אני והיורו

חודשים לפני מונדיאל 2002, קנינו דירה חדשה - קוטג' נחמד לא רחוק מהבית הנוכחי שלנו דאז. באותה תקופה, לא היה לנו את ערוץ ספורט 5+, וחששתי מאוד איך אני אראה את המונדיאל. התכוונו אמנם לשים תבל דיגיטל בבית החדש, אך המעבר היה מתוכנן אך ורק ליום המשחק בין פורטוגל לקוריאה, לקראת סוף שלב הבתים. אז הבאנו את אחת הטלויזיות שלנו לבית הגדול והריק, יחד עם שני כסאות ושולחן עץ, שמנו אותה על הרצפה, הזמנו אנשים מתבל דיגיטל וקיבלנו את 5+. וכך, במהלך תקופת הבגרויות הראשונה שלי, הלכתי יום-יום לבית הריק והשומם לראות כדורגל בטלויזיה שמונחת על הרצפה, עם בקבוק מים ושני כוסות פלסטיק. אם הייתי מגיע לבית-ספר, אז הייתי מסיים מהר מאוד את כל מה שעשיתי שם וטסתי בריצה הבייתה. זו הייתה חוויה יוצאת דופן. למרות הרמה הבינונית, המונדיאל הזה נתן לי תחושה חמימה ומיוחדת, ונחקק לעד בזכרוני.
זהו היופי בתחרויות הגדולות. הרמה נמצאת בעדיפות שנייה. קודם כל יש שכבות של אגדות בהתהוות, דרמות אנושיות, אווירה מדהימה, מסחריות מתעצמת, תחושה של שכרון ומאניה תרבותית שאופפת את כל העסק. הלב הפועם של תחרות כדורגל גדולה לא נמצא על כר הדשא, אלא מסביבו.
כך היה גם ביורו 2004. הרמה הייתה בינונית מאוד. רק שלושה משחקים, לפי דעתי, התעלו לרמה גבוהה באמת (צ'כיה - הולנד, איטליה - שבדיה, פורטוגל - אנגליה). הנבחרות הגדולות והכוכבים אכזבו. עם כל החיבה שלי ליוון, שום קבוצה לא הפגינה יכולת של אלופה. אפילו השער היפה מכולם היה בסך הכל בעיטה מדוייקת מרחוק.
אבל מה זה משנה. הם יכלו לזרוק גם את כל כוכבי הביצה המקומית, ועדיין הייתי נהנה. בשביל זה אני חי - פעם בשנתיים, חודש של זיכוך רגשות, אטרף. אני נהנה מעצם הקיום של היורו, מהאווירה באיצטדיון, מההתבוננות האובססיבית בנעשה. זוהי הפסגה השנייה בגודלה של הכדורגל, בה מלכים נמשחים ונלבים נוצרים. זוהי אבן דרך בהסטוריה של הכדורגל. זהו סיפור אגדות שרק הספורט יכול לספק.
צפייה ביורו 2004 נותן את חווית הריאליטי טי.וי האולטימטיבית. למשך כחודש, הצופה עוקב אחרי חבורת גברים החיה ביחד ועובדת ביחד. זה מספק לנו אינסוף רגעי דרמה טלויזיונית משובחת. תראו את אנטוניו קסאנו כובש את שער הנצחון, רץ לספסל שמח, ונופל על הדשא בבכי. תראו את הבעת פניו של פאבל נדבד כאשר שוב נמנע ממנו להשתתף במעמד הגבוה ביותר. תארו את שחקני נבחרת יוון נופלים כלא מאמינים, שניות לאחר השריקה האחרונה של האליפות. למה אני צריך את המלדורמה המלוקקת של "פרוייקט Y" כשיש לי פה את הבעת הרגשות הכי אותנטית וגולמית שיש?
לכן, בסופו של דבר, נהנתי מאוד. היורו הוא יותר מסתם 31 משחקי כדורגל. זוהי חוויה ייחודית. נתראה בגרמניה.

 

האמת שהשנה, ביורו הנוכחי, היו לא מעט משחקים שפיספסתי\לא יצא לראות. הרבה נבע מהעובדה שיש לי עוד פחות מחודש לחיות (צבא) אז לרוב אני מנצל את הערבים לדברים מעבר לצפייה בכדורגל. הרבה פעמים ראיתי רק חלקים מהמשחקים ולא את כל המשחק. יחד עם זאת, דאגתי כמובן להתעדכן בתוצאות ובכובשים, וכמובן לראות תקצירים וכאלה. הייתי גם שבוע בטורקיה, ולמרות שהיו שם שידורים, מן הסתם לא היה טירוף, כי טורקיה לא היו ביורו. חזרתי לרבעי הגמר, וחוץ מרבע הגמר הראשון אותו פיספסתי (חזרתי באותו יום והיה לי מסיבה בערב), ראיתי את שאר המשחקים, עד הגמר כמובן.

אצלי המצב שונה מאצל בוריס. במונדיאל הרגשתי יותר את הצורך, אולי בגלל העובדה שזה היה תירוץ כדי להבריז מהבצפר, ללכת לקפיטריה ולצפות במשחקים (ולראות שם בין היתר את המורה הארגנטינאי למת' מתבאס מנבחרתו), או סתם לקחת ימי חופש מהבצפר כדי לעשות מרתון מונדיאל (ואז זה היה שלושה משחקים ברציפות), בכל אופן, פחות הרגשתי את זה ביורו הנוכחי, לא יודע למה, אין לי הסבר. כמובן שעברתי, התענייתי וזה, אבל אני פשוט לא יודע למה - האווירה האישית שלי, אצלי בראש, פשוט הייתה אחרת.

 

אני דווקא יותר מסכים עם בוריס.

כל יום, בלי לדעת אפילו מה היו המשחקים, ידעתי שאני נעלם מהעולם מהשעה 7 ועד חצות, כי אני רואה שני משחקי כדורגל, גם אם נבחרות משעממות כמו יוון או איטליה משתתפות בהן, זה משחק יורו, אני חייב לראות אותו.

 

אני חושב שפיספתי רק משחק אחד[או ליתר דיוק יום משחקים אחד שזה שני משחקים] בגלל שהיה לי לילה באותו היום[נשמע מצחיק...] בכל מקרה אני חושב שמהסיבוב השני היו משחקים סך הכל ברמה טובה והיורו היה לא רע בכלל והיה שווה צפייה,כמו שבוריס אמר..בטח יותר שווה מכל פרויקט Y שכולו רק פוזה.

 

אני מסכים עם בוריס.
מונדיאל, יורו, לא משנה לי, באותו חודש החיים שלי נעצרים.
הקסם, האווירה, השמחה והעצב, שמקבילים אחד לשני בצורה כל כך אנושית, גורמים לי לתת ליורו, או למונדיאל, את המקום המרכזי באותם שבועות.

ובקשר לסיפורים, ואם מדברים על נוסטלגיה, הנה משהו קטן משלי:
- הסיפור של היורו שנערך בהולנד -
היורו הקודם בהולנד, המשפחה מדברת מעל חודש וחצי על חופשה באילת, אני מאושר עד הגג.
אבל ככל שהימים מתקרבים אני מרגיש שמשהו לא בסדר.
התסכלות על המקרר עם הלוח של המשחקים(כמו בכל יורו או מונדיאל) מראה שאנחנו חוזרים מאילת בדיוק ביום של הגמר.
שיכנעתי את המשפחה לצאת בבוקר המשחק כדי להספיק להגיע, אבל לאוטו היו תוכנויות אחרות.
יצאנו מאילת שעה לפני תחילת המשחק.
אותם ימים היו ימים קשים כאוהד הולנד, החמצת הפנדלים ושאר ההזדמנויות מול איטליה, וההליכה הביתה דווקא כשחשבנו שאנחנו הולכים לעשות את זה, הייתה קשה.
לכן, מתוך רגש של נקמה בלבד, הייתי עם צרפת.
הרדיו על 103 FM, שמעדכנים כל חצי שעה על המתרחש.
כמובן שבאה הידיעה על הגול של איטליה ופשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
בדיוק כשאנחנו חונים ליד הבית יש עידכון בחדשות, השדר:
" המשחק של צרפת ואיטליה נגמר, אנחנו רק מחכים לעידכון סופי, התוצאה היא כאמור 1-0 לאיטליה".
בכלל, העידכונים לפני העידכון האחרון היו שאיטליה בכלל הם שתוקפים וצרפת לא מסכנת את השער.
אני ישר לוקח את המפתחות מההורים, רץ לבית, פותח את הדלת, מדליק את הטלויזיה, ובדיוק באותו רגע, רואה כדור שהולך לכיוונו של וילטורד, שמרים את הרשת.
1-1,אני צועק בטירוף, והמשפחה בחוץ לא מבינה למה.
השאר היסטוריה, איטליה הבונקרסטית עפה.

זה בכל מקרה, היה אחד מהרגעים הקסומים שלי ביורו.

 

לדעתי אנו עוברים תופעה מדאיגה.

אחרי 4 טורנירים טובים החל מ-1994 ועד 2000, אנו נתקלים בשני טורנירים גדולים עם רמה נמוכה, סינדרלות שלא מגיעות בזכות אלא בזכות חולשת יריב ו/או עזרה מהשופטים, ושחקנים גודלים נותנים הופעות קטנות.

מה לדעתכם הסיבה לכך?