ברור שהוא לא מתיימר להיות מומחה. מה הוא בדיוק אומר? ישראל צריכה להפציץ את איראן, ישראל צריכה להיות חזקה כדי להפחיד את כל הילדים בשכונה. המשל הזה לילדים בני 10 הוא לא יותר מעלבון לאינטילגנציה. הוא רוצה שאנשים שלא עומד להם הזין מצירוף המילים ישראל וחזקה יקשיבו לדברים שלו, שלפחות יתייחס להשלכות של הפצצה כזאת, מדיניות וכלכליות, אין לבחור מושג על מה הוא מדבר, ולכן עדיף שישתוק. כושר הרתעה זה לא הדבר היחיד בעולם, למרות כמה שחברי 'אם תרצו' היו רוצים שזה יהיה ככה.
כושר ההרתעה הוא הדבר הכי חשוב למדינת ישראל וכרגע הוא נמצא בשפל מתמיד. לישראל כבר אין ברירה, אחרי כל האיומים שלה היא צריכה גם להוכיח שזה לא סתם נביחות. פה זה ג'ונגל וסופרים רק את החזקים.
זה פשוט מדהים עד כמה זה לא משנה אם אתה טמבל או לא, כל עוד אתה אומר את הדברים שהעדר רוצה לשמוע הם יקשיבו לך ויתמכו בך. תופעת ארז תדמור את רונן שובל היא תופעה מעניינת, יצא לי לראות את שניהם בעימותים עם שלום עכשיו ויצא לי גם לקרוא מאמרים שלהם, רמת הטיעונים של שניהם מתאימה לילד שנמצא בגן, אני פשוט מרחם על כל מי שתומך בתנועה הזו. מאמר כל כך רדוד, מטומטם וילדותי, אין לי מושג איך וואלה הסכימו לפרסם מאמר כזה.
מובן מאליו, לא? דמוקרטיה זה לא רק לאינטליגנטים. ואני לא חושב שיש טעם לתקוף מדינות שיש מעליהן סימן שאלה, כלומר לא מסכים עם רונן שובל.
http://www.kav.org.il/100994/1001 אפילו לי עלו שאלות לאורך כל הקומיקס הזה, אבל די נכון וצודק. הפיתרון האמיתי הוא בחינה של כל מקרה לגופו ולמצוא איזשהי נוסחת ביניים (כל ממשלה וציבור לפי אופיו, כמובן) על כל מה שהוא לא היריון (כלומר, אפשר לעשות חלקי).
משהו שנתקלתי בו באינטרנט די במקרה. המאמר הבא הינו מאמר ארוך במיוחד. עם זאת, אני סבור שיש לו חשיבות, בעצם הצגתה של תופעה שבארץ רואים אותה כתופעה ישראלית, באור האמיתי שלה: תופעה גלובאלית, שבארץ היא בעייתית יותר, לא בגלל מייצגיה בארץ, אלא בגלל הנתונים של הבעיות המדיניות-אסטרטגיות שקשורות בסכסוך על הארץ. לולא חשבתי שויתור על הרקע ההיסטורי, היה גורע מהבסיס להבנת התזה שלי - הרי שהייתי חס עליכם ומקצר במאמר בשמחה. לצערי, אני סבור שכל החלקים ההסטוריים, הם רלוונטיים, ולכן אני מקווה שתעשו עימי חסד, ותקראו את המאמר חרף אורכו, שעלול להיראות מוגזם... כשאנשים בארץ מהמחנה החילוני נתקלים בדבריו של כהן הדת יריב אופנהיימר (או הכהן הגדול שמעון פרס, או הכהנת יולי תמיר או כל אחד אחרמהקבוצה הנ"ל) בדבר הצורך "לעשות שלום", רובם בדר"כ מניחים שמדובר בתופעה ישראלית מקורית של אנשים ש"נמאס להם לנצח" (כדברי הכהן החדש, נדל"ני). המציאות היא שונה לחלוטין. את דת השלומיזם יצרה מלה"ע הראשונה. הרצון הכן לעשות סוף להמלחמות הביא לאותה תופעה ביזארית של פיוס תוקפנים בכל מחיר, מתוך תקווה להביא שלום. כמעט תמיד דובר באנשים כנים ותמימים שהאמינו שהמלחמה היא הרע המוחלט, ושפיוס התוקפן הוא הדרך היחידה למנוע אותה. תוקפנים חכמים עלו על כך ומאז שנות ה20 חגגו על חשבונו של המוסד שהוקם כמעין מקדש לדת השלומיזם, חבר הלאומים. חבר הלאומים החלשלוש יכול היה לנפנף באצבעו כלפי מדינות שהפרו את קריאותיו לשלום, פיוס, אחווה וכד', אבל לא יכול היה לעשות הרבה מעבר לזה. המדינות הבולטות מבין חברותיו, בריטניה וצרפת, הונהגו ע"י השאיפה לקיים את השלום בכל מחיר, וכך הצליחו תוקפנים כמו יפן ואיטליה לכבוש שטחים ניכרים, כשכל מה שנעשה להן, היה א-י-ו-ם בסנקציות, ותו לו. גרמניה, שהמשיכה באותו קו, הצליחה להשיג שטחים ניכרים (הסאאר, הריין, אוסטריה - ולבסוף גם הסודטים), תודות לנטייה השלומיסטית של שליטי בריטניה וצרפת - שכנגדם עמדה אופוזיציה שטענה שהפייסנות שנועדה למנוע מלחמה - תהיה בסופו של דבר, לסיבה העיקרית לפריצת אותה מלחמה. אופוזיציה זו טעמה לראשונה את הנשק המוצלח ביותר בארסנל השלומיסטי, לצורך השתקת "הריאקציונרים" (בארץ הם מכונים בשם "הימין המתלהם"), הלא היא התקשורת. התקשורת, בניגוד למה שחושבים רבים בימין, אינה גוף מאורגן וזומם, אלא מה שהגדיר אורי אורבך בשם "מאפיה אינטואיטיבית" - דהיינו, מערכת לא מסודרת שאנשיה יודעים לבד מה מצופה מהם. בסוף שנות ה30 ידעה העיתונות הבריטית שצ'רצ'יל הוא השטן הגדול ואוייב השלום, וכך הוא הותקף בחריפות נוראה ע"י רוב-רובם של העיתונים הבריטיים. לא היה תיאום בין העיתונאים, שכן כל אחד מהם י-ד-ע שצ'רצ'יל הוא אוייב השלום, ויש להוקיעו ככזה. העובדה שמלה"ע השנייה פרצה בדיוק כפי שטען צ'רצ'יל, הביאה לנסיגה זמנית של כוחות השלומיזם, אבל עלייתו של תוקפן חדש, שהיה זהיר מספיק לא לצאת למלחמה גלוייה במערב, אלא רק לאיים במלחמה כזו, הלא הוא הבולשביזם העולמי, גרמה לשלומיסטים במערב לצאת מחוריהם, ולחדש הטפתם הנרגשת למו"מ, וויתורים והסכמות. כבעבר אחיזתם של השלומיסטים ניכרה באמצעי התקשורת, בפקולטות ההומניסטיות באוניבסיטאות, ובקרב מי שמוגדרים (לרוב ע"י חבריהם בתקשורת ובאקדמיה...) בתור סמלי התרבות והאמנות. בימי מלחמת וויטנאם, יצאו גופים אלה לקמפיין אדיר, שהצליח להביא לנסיגת ארה"ב מוויטנאם, ולהפיכת רוב-רובה של הודו-סין, לאזור הנשלט ע"י דיקטטורות קומוניסטיות, שחלקן היו מהאפלות בתולדות האנושות (למשל, קמבודיה של פול פוט - שהיה, אגב, גיבור תרבות של שני שלומיסטים בולטים, ז'אן פול סארטר, וזוגתו, סימון דה-בובואר). גיבור גדול עבור השלומיסטים היה הנשיא ה39 של ארה"ב, ג'ימי קארטר, שעלה לשלטון רכוב על כנפי השלומיזם ובארבע שנות נשיאותו הקצרה, הצליח לגרום לארה"ב נזקים כה קשים במדיניות החוץ, שפלא שהאיש עדיין מרגיש שיש לו סמכות מוסרית להסתובב בעולם ולהטיף לשלומיזם (השלומיסטים, כמובן, זוכרים לו חסד שלומיסטיותו, ואף העניקו לו פרס נובל לשלום, כאות תודה על נכונותו לחבל במדיניות החוץ של יורשיו בתפקיד...). קארטר הצליח להפיל דיקטטורה ידידותית לארה"ב, ולהעלות תחתיה דיקטטורה קלריקלית שכיום מסוכנת למזה"ת ולעולם כולו (הלא היא איראן החומייניסטית). השלומיזם של קארטר הביא אותו לנהוג בעויינות כלפי השאה, בהנחה שהוא יוחלף בדמוקרטיה. לא היה בסיס הגיוני להנחה זו - מלבד האמונה הכנה ש"השלום ינצח" ו"רצונו הכן של העם האיראני בדמוקרטיה" חייב להתגשם. בשל הנחה זו, מנעה ארה"ב מהשאה לדכא את החומייניסטים - והם ניצחו. קארטר גם נהג בפייסנות כלפי בריה"מ של ברז'נייב הקשוח, ולא היה מופתע ממנו כאשר ברז'נייב "התנהג בחוסר אדיבות" ופלש לאפגניסטן. קארטר הנעלב העניש את ברז'נייב בחומרה - והחרים את המשחרים האולימפיים במוסקווה... רפיסותו של קארטר (שחומייני גמל לו על נדיבותו בחטיפת 52 דיפלומטים אמריקניים בשגרירות האמריקנית בתהראן) עלתה לו בנשיאות - והוא הוחלף בנשיא שהוגדר ע"י השלומיסטים כ"מחרחר מלחמה מקצועי". האזהרות שהושמעו בטרם עלה רייגן לשלטון, היו דומות לאלה שהושמעו בישראל, שלוש שנים קודם לכן, כשבגין עלה לשלטון, ושנה קודם לכן בבריטניה, כשת'אצ'ר עלתה לשלטון. בכל המקרים טענו השלומיסטים, שעליית "הריאקציונרים" תביא למלחמה (במקרה של רייגן היו שחששו מחורבן העולם כולו...). רייגן האמין שהדרך היחידה להתמודד עם תוקפנות היא באמצעות וורסיה אמריקנית לקיר הברזל של ז'בוטינסקי (עליו סביר שהוא ויועציו לא שמעו - אבל הדמיון בין התפיסות הוא באמת מרשים). רייגן הבין שהסובייטים חייבים להבין שארה"ב לא תיבהל מהם ולא תיסוג נוכח איומים, וממשלו פתח בתכנית צבאית גרנדיוזית (יוזמת ההגנה האסטרטגית - מלחמת הכוכבים), שמטרתה המוצהרת הייתה לספק הגנה טוטאלית מפני טילים בליסטיים סובייטיים. היוזמה, אגב, כשלה בענק, אבל עצם הידיעה על קיומה, הכניס את הסובייטים למירוץ חימוש היסטרי (ללא הרתעה גרעינית מלאה מול ארה"ב - הרי שמאזן האימה יישבר), שלא הייתה להם שום יכולת כלכלית לעמוד בו. דור המנהיגים הקשיש של בריה"מ במחצית הראשונה של שנות ה80 (ברז'נייב, אנדרופוב וצ'רניינקו) עוד ניסה לעמוד מול הבלתי נמנע - אבל היורש הצעיר, גורבצ'וב, הבין שהקרב אבוד, והלך לקראת הפשרה מוחלת עם המערב, וסיום הדרגתי של המלחמה הקרה (הפירוק בסוף לא היה כ"כ הדרגתי, לצערו הרב, בגלל שהמערכת הייתה כה מושחתת ורקובה, שהניסיון הקל ביותר לרפורמה, מוטט אותה לחלוטין...). ההישג שבסיום המלחמה הקרה, כמובן לא נרשם לזכות רייגן ויורשו, בוש האב, שכן זו תהיה הודאה בתבוסת התיאורייה השלומיסטית. בשנות ה90, כשנראה היה ששוב אין אוייב משמעותי לעולם המערבי, נבחר שוב נשיא שלומיסטי לעמוד בראש המעצמה היחידה בעולם. קלינטון היה העתק כאריזמטי של קארטר (ואכן, בניגוד לקארטר, הוא הצליח להבחר לכהונה שנייה, ובקלות), ומדיניותו השלומיסטית לא כ"כ באה לידי ביטוי בתקופתו, אלא בעיקר בזמן כהונת מחליפו. קלינטון כיהן כנשיא בזמן עלייתו של אוייב-על לעולם המערבי (אוייב שלמרבה האירוניה, לקארטר יש מניות יסוד בעצם יצירתו כגורם שליט במדינה...), הלא הוא האסלאם הפונדמנטליסטי. קלינטון היה משוכנע שצריך "להגיע לשלום", ועל כן יוזמות רבות נעשו מצידו לפיוס עם גורמי טרור ערביים ואסלאמיים שונים, והוא אף לחץ על בנות בריתו וגרורותיו, ללכת לקראת אותם גורמים, בתקווה שהדבר "יביא לשלום". גם כאשר הוקם ב1998 ארגון אל-קאעדה, והוכרז הג'האד כנגד ארה"ב, עדיין נהג קלינטון בהססנות - ותגובתו הצבאית היחידה לפיגועים שיזם הארגון בזמן כהונתו, נראתה כקשורה יותר לספין פוליטי שמטרתו יצירת כותרת חלופית לפרשת לוינסקי, מאשר לטיפול אמיתי כאיום האסלאמי. קלינטון גם טיפל ברפיון במיפגע בעייתי נוסף שהיווה שריד לאיום הבולשביקי, הלא הוא המשטר בצפון קוריאה. במשך 6 שנים ניהל קלינטון מו"מ עם שלטונות פיוניאנג, במטרה לשדלם ואף לשחדם, במטרה שיפסיקו לפתח יכולת גרעינית צבאית. הצפון קוריאנים הסכימו לתת לו כל פיסת נייר שרצה, בתמורה לסיוע במזון ובטכנולוגיות, אבל המשיכו לפתח יכולת גרעינית. משיכת הזמן הזו אפשרה לקים ג'ונג איל להגיע ליכולת גרעינית אופרטיבית, שבעצם כרגע מהווה מוקש אדיר בכל הנוגע לאפשרות הורדתו בכח מהשלטון. במשך כל תקופת כהונתו, זכה קלינטון לתקשורת מפנקת ומפרגנת - שהרי היה שלומיסט אמיתי. יורשו, שכמו יורשו של קארטר, נאלץ לנקות אחריו את כל האסונות שהשלומיסט גרם להם, הוכתר גם הוא כמחרחר מלחמה
השכל של חלק מהימנים כל כך קטן שזה מדהים. כל הזמן להאשים את השמאל גם אם אין לו השפעה (כמו בישראל). אי אפשר לצפות מהם שיגידו למה הם טובים. כותב המאמר מתאר את תכנית ''מלחמת הכוכבים'' של רייגן כאילו זה ''הוקוס פוקוס'' ויש לך לווין שיורה לייזר אבל למה שהוא יגיד כמה התכנית הגרנדיוזית הזו הייתה לוקחת מהכיס של האזרח האמריקאי? מצחיק שהוא מדגים את כשלונות החוץ של קלינטון בזה שצפון קוריאה התחזקה אבל מדחיק את כשלונות החוץ של שני הבושים שהיו הרבה יותר גדולים.
הבעיה עם הכתבה זה שהוא מחלק את העולם ל"אנחנו" ו"הם", אם לברית המועצות היה נשיא "שלומיסט" כנראה שהיא לא הייתה מתפרקת. אותו דבר לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. ונחמד שהוא לא הזכיר את הניסיון הפיכה בטיבט שהאמריקאים ניסו, זה הרס לטיבטים את כל הסיכוי אי פעם לחופש.
