בשירות הוד מלכותה

נבחרת אנגליה
http://www.hometownengland.com/images/England_crest.Xxx

תעודת זהות

כינוי: "שלושת האריות"
תאריך לידה: 30 בנובמבר 1872, תיקו 0-0 נגד סקוטלנד בפטריק, סקוטלנד.
הנצחון הגדול ביותר: 18 בפברואר 1882, נצחון 13-0 נגד אירלנד בדאבלין, אירלנד.
ההפסד הגדול ביותר: 23 במאי 1954, הפסד 7-1 נגד הונגריה בבודפשט, הונגריה.
שיאן ההופעות: פיטר שילטון (125)
מלך השערים: בובי צ'רלטון (49)
דירוג נוכחי: 5
הישגים:
מונדיאלים: זכייה - 1966, חצי גמר - 1990
אליפויות אירופה: 1968, 1966 - חצי גמר

היסטוריה

בהתחשב ביומרה של אנגליה להיחשב כאחת הנבחרות הגדולות בעולם, ההיסטוריה שלה ביורו מביכה למדי. אם במונדיאל יש לאנגלים את הזכייה מ-66 ועוד כמה טורנירים מרשימים, באליפות היבשתית מאגר ההישגים דל בהרבה. ההופעה ראשונה של אנגליה ביורו הייתה בטורניר השלישי, ב-1968 באיטליה, בתור אלופת העולם. אז השתתפו בטורניר ארבע נבחרות ואנגליה סיימה במקום השלישי אחרי הפסד בחצי הגמר ליוגוסלביה. בשנות השבעים אנגליה לא עלתה לשום טורניר גדול, וההופעה הבאה הגיעה ביורו 1980, גם כן באיטליה, שם לא צלחה את שלב הבתים. ב-1984 אנגליה שוב לא עלתה, ב-1988 ו-1992 הגיעו הדחות נוספות בשלב הבתים. את יורו 1996 אנגליה אירחה, והציפיות עלו בהתאם. אחרי 1-1 עם שוייץ במשחק הפתיחה, באו 2-0 על סקוטלנד ו4-1 גדול על הולנד, בכיכובם של שירר ושרינגהאם, שסימן את אנגליה כמועמדת רצינית לזכיה. ברבע הגמר אנגליה עברה את ספרד בפנדלים, אחרי 0-0 ושני שערים חוקיים שנפסלו לספרדים. בחצי הגמר מול גרמניה המזל נגמר, 1-1 והפסד בפנדלים שסיים את היורו המוצלח ביותר של הנבחרת. ביורו 2000, למרות ניצחון על גרמניה, אנגליה חזרה למסורת ההדחות בבתים, ב-2004 אנגליה עברה את הבתים בקושי רק כדי לעוף בפנדלים מול פורטוגל, וב-2008 סטיב מקלארן "הוביל" את הנבחרת לאי עלייה מהמוקדמות. לסיכום-היסטוריה לא מרשימה בעליל, ולא נראה שמשהו צפוי להשתנות בעתיד הקרוב.
http://www.footballandmusic.co.uk/wp-content/uploads/2011/04/england_euro96.Xxx
אנגליה של יורו 96, היחידה שהביאה מעט כבוד

הדרך ליורו

אנגליה סיימה את קמפיין המוקדמות במקום הראשון של בבית שלה, שכלל את נבחרות מונטנגרו, שוייץ, וויילס ובולגריה. בית שהיה יכול להיות טריקי מכיוון נבחרות כמו שוייץ ובולגריה, בסופו של דבר היריבה ה"מרה" התגלתה כדמותה של מונטנגרו.
הקמפיין נפתח בצורה נהדרת וחלקה, כאשר ב-2 המחזורים הראשונים היא פגשה את בולגריה ושוייץ, 2 נבחרות שסומנו כיכולות לסכן את האנגלים, זה נגמר בניצחון גדול 4-0 בוומבלי על בולגריה (שלושער של דפו) ובניצחון 3-1 מצויין בחוץ על שוייץ. במקביל מונטנגרו ניצחה את שלושת המשחקים הראשונים שלה, והיה ברור לאן הבית הזה צפוי ללכת. ב-12 לאוקטובר אנגליה ומונטנגרו נפגשו בוומבלי, כאמור שניהן עם 100 אחוזי הצלחה, האנגלים כמובן חיפשו לנצח ולהוציא קצת את האוויר מהנבחרת המפתיעה, אך לא כך היה, הנבחרות נפרדו בתיקו 0-0, מאכזב מאוד מבחינת המארחים, נקודה שנתנה והוסיפה לא מעט תקוות לנבחרת הקטנה והצעירה.
מכאן העיניינים פלוס מינוס הלכו לכיוון הצפוי, אנגליה המשיכה לצבור את הנקודות שלה, למרות תקלה קטנה בבית עם 2-2 מול שוייץ, אחרי שכבר פיגרה 2-0, אבל יותר חשוב מכך- מונטנגרו קצת איבדה גובה, לא ניצחה ב-2 המשחקים הבאים שלה, והאנגלים הרגישו די בטוח בראשות הבית.
הקמפיין הסתיים במשחק חוץ במונטנגרו, האנגלים הובילו 2-0, המשחק הסתיים אומנם ב-2-2- אבל בכל נגמר הקמפיין של האנגלים- בהבטחת המקום הראשון ועלייה אוטומטית לאליפות אירופה. הסיפור מהמשחק במונטנגרו הוא כמובן וויין רוני, שספג עוד כרטיס טיפשי- אדום, מה שיושיב אותו בצד ב-2 המשחקים הראשונים של הטורניר.

המאמן: רוי הודג'סון
טורניר יורו 2012 היה אמור להיות הטורניר האחרון בקדנציה של פאביו קאפלו כמנג'ר נבחרת שלושת האריות. המנג'ר האיטלקי המעוטר, שנכנס לתפקיד בתחילת 2008 הצליח להעפיל למונדיאל בדרא"פ ב2010 וכשל בו, כנראה חזה מראש כשלון דומה גם בטורניר הקרוב. גם התאחדות הכדורגל האנגלית, שחשה כי קאפלו לא מתאים למנטליות האנגלית, החליטה מראש כי המנג'ר הבא יהיה אנגלי. הפיצוץ לא איחר להגיע, ובחודש פברואר 2012, פחות מחצי שנה לפני אליפות אירופה, קאפלו עזב/הועזב בעקבות פרשת הגזענות של ג'ון טרי ושלילת סרט הקפטן ממנו.
ההתאחדות האנגלית, שמעולם לא הצטיינה בגמישות מחשבתית ובהסקת מסקנות, הייתה "נעולה" על מציאת מנג'ר אנגלי מתאים במקום קאפלו. על אף שהארי רדנאפ נחשב למועמד המוביל בפער מוחץ, הפנייה של ה-FA הלכה דווקא לרוי הודג'סון בן ה-64, ובחודש מאי 2012 הוא נכנס לתפקידו כמנג'ר אנגליה עם חוזה ל-4 שנים. מנג'ר ווסט ברום יעמוד לאחד המבחנים הגדולים בקריירת האימון שלו, אבל קשה להאמין שיש לו את הכלים המספיקים כדי להצדיק את המינוי שלו.
אז, למה לא הודג'סון?
מעבר לחוסר המקצועיות העולה מהתעקשות ה-FA על מועמד אנגלי - שמשלימה זיג-זג מרשים של למעלה מעשור בכיסא אימון הנבחרת: מאמן אנגלי, מאמן זר, מאמן אנגלי, מאמן זר וכיו"ב - סימני השאלה הרבים הם מסביב לבחירה איש עצמו. הקונצנזוס באנגליה היה שאם זה יהיה מאמן אנגלי, זה חייב להיות הארי רדנאפ. רדנאפ, שקיבל על עצמו טוטנהאם מפורקת והביא אותה לרבע גמר ליגת האלופות ולחצי עונה מדהימה ב2011-2012 (עד לעזיבת קאפלו, למעשה), בהחלט היה המועמד המוביל.
הודג'סון, שארון התארים שלו אמנם מכיל מספר אליפויות וגביעים בשבדיה ודנמרק, נחשב כמאמן מאוד מיושן וחסר נסיון בעבודה בקבוצות גדולות. הוא עבר בשלוש נבחרות ובלמעלה מעשרה מועדונים מחוץ לאנגליה, בנוסף לעוד חמישה בממלכה. אז מה הבעיה ברקורד הזה? שלוש נבחרות קטנות יחסית (שוויץ, איחוד האמירויות ופינלנד), כאשר בשתי הקנדציות האחרונות נכשל; רוב המועדונים בהם אימן היו מועדונים חסרי יומרות ושאיפות לתארים. במועדון הגדול הראשון שהוא קיבל, אינטר (1995-97) הוא אמנם הגיע לגמר גביע אופ"א והפסיד לשאלקה, אבל הוא נכשל להשיג הישגים משמעותיים בליגה. ההזדמנות הגדולה השנייה, בהמשך לעונה הנהדרת שעשה בפולהאם ב-2010, הייתה במרסיסייד. הוא מונה כמאמן ליברפול במקום רפא בניטז בתחילת עונת 2010-11, ועזב לאחר 31 משחקים בלבד בתפקיד, מתוכם ניצח 13, הספיק להוריד את הקבוצה מתחת לקו האדום ולהסתכסך עם מספר שחקנים בכירים. סגנון הכדורגל השלילי, הסתמכות על כדורים ארוכים, הוראה לבלמים לשלוח כדורים למעלה בהזדמנות הראשונה, ויתור על כל משחק מסודר והנמכת ציפיות מעוררת רחמים בראיונות שנתן לתקשורת גרמו לו להיות שנוא האוהדים כבר בחודש אוקטובר. בחודש ינואר 2011 הודג'סון נזרק, לאחר פחות מחצי שנה בתפקיד.
אז ממה חוששים האוהדים? הודג'סון הראה בליברפול שהוא מעדיף שחקנים טקטיים וממושמעים, על פני פנטיזסטים יצירתיים. שחקני הרכש אותם הביא היו שחקנים שהכיר היטב, והתאימו לפילוספיה ה"ישירה" שלו: פול קונצ'סקי וכריסטיאן פולסן הן דוגמאות טובות. הוא הצליח להסתכסך עם חלק משחקני הקבוצה. באינטר, הוא תיסכל את רוברטו קרלוס כשהתעקש להציב אותו כקשר (למרות שהברזילאי רצה לנצל את יכולתיו ההתקפיות כמגן שמאלי), ובסופו של דבר גרם לעזיבתו. בליברפול, דניאל אגר ירד לספסל כאשר קראגר וקירגיאקוס זכו במקומו, משום שלטענתו סירב "לשלוח כדורים ארוכים בכל הזדמנות".
הדוגמאות הללו לא מעודדות, בהתחשב בהיצע המורחב של ה"נגרים" שיש לאנגליה להציע. אם הודג'סון יתעקש לוותר על היצירתיות המעטה שיש לאנגליה (בעיקר באגפים) לטובת משחק אגרסיבי עם כדורים ארוכים, אנגליה תתקשה מאוד לנצח מספיק משחקים כדי להעפיל, ביחוד בטורניר כה קצר.
למה כן הודג'סון?
מאז פיטוריו של קאפלו וההנחה שרדנאפ הוא המאמן המיועד, תוצאותיה של טוטנהאם צנחו. היא התקשתה מאוד לצבור נקודות, וממרומי המקום השלישי צנחה למטה, אפשרה ליריבה המרה ארסנל לעקוף אותה, כשגם ניוקאסל וצ'לסי עשו קולות של מלחמה על מקום ברביעיה. טוטנהאם, שהמקום השלישי שלה נראה מובטח, צנחה מאז פיטורי קאפלו וכעת הכרטיס לליגת האלופות בספק. ירידת מתח זו כנראה עמדה לרעתו של רדנאפ, בעוד שהודג'סון הוביל את ווסט ברום לעונה טובה מאוד, כשהיא הבטיחה הישארות בליגה בשלב מוקדם ואף נאבקת על מקום נוח באמצע.
אולי כאן מסתכם הסוד של הודג'סון, וההתאמה שלו לנבחרת כמו אנגליה. הנסיון שלו באימון נבחרות, ובעיקר הישגים העיקריים שלו היו בקבוצות עם רף ציפיות נמוך. הוא הוליך את פולהאם לעונת ליגה טובה ועד לגמר הליגה האירופית, באחת ההפתעות הגדולות במפעל. גם בווסט ברום הוא לקח קבוצה מוגבלת יחסית והוביל אותה להישג יחסי. וצריך להודות בזה, נבחרת אנגליה של 2012 היא נבחרת בינונית הרבה יותר ממה שנדמה. היא הרבה יותר "פולהאם ווסט ברום" מאשר "ליברפול ואינטר", ובמצבים כאלה הודג'סון הוכיח שהוא יכול להצליח. איש לא מצפה מאנגליה לזכות בטורניר, ואם היא תגיע לחצי הגמר זה יהיה הישג גדול גם עבור קאפלו ורדנאפ. סביר להניח שהכדורגל לא יהיה יותר מדי אסתטי, אבל אם הודג'סון יצליח להוציא מהקבוצה הבינונית שעליה יפקד יותר ממה שהיא שווה, איש לא יבוא כלפיו בטענות.

http://i.telegraph.co.uk/multimedia/archive/02214/roy-hodgson_1_2214936b.Xxx
הכשלון הצפוי מראש או הברקה של ה-FA?

הסגל ליורו
שוערים: ג'ו הארט (מנצ'סטר סיטי), רוברט גרין (ווסטהאם), ג'ק באטלנד (בירמינגהאם).
הגנה: גלן ג'ונסון (ליברפול), פיל ג'ונס (מנצ'סטר יונייטד), ג'וליאן לסקוט (מנצ'סטר סיטי), ג'ון טרי (צ'לסי), גארי קיהייל (צ'לסי), אשלי קול (צ'לסי), לייטון ביינס (אברטון), פיל ג'יאגלקה (אברטון).
קישור: סקוט פארקר (טוטנהאם), סטיבן ג'רארד (ליברפול), פרנק למפארד (צ'לסי), סטיוארט דאונינג (ליברפול), תיאו וולקוט (ארסנל), אשלי יאנג (מנצ'סטר יונייטד), ג'יימס מילנר (מנצ'סטר סיטי), אלכס אוקסלייד-צ'מברליין (ארסנל).
התקפה: ויין רוני (מנצ'סטר יונייטד), אנדי קארול (ליברפול), ג'רמיין דפו (טוטנהאם), דני וולבק (מנצ'סטר יונייטד).

שחקני המפתח
ג'ו הארט
http://i.telegraph.co.uk/multimedia/archive/01527/joe-hart_1527626c.Xxx
גיל: 25
קבוצה: מנצ'סטר סיטי
תפקיד: שוער
הופעות בינ"ל: 17
מאז דיוויד סימן במונדיאל 2002, נבחרת אנגליה התקשתה מאוד להעמיד שוער ראוי. לכשלונות של נבחרת שלושת האריות אבות רבים, אבל אחת הסיבות העיקריות הייתה העובדה שבמשך כעשור, הממלכה לא ייצרה שוער בינלאומי אחד ראוי ללבוש את מדי הנבחרת. ואלה שמות: דיוויד ג'יימס, פול רובינסון, סקוט קארסון, רוברט גרין ובן פוסטר – כולם קיבלו את הכפפות ושמטו את ההזדמנות, כשבשלב מסוים גם עלתה האופציה לזמן את המתאזרח מנואל אלמוניה...
אבל בטורניר הקרוב, אם יש עמדה בה אנגליה יכולה להרגיש בטוחה, זוהי בוודאי עמדת השוער. האחראי לשינוי המרענן הוא ג'ו הארט, השוער הנהדר של האלופה הטרייה מנצ'סטר סיטי. כבר בדרא"פ 2010 גברו הקולות הקוראים לשתף את השוער הצעיר, שחווה עונת השאלה מוצלחת בבירמינגהאם, אבל פאביו קאפלו העדיף את הנסיון של רוברט גרין, שספג שער אומלל מרגלי קלינט דמפסי כבר במשחק הפתיחה – בדרך לפיאסקו האנגלי הגדול. אבל כעת אין עוררין על כך שהארט, שזכה בשנתיים האחרונות ב"כפפות הזהב" – הפרס לשוער ששומר על רשת נקייה הכי הרבה פעמים, הוא השוער הטוב בממלכה, ללא תחרות. עם רפלקסים מצוינים, קריאת משחק ומנהיגות מהקו האחורי, ביחד עם משחק גובה טוב ויכולת מצוינת באחד-על-אחד, קשה לסמן חולשה בולטת ברפרטואר של אלוף הפרמיירליג הטרי. כחלק בלתי נפרד מההצלחה הגדולה של מנצ'סטר סיטי העונה, הארט גם יהיה המפתח העיקרי להצלחה של נבחרתו – שאינה שופעת יצירתיות בחלק הקדמי ותקווה להתקדם בזכות הגנה חזקה ושמירה על שער נקי.
נוסף על היכולת החיובית במדי מנצ'סטר סיטי, אליה הגיע ב2006 אחרי שגדל באקדמיה של שרוסברי טאון, הארט נהנה מתדמית נקייה, וצפוי להיות הקפטן הבא של הנבחרת האנגלית לאחר שהותיקים ג'רארד, למפארד, טרי ופרדיננד יפנו את מקומם.
אייקון אהוד, אחד השחקנים הטובים בעולם בעמדתו בגיל 25 בלבד – אחרי עשור איום ונורא בגזרת השוערים, לאוהדי נבחרת אנגליה אין מה לדאוג מהאיש בין הקורות. הם בידיים טובות.

סטיבן ג'רארד
http://static.guim.co.uk/sys-images/Sport/Pix/pictures/2010/6/13/1276456088202/Steven-Gerrard-006.Xxx
גיל: 31
קבוצה: ליברפול
תפקיד: קשר
הופעות בינ"ל: 90
שערים בינ"ל: 19

לאחר פרסום הסגל הסופי ליורו הקרוב, ב16.05.2012, הודיע המנג'ר רוי הודג'סון כי קפטן הנבחרת יהיה סטיבן ג'רארד. שבועיים לפני יום הולדתו ה-32, סטיבן ג'רארד יסגור מעגל ויקבל את סרט הקפטן, שנלקח מג'ון טרי כ-3 חודשים לפני כן. התפקיד לא חדש לג'רארד, הקפטן הבלתי מעורער של ליברפול, שהיה שותף בכיר להצלחותיה בעשור האחרון, וכמעט במו רגליו העניק לה את שני התארים הגדולים האחרונים שבהם זכתה: ליגת האלופות ב-2005 והגביע האנגלי ב-2006.
אבל בנבחרת, באופן מובן, מספר 4 לא הרגיש טוב כמו שהרגיש כמספר 8 של ליברפול. כאחד מהחברים הבכירים ב"דור הזהב" של תחילת המילניום, ביחד עם שמות כמו ריו פרדיננד, ג'ון טרי, דיוויד בקהאם, פול סקולס, מייקל אואן, פרנק למפארד ואשלי קול, הוא כשל פעם אחר פעם תחת הציפיות העצומות מבית על הנבחרת האנגלית. ג'רארד, שמאז הופעת הבכורה בשנת 2000 נגד אוקראינה, ערך 90 הופעות בנבחרת (מקום שני משותף מבין השחקנים הפעילים ומקום שביעי בכל הזמנים, ביחד עם פרנק למפארד, רחוק 3 הופעות מאשלי קול) וכבש 19 שערים, אבל ההרגשה תמיד הייתה שהוא יכול לתת מעצמו יותר.
הוריסטליות של ג'רארד, שיודע לבעוט, להגביה ולתקל הייתה לעיתים בעוכריו. מעבר לציפיות הגבוהות ממנו, מאמני הנבחרת השונים ניסו כל מיני תפקידים שונים עבורו – במהלך תריסר שנותיו בנבחרת הוא שיחק בשני צידי הקישור וגם במרכז השדה, כקשר דפנסיבי יחסית. שינויים אלה לא אפשרו לו להביא לידי ביטוי את יכולתו מליברפול, שם פרח בעיקר כששיחק כקשר התקפי מאחורי פרננדו טורס.
למה שהפעם זה יהיה שונה? ג'רארד מגיע אחרי עונה חלשה מבחינה קבוצתית, וגם מבחינה אישית הוא סבל מפציעה שמנעה ממנו לפתוח את העונה בזמן. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו העונה באוקטובר נגד מנ' יונייטד, נפצע שוב וההופעה השנייה שלו הייתה רק במשחקי הכריסמס. הדבר אמנם הקשה על ג'רארד להכנס לכושר משחק, אבל הוא כבש 8 שערים ב-28 הופעות בכל המסגרות. הבשורות הטובות עבור אנגליה הן שג'רארד רעב להצלחה, בפעם האחרונה עבורו כשחקן נבחרת אנגליה, ושהפעם הוא גם לא עייף אחרי עונה מפרכת במיוחד עבורו. העובדה שהוא קיבל את סרט הקפטן מרמזת על כך שאולי רוי הודג'סון מתכנן לתת לו יותר חופש ולהציבו בעמדה קדמית ומוכרת יותר. אם הודג'סון לא יצפה מג'רארד לרוץ להגנה, ויאפשר לו חופש להגיח קדימה, קפטן פנטסטיק של ליברפול יוכל גם להיות הקפטן הכי מצליח של נבחרת שלושת האריות מאז 1996.

אשלי קול
http://images.paraorkut.com/img/soccer/images/a/ashley_cole-86.Xxx
גיל: 31
קבוצה: צ'לסי
תפקיד: מגן שמאלי
הופעות בינ"ל: 93

מאמן חדש, כושר ירוד בהגנה, שחקני קישור לא יציבים, ויין רוני מושעה- לאוהדי הנבחרת יש מעט מאוד עמדות שבהם הם יכולים להרגיש אופטימיים. אשלי קול, המגן השמאלי בן ה-31, הוא אחד מהבודדים ששמם בהרכב בטוח לחלוטין - וה והוא גם יודע באיזו עמדה הוא ישחק. מגנה של צ'לסי, שנחשב לדעת רבים כמגן השמאלי הטוב ביותר בעולם, הוא מנייה בטוחה בהרכב הנבחרת האנגלית, עם 93 הופעות בינלאומיות - הכי הרבה בסגל הנוכחי של הודג'סון - והכי הרבה מבין המגנים שלבשו את חולצת הנבחרת.
הוא התחיל את דרכו דווקא ביריבה ארסנל, ואת הזימון לנבחרת הרוויח מהר מאוד בגיל 20, כשסוואן גוראן אריקסון זימן אותו למשחקי מוקדמות המונדיאל ב2002 וקול ענה על הציפיות, כשהעפיל למונדיאל והופיע בכל משחקיו ביפן ודרום קוריאה. הוא המשיך להצטיין גם בטורניר הבינלאומי הבא, יורו 2004, ובסיומו נבחר להיות אחד משחקני נבחרת
הישגיו בטורנירי הקבוצות גבוהים לאין שיעור. לאחר שזכה בשתי אליפויות ושלושה גביעים במדי ארסנל ולקח חלק בקבוצת ה'בלתי מנוצחים' של 2003/4, הוא החליט לעזוב לכסף הגדול של רומן אברמוביץ'. לאחר סאגת מעבר ארוכה, במהלכה הפך מאהוב לשנוא בקרב אוהדי ארסנל, קול השלים את מעברו לתחנה הבאה בקריירה. בצ'לסי הוא זכה באליפות נוספת ובארבעה גביעי אנגליה - בסה"כ 7 פעמים הניף את המפעל העתיק ביותר בעולם, יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה. בשנת 2012 הוא השלים את הדאבל השלישי בקריירה שלו, כשזכה בליגת האלופות בפעם הראשונה ובגביע האנגלי.

בתור שחקן אנגלי, קשה לומר שקול התעלה על עצמו במדי הנבחרת. אבל הוא תמיד היה יציב, איכותי ונחוש. בדור שבו הציפיות הגבוהות על הכוכבים גרמו כמעט תמיד לקריסה שלהם ברגעי האמת, קול הוא בשורה מרעננת. אפשר לסמוך עליו שיהיה שם, לא יעלה בטעויות ויתרום את הנסיון והיכולת הנהדרת שלו - גם בגיל 31 - כדי שהנבחרת תצליח בטורניר היורו. עבור נבחרת עם ציפיות כמו אנגליה זה אולי לא מספיק, אבל עבור נבחרת עם יכולות כמו אנגליה זה יותר ממה שאפשר לבקש.,

אשלי קול הוא דוגמא יפה של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד בכדורגל האנגלי. על המגרש, מדובר במקצוען כמעט מושלם, מגן שמאלי נהדר, קבלן תארים (ובעיקר גביעים אנגליים, כאלה יש לו שבעה, שיאן הזכיות של כל הזמנים), אלוף אירופה טרי, אחד שכבר למעלה מעשור משחק בנבחרת ולרוב נתן את שלו גם כשהעניינים לא עבדו כמו שצריך. אבל מחוץ למגרש מדובר באדם מפונק ויהיר, שחקן שגדל בארסנל וערק לצ'לסי ב-2006 לאחר שדחה הצעה "מעליבה" של התותחנים בסך 70,000 פאונד לשבוע, אדם שהיה נשוי לכוכבת הפופ היפהפיה שריל קול ובכל זאת בגד בה, אדם שפרשיות מביכות מחייו הפרטיים לא מפסיקות להיחשף. כל זה מביא אותו להיות השחקן השנוא ביותר באנגליה, מה שהתבטא בשריקות בוז צורמות שקיבל מאוהדי הנבחרת בוומבלי מול קזחסטן לפני כמה שנים. הופעה מוצלחת במיוחד ביורו אולי תשפר מעט את תדמיתו, כך או כך מדובר באחד הבאנקרים הבודדים בהרכב הנבחרת.

שימו לב ל...
דני וולבק
http://thefootballproject.net/wp-content/uploads/2012/03/England-Manchester-United-striker-Danny-Welbeck.Xxx
גיל: 21
קבוצה: מנצ'סטר יונייטד
תפקיד: חלוץ
הופעות בינ"ל: 4

עקב חילופי המאמנים, קשה לדעת האם דני וולבק אכן יהיה שחקן חשוב ביורו הקרוב. פאביו קאפלו האמין בו ונתן לו קרדיט במוקדמות, אבל נטען שרוי הודג'סון מעדיף את אנדי קארול. למרות זאת, "הודות" להרחקה המטופשת של חברו לקבוצה, בשני המשחקים הראשונים מתפנה מקום נוסף בחוד האנגלי ולשם וולבק צפוי להיכנס. וולבק, יליד מנצ'סטר ממוצא גנאי, הוא תוצר מחלקת הנוער של מנצ'סטר יונייטד, עלה לבוגרים בעונת 2008/9 וכבר בהופעת הבכורה בפרמיירליג, באולד טראפורד מול סטוק, כבש שער מרהיב, אמנם לא חשוב מכיוון שהוא העלה את יונייטד מ-4 ל-5-0, אבל הביצוע המרשים גרם לאוהדים לפתח ציפיות מוולבק הצעיר. בהמשך אותה עונה וולבק כבש מספר שערים בגביעים השונים באנגליה, ונראה היה כמו כוכב בפריחה. העונה שלאחר מכן הייתה פחות מוצלחת, בחציה הראשון וולבק מיעט לשחק ביונייטד, ובחצי השני הוא הושאל לפרסטון נורת' אנד מהצ'מפיונשיפ, אותה אימן דארן, בנו של אלכס פרגוסון, וכבש שני שערים בשמונה הופעות. בעונת 2010/2011 וולבק יצא להשאלה נוספת, הפעם בסנדרלנד מהפרמיירליג, הוא וכבש שישה שערים ב-26 הופעות. העונה וולבק חזר ליונייטד ובניגוד לציפיות הפך לשחקן הרכב כמעט קבוע כשהוא מותיר מאחור את ברבאטוב וצ'יצ'אריטו. וולבק כבש 12 שערים בכל המסגרות בעונה קשה ליונייטד אך מוצלחת עבורו אישית. המספרים מראים שוולבק הוא אמנם שחקן מאוד מוכשר, אבל סקורר גדול הוא עדיין לא, ולכן ניתן להבין את מי שחושש מהצבתו בחוד ביורו, אבל לא נראה שיש לאנגליה אופציה טובה יותר, והאוהדים יקוו שהוא יגיע חד וממוקד.

ובגדול...

לנבחרת אנגליה יצא שם של נבחרת שמגיעה לכל טורניר עם ציפיות גבוהות ובלתי מציאותיות ומתרסקת בכל פעם מחדש, רצוי בפנדלים. נדמה שביורו הקרוב לפחות חצי אחד השתנה-הציפיות. לראשונה מזה זמן רב אף אחד באנגליה-לא המנג'ר, לא השחקנים, לא ההתאחדות, לא התקשורת ולא האוהדים-מדבר על מועמדות לזכייה או אפילו על להגיע רחוק. האכזבות החוזרות, אובדן האמון בכוכבים, הבלגן סביב פרשת טרי והתפטרות קאפלו, ההרחקה של רוני, כל אלה גורמים לאנגליה לבוא נטולת ציפיות לחלוטין לטורניר. האם זה יגרום גם לחצי השני להשתנות ונראה הופעה אנגלית ראויה סוף כל סוף? כנראה שלא. אנגליה אמנם שובצה לבית סביר, אבל עדיין קשה לראות אותה עוברת אותו מול צרפת העדיפה, אוקראינה הביתית ושוודיה שתמיד עושה לאנגלים חיים קשים. כך שאם אנגליה תעבור את שלב הבתים זה בהחלט יהפוך טת הטורניר לסביר ביחס לציפיות, אם היא תגיע יותר רחוק זה כבר הצלחה מסחררת. הודג'סון קיבל את הזדמנות חייו ערב הטורניר ובינתיים לא עשה צעדים מרחיקי לכת, עושה רושם שאם אנגליה לא תתבזה באופן חסר תקדים, יהיו לו ימי חסד והמבחן שלו יהיה בקמפיין 2014.

תודה רבה לדני (Mellow29) וללירן על תרומתם לסיקור

 

הפלוס הכי גדול של האנגלים זה שהפעם הם מודעים למה שיש. גם הזכייה המפתיעה של צ'לסי נניח בליגת האלופות לא גורמת פתאום לכל הפסטיבלים לפני כל טורניר גדול בלי סיבה. ההגרלה לדעתי גם יכולה להגיע לאנגליה להעפיל נניח עד חצי הגמר עם קצת מזל וזה יהיה הישג טוב אחרי כל הכשלונות המביכים בטורנירים האחרונים. צרפת לא במצב הרבה יותר טוב מאנגליה כך שהמקום הראשון שאמור למנוע מפגש עם ספרד ברבע הגמר הוא בהישג יד.

קשה להאמין שדווקא הודג'סון, שבטח הרבה חושבים שאם הוא מאמן את הנבחרת אז 'גם אני יכול', יקבל החלטה אמיצה שתועיל לנבחרת: לפרק את הצמד לאמפרד את ג'רארד ולשחק עם עוד קשר יצירתי. לטעמי לאמפרד סיים את העונה בקלאסה והביא שיפור גדול בצ'לסי(יחד עם עוד וותיקים) בעוד ג'רארד היה פצוע רוב העונה ולא התעלה מעל הבינוניות של ליברפול.

סוף סוף לאנגליה יש מישהו רציני בין הקורות - ג'ו הארט בעונה אדירה בסיטי. אדם ג'ונסון לדעתי כן שווה זימון, בטח על פני דאונינג וגם אם הוא לא שיחק באופן רציף. משחק אגפים שכולל את יאנג בימין ואותו בשמאל היה יכול להיות חביב. חוץ מזה הסגל האנגלי בבעייה, זה מה שיש, אין חלוצים טובים והתלות ברוני מוחלטת. פרדיננד לא שיחק מספיק העונה והמותג בנוי בעיקר על השנים הטובות שמאחוריו וכמובן יש את עניין הפוליטיקה סביב טרי..

 

תודה גדולה על העזרה בסיקורים הולכת גם לאורי (Michael Carrick), שלמרות שהיה אחראי על אירלנד ביורו, הוא לא נתן ללאומנות האירית לגרום לו לשכוח מאיפה הוא בא, והוא עזר המון בכתיבה (כששאר האחראים מעלו בתפקידים http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/tongue.Xxx).
http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx

אלכס, תודה על התיקון!

הייתי רוצה להאמין שאנגליה יכולה להגיע רחוק. בפועל, כמו שהיא נראתה בטורנירים האחרונים וכמו שאני מכיר את המאמן שלה, יש סיכוי שהמשחק שבו ויין רוני יחזור מהשעייה יהיה לפרוטוקול בלבד.
לדעתי הרבה תלוי במי שיהיה החלוץ בשני המשחקים הראשונים. קארול חייב להיות בכושר טוב מאוד. אם לא, הוא סתם יהווה נטל והמשחק של אנגליה יהיה שבלוני להחריד. ההגנה בסדר גמור לדעתי למרות שג'ונסון הוא לא האיש הראשון להיות מגן ימני. הקישור הוא סימן השאלה הכי גדול, כי על פניו פארקר/בארי, ג'רארד, למפארד ועוד שני קיצוניים כמו יאנג וצ'מברליין/מילנר זה סביר, אבל הפער בין השמות שלהם למה שהם מציגים בנבחרת הוא כ"כ גדול שאי אפשר לדעת למה לצפות.

 

למפארד צריך להיות בפנים וג'רארד לא? אם היה מישהו כמו ווילשר שמחכה על הספסל, מילא. אבל מבין הקשרים המרכזיים יש לך את פארקר ובארי (ואם הוא נפצע אז הנדרסון בסטנד-ביי), ולאף אחד מהם אין סיכוי שתהיה השפעה כ"כ גדולה על המשחק של אנגליה כמו לג'רארד.
לאנגליה אין מספיק כלים טובים כדי לשחק עם שני חלוצים, במיוחד כשהחלוץ הכי טוב שלה מורחק. אני חושב ומקווה לראות משהו בסגנון ש-Maor995 רשם.