכן היה חוטף (איפה הוא)
http://www.youtube.com/watch?v=-MyT6d4FWpw

 

בזכות המלון של פולטי התחלתי להתעניין כילד בתוצאות של טורקי יונייטד ובגלל שהמלון הוא כביכול נמצא בעיר.
את פולי אהבתי כי יש לי חולשה לבלונדיניות.

מישהו מטפל בך בכל זאת היה הפייבוריט שלי,יותר דמויות וכל אחת נהדרת.

בני היל עיצבן אותי כי הוא תמיד היה מראה אבל לא באמת מראה בכל הנוגע לבחורות השופעות שם.

מונטי פייטן מטורף כשהמבטא הקיימבריגדי משחק תפקיד,
בזמנו אוהדי יונייטד אימצו לעצמם את השיר Always look on the bright side of life ברגעים הפחות טובים שלנו.

לפעמים אני מרחם על הדור שנולד לאחר מכן,דור ערוץ הילדים ולא תוכניות הבי בי סי.

 

זו הייתה בעיקר מרגרט ת'אצ'ר, שאפילו כתבה מערכון במיוחד עבור יס מיניסטר לטובת איזה אירוע מיוחד כלשהו. זה השתלב היטב עם האמונות הפוליטיות שלה על ה-Civil Service הבריטי ועל ביורוקרטיה ממשלתית בכלל, הגישה של פאבליק צ'ויס שהפוליטיקאים והביורוקרטים פועלים ביד אחת לטובת מניעיהם האישיים והתועלתניים... מה שיס מיניסטר תיארה בצורה ברורה. זה גם הוביל אותה לכל הרפורמות ששינו את ה-CS מאז.

עם כל האהבה שלי למונטי פייתון, לפולטי טאוורס ולגברת סלוקומב ז"ל, מבין האופציות שנרשמו כאן, אני בוחר ביס מיניסטר. הסאטירה הפוליטית הכי מבריקה שנכתבה מאז ומעולם. לפני כמה חודשים קניתי את מארז כל העונות ב-DVD במחיר זול באמאזון, מומלץ.

 

אמנם הוא אמריקאי אבל אין חובב רוק כבד בבריטניה שלא מעריך את מה שעשה עבור הז'אנר ואת ההשפעה שלו על כל כך הרבה זמרים - רוני ג'יימס דיו האגדי הלך לעולמו אחרי מאבק במחלה הנוראה והוא בן 67 בלבד. היה חבר בין היתר ב- Black Sabbath, Rainbow וכמובן בהרכב שלו Dio. יצא לי לראות אותו לפני כמה שנים כשבא להופעה בארץ והוא היה פשוט מדהים למרות גילו המתקדם (עשה בין היתר את כל האלבום Holy Diver בהופעה).

יהי זכרו ברוך!

http://www.youtube.com/watch?v=DSRLBS4XR5A

 

הסאנדי טיימס לקח אוהד מכל קבוצה,רובם ממערכת אחד הפאנזינים של הקבוצה אותם הם אוהדים לתת סיכום עונה משלהם בכמה נקודות:

http://www.timesonline.co.uk/tol/sport/foo...icle7127592.ece

 

הכמה כוכבים זה בסך הכל קוריוז,בדיוק כמו ציונים לשחקנים,לא צריך להיתפס על זה דווקא.
מה שחשוב יותר זה מה שכתב וזה מאוד מציאותי.

 

אז מה אם אוהד של סטוק נתן 4 וחצי?
כל אחד והציפיות שלו ושוב,אתה נתפס לתפל ולא לעיקר,
אם היה מוסיף עוד כוכב אז זה היה עושה את הדברים שכתב לטובים או נכונים יותר או פחות?

 

זה בדיוק כמו שמעירים לי על ציונים שאני נותן בסיכום משחק,6 וחצי במקום 7 וחצי כאילו זה משנה באמת.

 

אתמול, ה-18 במאי לפני 30 שנה, תלה את עצמו איאן קרטיס הגאון סולן להקת ג'וי דוויז'ן הענקים. RIP
בוואלה הכינו סיקור קטן עם קאברים מזעזעים, אולי למעט הקאבר ל-candidate. http://e.walla.co.il/?w=/268/1676096

 

כשטיילתי במזרח כל פעם שהתבעסתי הייתי שומע ג'וי דיוויז'ן. בעיר החוף הקמבודית סיהאנוקוויל, שם נהניתי כמו שאולי לא נהניתי כל הטיול, פגשתי דיג'יי מדרבי שעבד שם תמורת סבסוד האוכל והלינה שלו במקום (הסדר לא רע בכלל, כל מה שהוא היה צריך לממן שם זה את הסמים) והיה מוכן להישבע שהם הדבר הכי טוב שיצא מהמוזיקה בעולם. על אף שאני שומע את ג'וי דיוויז'ן רק כשאני באמת מבועס ורוצה להירגע קצת, הרבה זכרונות טובים שלי מלווים איתם.

שני השירים שאני הכי אוהב של הלהקה כוסו שם - Dead Souls (על ידי ניין אינץ' ניילס) ו-Shadowplay (שממש הושחת על ידי אנטיביוטיקה, שדווקא ראיתי פעם בהופעה באוזןבאר והם היו ממש לא רעים)

 

http://www.guardian.co.uk/world/2010/may/2...ex-donkey-horse

ביזאר.

זה למי שחשב שהגארדיאן זה רק איכות ובלי זבל צהוב- מסתבר שאף אחד לא מושלם...

 

היה אחד כזה בשכונה שלי קוראים לו אהרון פראווי.
הוא היה נוהג לדפוק את החמור שלי וגם לחמור היה מה לומר בעניין...