גאזידיס צריך לעבוד בפוליטיקה, הוא יודע לזיין ת'שכל עם הרבה מילים יפות בלי לגבות אותן בעשייה. בדיוק כמו אובמה: חזק בדיבורים, חלש במעשים.
זאת לא פעם ראשונה שאתה מצטט ברשלנות מהטוויטר. לא נאמר שהוא נכשל במדיקל - הוא ואבא שלו הבריזו לארסנל בפגישה שהם קבעו. עוד מקרה קלאסי של אבא של שחקן שהורס לו את הקריירה.
כנראה שאבואה הבא בתור לעזוב אותנו ולעבור לקבוצה טורקית גלאטאסריי. עצוב לי, למרות שהוא לא שחקן מדהים בלשון המעטה והוא הרס לנו הרבה משחקים, הוא לפחות משקיע. הוא דמות כל כך חיובית בחדר ההלבשה, ואם הוא יעזוב זה יהיה חבל, כי לא מגיע לו.
אני לא אתאכזב אם זה יקרה - כבר קנינו את ג'נקינסון לעמדה הזו ולהיות באופן משמעותי גרוע מאבואה זו משימה לא קלה.
כמו כן, במסיבת העיתונאים של פתיחת העונה של ברצלונה, פפ גווארדיולה אמר שיש מספיק כסף בשביל להחתים גם את אלכסיס סאנצ'ס וגם את ססק פברגאס.
מי אמר שג'נקינסון ישחק בעונה הקרובה בקבוצה הבוגרת? אולי הוא מיועד לריזרבס, אולי אנחנו מתכוונים להשאיל אותו, מאיפה לנו לדעת? הבחור בסה"כ בן 19 ובקושי שיחק בחייו בליג וואן. כן, אני יודע שהוא כבר קיבל מספר שמרמז על כך שהוא יהיה חלק מהקבוצה (25), אבל זה עדיין רק מספר... אם אבואה עוזב, אני לא חושב שזה בגלל ג'נקינסון. אל תשכחו שרק השנה הוא חתם על חוזה חדש. אבל העונה האחרונה שלו הייתה קטסטרופלית, אני מתקשה להיזכר במשחק אחד טוב שלו, וגם לפני כן הוא לא בדיוק הבריק. יכול מאוד להיות שהפיאסקו מול ליברפול היה הקש ששבר את גב הפרופסור? בכל מקרה, אם אנחנו מקבלים הצעה טובה, אז אפשר מבחינתי למכור בכיף ולהשתמש בכסף לצרכים חשובים יותר. ולגבי מקומו בחדר ההלבשה - זה פשוט לא חשוב. מזכיר לי שטענו בעבר שסנדרוס חשוב למרקם הקבוצתי (או רוזיצקי היום) בגלל החברות שלו עם פברגאס. נו, באמת. אני מחבב את אבואה ואת דמות הקאלט שהוא הפך להיות, אבל בשביל הבדיחות, אפשר לשכור את זיוית הליצנית, היא תהיה זולה יותר... בשביל Team spirit בריא באמת, אנחנו צריכים קודם כל בסיס של פייטרים ובעיקר בסיס אנגלי, ואז ההווי הפנימי יתווסף כמובן מאליו. לא אבואה יהיה הפיתרון שלנו עבור זה. http://www.arsenal.com/news/reserves-news/...-first-team-now בינתיים קייל בארטלי מדבר. לפני יומיים יצאו ציטוטים שלו על כך שהוא לא מרוצה מהמצב הנוכחי ומבקש להמשיך בריינג'רס. עכשיו בארסנל.קום יש זמירות קצת אחרות - שהוא מוכן להיות חלק מהקבוצה הבכירה ומקווה שכך יהיה. אני יכול להבין את התסכול מלהיות אחרי סקילאצ'י ברוטציה. גם מהנרי לנסברי יש קולות של חוסר שביעות רצון, יש שמועות שדחינו הצעה של נוריץ' לקנות אותו ושהוא דורש לדעת את מעמדו בקבוצה. לא אתפלא אם זה יסתיים בעזיבה, למרות שונגר דיבר עליו בהערכה רבה בשנה החולפת, אבל זה יצטרך לבוא לידי ביטוי בחוזה חדש והבטחה שהוא בתכניות.
כל הזמן מזכירים פה שאנחנו צריכים בסיס אנגלי ואני לא מבין למה בידיוק. בקבוצות הגדולות של ונגר שהוזכרו פה רק אתמול לא זכור לי שהיה איזשהו בסיס אנגלי (אולי חוץ מאשלי קול וריי פארלור) ודווקא הבסיס שכ"כ שנוא פה עכשיו (ואני באמת לא יודע למה) היה זה ששלט שם. עם העניין של הפייטרים אני מסכים, עם העניין של האנגלי ממש לא.
בקבוצות הגדולות של ונגר היו גם טוני אדאמס, לי דיקסון, מרטין קיאון, נייג'ל ווינטרברן, סול קמפבל, דיוויד סימן... כולם שחקנים חשובים שתרמו רבות. זה בסיס חשוב מאוד עם השפעה גדולה מאוד על ההצלחה הקבוצתית שלנו, בסיס שההמשכיות שלו נקטעה בצורה מאוד חדה ע"י ונגר ברגע שהוא החליט ללכת ל-Project youth שהתבסס כולו על זרים. את התוצאות של זה ברמה המנטלית אנחנו רואים שנה אחרי שנה. מה שחשוב יותר הוא שגם שחקנים זרים כמו פטריק ויירה ודניס ברגקאמפ, שיחקו במשך המון שנים עם עמיתים אנגלים ומובן מאליו שהם ספגו הרבה מאותם שחקנים שהזכרתי (במיוחד ויירה). אפילו רובר פירס או תיירי הנרי אמרו הרבה פעמים כמה חשוב היה כשהם הגיעו להתקבל אצל החבר'ה האנגליים וכמה שזה סייע גם להם באופן אישי וגם לקבוצה. כמעט לאף אחד מהשחקנים שלנו היום אין את זה. אם אתה רוצה, זה כמו שהשחקנים הזרים היום בצ'אבסקי, שהם ללא ספק הרוב המכריע בסגל שלהם, מאוד מושפעים מהבסיס של ג'ון טרי ולמפארד.
אין לי ספק שהשחקנים שציינת תרמו לא מעט לקבוצות בעבר הרחוק, אבל לאו דווקא בגלל שהם אנגלים. נכון שויירה ספג הרבה מטוני אדאמס ושאר השחקנים שציינת אבל היה לו בסיס של ווינריות באופי בלי קשר ובלי זה לא משנה מי היה לידו הוא לא היה מצליח. יש הרבה שחקנים אנגלים שונגר הביא שהיו פלופ ענק (ג'פרס והשוער רייט למשל) ככה שאני לא מסכים שדווקא שחקנים אנגלים זה מה שיעשה לנו את ההבדל. שלא תבין לא נכון - אני בעד להביא את קייהיל לסגל וחושב שהוא יהיה תוספת מעולה, אבל לא בגלל שהוא אנגלי אלא בגלל הניסיון פריימר ליג שלו ובגלל שהוא פשוט בלם טוב. וחוץ מזה - גם היום מתחיל להיות בסיס אנגלי בסגל עם וולשיר, גיבס וולקוט.
אתה צריך את השחקנים שמבינים מה זה ריבוק סטדיום בגשם כדי לקחת אליפות, אין מה לעשות, זאת לא קלישאה או איזה מיתוס. צריך שלד של שחקנים שמבין בדיוק מה זה ליגה אנגלית ומה צריך כדי לסיים מקום 1 ויש לפחות 8 משחקים בעונה שמצריכים הרבה יותר חוזק מנטלי מאשר יכולות טכניות, שם בד"כ ארסנל נופלת. שחקן כמו ווילשייר שגדל במועדון מבין בדיוק מה זה, לשחקן זר לוקח זמן להבין לאיפה הוא הגיע.
מסכים בכל מילה עם עדי, וגם סיימתי לראות את העונה של 97-98 וגם את העונה של 2001-2002 (את עונת "הבלתי מנוצחים" יש לי על המחשב) אז זה נותן לי עוד פרספקטיבה להסתכל על ארסנל היום ובטח שגם על ארסן וונגר. תקופות שונות לחלוטין. קשה להאמין שהתדרדרנו כ"כ רחוק, בטח למי שכבר אהד את ארסנל באותה תקופה. מעבר ליכולות המקצועיות, אפשר לראות גם את ההבדלים הגדולים במנטליות של השחקנים בקבוצות אז, לעומת זו של השחקנים בקבוצה שלנו היום, אבל כנראה שזה בא ביחד. אז אולי אני לא מחדש לאף אחד כלום אבל אני אכתוב בכל זאת( http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/tongue.Xxx). אין ספק שהקבוצה של 2001-2002 הייתה קבוצה טובה יותר, בטח מבחינה התקפית שהיו לה אופציות בלתי נגמרות(ליונברג, פירס, הנרי, ברגקאמפ, קאנו, ווילטורד), אבל נהניתי דווקא יותר לראות את זאת של 97-98. היה אפשר לראות שהיה שם משהו נורא מיוחד - היה תענוג לראות שחקנים אנגלים כמו ריי פארלור, דיוויד סימן ובעיקר טוני אדאמס מדברים. הווינריות פשוט זורמת לאדאמס בדם. נראה שפטי ופטריק ויירה היו צמד חמד גם מחוץ למגרש עם הראיונות והקטעים בחגיגות בזכיית הדאבל שהראו. ויירה פשוט היה פנומן בצעירותו. היה לו הכול מהכול. אתלטיות נדירה, כושר גופני, בעיטות תותח וכו', אבל היה הכי נהדר לראות אותו מתקל בעוצמתיות וישר מוציא עוד מתפרצת לפנתיאון במסירות עומק קטלניות. כמו כן, הסתכלתי על אוברמארס ואמרתי לעצמי, כמה חסר לנו שחקן עם מהירות ומחשבה כמו שלו בחלק ההתקפי היום. בימין, בשמאל, פשוט שחקן נהדר. איאן רייט היה נהדר על המגרש כאשר שיחק(נפצע באותה עונה) ואפילו נהדר עוד יותר מחוץ למגרש. אבל מעל כולם ללא ספק, דניס ברגקאמפ. כל שער יותר יפה מהשני(זה כבר נתן תחושה לרגע שאני משחק בפיפא), כ"כ הרבה טכניקה, כ"כ הרבה מחשבה במשחק שלו, כ"כ הרבה קור רוח. למרות שאם אני חייב לציין שאת הקטע האהוב עליי אצלו משתי העונות הללו שהראו, זה דווקא הבישול לפרדי ליונברג בשער השני שלו מול יובנטוס בליגת האלופות. זו פשוט גאונות. בכל מקרה, היה כיף גדול לראות. באמת שאני ממליץ גם למי שזכה כבר להיות שם ולראות את זה בלייב, ובעיקר לאנשים כמוני שלא ראו את זה. רק שאלה. אני לא הצלחתי להבין את ההתרסקות של הקבוצה במשחקי החוץ באירופה. יש הסבר כלשהו לכך?
לא ברור. הייתי בן 14 כשהתחלתי לאהוד את ארסנל ב98 (העונה של הדאבל שדיברת עליה) ואני זוכר ששנה אח"כ התחלנו לשחק באירופה ומה שממש זכור לי במעורפל זה המעבר של משחקי הבית לאצטדיון וומבלי שפשוט היה כישלון חרוץ מבחינתו. זכורות לי הופעות מבזות שלנו מול הצגות של ריבלדו ובאטיסטוטה. לא ברור לי מה עבר לנו בראש עם המעבר הזה. כשחזרנו להייבורי התחלנו להתקדם בשלבים ואז כמו שציינת הגיעו הנפילות בשלבים המכריעים, מה שנמשך עד היום לצערי.
