ענייני דיומא: תשמרו לנו על הילדים

כמו בהרבה דברים שם המשחק מידתיות. צריך לשלב צעירים בחוכמה וגם לזהות את איזה צעירים.
אסור להכנס בעניין הזה לשום קיצוניות.
ודאי שזה גם תלוי בעבודה של מאמן כושר. זה הרי תורה שלמה.
ברור שאי אפשר להעמיס את כל הקבוצה על כתפי שחקנים עד גיל 20 או אפילו 21-22.

אני חושב שאלן שירר התחיל לקבל הרבה הזדמנויות בערך בגיל של אואן, או אולי כשהיה בשנה מבוגר יותר ועדיין עבר קריירה כמעט בלי פציעות רציניות.
אואן לא שחקן מנייר יחיד עלי אדמות. בטח בין השחקנים האגנלים. זה לא אומר כלום.

 

אני חושב שיש מידה מסוימת של hindsight במקרה של פרגי ופציעות של צעירים, אם כי צריך לומר שטיפוח צעירים היה משהו שהוא עסק בו שנים לפני שהוא הגיע ליונייטד, בקבוצות שלו בסקוטלנד. אני בטוח שקראתי אותו מדבר פעם, אולי באחד הספרים שלו, על דור שראה ואולי פיתח בעצמו בסקוטלנד ופשוט נשרף יותר מדי מוקדם, ואיך הוא נשבע שזה לא יקרה שוב. אני לא יודע מדוע גיגס שיחק כל כך הרבה והדברים הללו גם צריכים להימדד באופן פרטני - מידת ההתפתחות הפיסית של שחקן, הפגיעות שלו (אם כי גיגס כידוע בהחלט היה שחקן פגיע). מה שבטוח הוא שפרגי הפך מודע יותר ויותר לכך לאורך השנים ומאוד דאג מפני שריפה של שחקנים, אם כי נדמה לי שלפעמים הפיתוי להשתמש בהם גובר גם עליו. תראו כמה פיל ג'ונס ישחק במחצית הראשונה של העונה שעברה.

אבל, נדמה לי שאנשים מפספסים את מה שפרגי אמר. האם הוא דיבר על פציעות? אני לא רואה את זה. הוא דיבר על לתת לשחקן לשחק פחות כדי לפתח במקביל את היכולות שלו. אני לא חושב שמישהו יכול להתווכח על כך שהפיתוח של יכולות נוספות זה משהו שקרה לאואן רק בגיל מבוגר הרבה יותר, כשהוא איבד אלמנטים פיסיים כמו מהירות. האם זה יכול היה לקרות בגיל צעיר יותר, עם יותר אימונים ופחות משחקים? אולי, אני לא יודע. שוב, כשיש לך שחקן כזה, הפיתוי להשתמש בו אדיר.

 

1. אני חושב שחלק מהבעיה זה שבנוסף למשחקי הקבוצה בליגה יש היום גם מספר גדול של גביעים, משחקים באירופה וכמובן משחקים עם הנבחרת שיוצרים עומס על שחקנים מסוימים וכשמדובר בשחקנים צעירים זה יכול להיות הרסני. לא מעט פעמים אנחנו נתקלים בשחקנים צעירים שמשחקים בנבחרות הצעירות ומיד לאחר מכן מוקפצים לנבחרת הבוגרת מה שיוצר שחיקה אדירה.

2. אני מסכים עם אמיר שפרגי בעצם הבליט את העובדה שהרבה פעמים מאמנים משתמשים בשחקן הצעיר כדי לנצח משחקים ועל הדרך שוכחים לפתח את השחקן.
קחו כדוגמא את אואן, כל עוד הוא היה שחקן צעיר, ומהיר, עם מחשבה מהירה, מספיק שנתת לו כדור באיזור המסוכן והוא היה עושה מזה שער. זה כל מה שעניין את מאמני ליברפול אצל אואן, לנצל את היתרונות שלו כדי לקבל ממנו שערים. אף אחד לא פיתח אצל אואן יכולות אחרות ומגוונות יותר, יכולות שאואן יזדקק להם כשהוא יתבגר ויאבד מהמהירות, שהוא כבר לא יהיה הכי מהיר, שהגוף שלו כבר ישחק. אותו הדבר קורה עם וולקט ועם לנון. שניהם שחקנים צעירים שבלטו מגיל צעיר אבל עדין מתבססים על אותם טריקים ידועים שלהם. מה יקרה אם אחד מהם יפצע בצורה קשה ויאבד מהמהירות? מה יקרה בעוד כמה שנים כשהגוף ישחק, לא יהיה להם להציע יותר כלום ברמות הגבוהות.

3. ודווקא כאן אני חושב שצריך לתת את הדוגמא של רוני. כשרוני הגיע ליוניטד הוא היה שחקן אחר לגמרי ממה שהוא היום. היה מדובר בשחקן נמרץ שמסתמך המון על תשוקה, על משחק הרפתקני, על המהירות שלו, על ריצה קדימה באטרף, על לרדוף לאורך מגרש שלם על השחקן שחטף לו את הכדור, על תאקלים חזקים, על היכולות שלו בתוך הרחבה. חלוץ שמסוגל גם לבשל אבל המשחק שלו בנוי בעיקר על כוחניות ותשוקה ופחות על מחשבה ורוגע. לא אשקר, יש משחקים, בעיקר שהקבוצה ורוני רדומים, שאני מתגעגע לאותו שחקן יצרי. אבל ברוב הזמן אין געגועים לתקופה ההיא והסיבה היא שבמקביל לדקות משחק פרגוסון גם פיתח את המשחק של רוני. פרגוסון הפך את רוני לשחקן מגוון, כזה שמסוגל לשחק כקשר מרכזי ולנהל משחק ברוגע, אחד שמסוגל לשלוח מסירות על מגרש שלם מבלי הדחיפות להיות האיש שמסיים את ההתקפה, אחד שכשהוא טוב הוא הופך את השחקנים לידו לטובים יותר.
גם גיגס, אם כבר מדברים, הוא דוגמא לשחקן שאומנם קיבל הרבה דקות לאורך השנים אבל גם עשה טרנספורמציה במשחק שלו לאורך השנים. אומנם בשנה וחצי האחרונות הוא בירידה בגלל הגיל אבל פרגי עבד עם גיגס על תכונות שהפכו אותו מקיצוני שמסתמך בעיקר על מהירות ודריבל לקשר מרכזי שבמקום לחפש את הדריבל או הספרינט מחפש את הפס החכם או את מסירת העומק.
גם את המשחק של סקולס פרגי הפך למגוון יותר כשבתחילת הקרירה סקולס שיחק בתור קשר מאחורי החלוץ/חלוץ, בשלב מסוים סקולס הפך לפליימקר עם דגש התקפי, כשבשנים האחרונות סקולס עשה שינוי נוסף והיום הוא מנהל את המשחק אחורה יותר.

אלה דוגמאות לשחקנים שבגיל צעיר היו סוג מסוים של שחקן שהתבסס על תכונות מסוימות ועל יתרונות מסוימים, אבל בזכות העבודה של פרגוסון לאורך השנים הם רכשו לעצמם תכונות נוספו ששירתו אותם בגיל מתקדם יותר.
הגיוון הזה לדעתי גם איפשר לגיגס ולסקולס להמשיף לשחק בגילם המתקדם. אם הם לא היו עושים את הטרנספורמציה אז הם היו פשוט נשחקים. יש גבול לכמה שנים הגוף של גיגס למשל היה מחזיק אם לא היה עושה את השינוי וממשיך לשחק בתור קיצוני.

 

אואן נזרק למערכה בסוף עונת 96-97 למרות שלקבוצה עדיין היו מטרות של השגת מקום בצ'מפיונס ליג, הייתה מכת פציעות ולא הייתה ברירה אלא לעלות ילד לסגל, עונה לאחר מכן הוא כבר הגיע כחלוץ לגיטימי לכל דבר וסיים כמלך השערים בליגה בעונות הראשונות שלו למרות שהחמיץ המון משחקים.
זה לא שבליברפול הייתה סוללת חלוצים מרשימה והייתה סיבה לא לשחק עם אואן, הוא הפך מהר מאוד להיות החלוץ מספר 1 של הקבוצה עם הדעיכה ברמת המשחק של פאולר ונוצר מצב שהוא משחק הרבה משחקים כבר מגיל צעיר, אותו הדבר היה עם ג'ררארד שבאותם ימים הייתה לו בעייה רצינית עם השרירים ולא היה מסוגל לעלות פעמיים באותו שבוע בהרכב, אבל ג'ררארד המשיך להתפתח מאותה נקודת זמן ולהיות שחקן די יציב מבחינה פיזית עד לשנים המאוחרות יותר בקריירה שלו ואילו אצל אואן עניין הפציעות המשיך להיות משמעותי בלא מעט עונות, האם זה בגלל ששיחק יותר? אולי זה בגלל המימדים הפיזיים שלו? אני לא יודע, אבל אם יש דוגמאות לשחקנים ששיחקו הרבה בגילאים דומים אבל כן המשיכו לקריירה יציבה מבחינה פיזית אז זה די סותר את הטענה הזאת.
ליברפול לא יכלה לטפל אחרת בנושא מייקל אואן, לקבוצה היו מטרות ורק בעזרת שיתוף של אואן בכל משחק בו היה כשיר הייתה אפשרות לעמוד בהן.

משה רשם מעלי איך פרגוסון תרם בהתפתחות של רוני והפך אותו לשחקן הרבה יותר מגוון, אין ספק שיש לו חלק בכך, אבל בוודאי היה ברוני את הפוטנציאל הזה מלכתחילה, האם אואן יכל להפוך לשחקן שגם יכול לנהל משחק אילו היה נופל בידיים טובות יותר מאשר אלה של מאמני הנוער שלו ואוונס והוייה? ממש לא בטוח. הוא אמנם התבסס על מהירות אבל כבר בתקופה שלו בניוקאסל הוא איבד מהמהירות ועדיין נשאר שחקן מאוד קטלני ברחבה, הפינישינג שלו בשיאו היה פנטסטי ככה שהוא יכל להמשיך להיות נכס עבור קבוצות גם עם פחות מהירות.
לי נראה שהנפילה הזאת בקריירה שלו היא מעבר לכזאת שתלוייה בסיבות פיזיות אלא גם שהוא איבד מהחדווה למשחק והתחיל להתעסק יותר בדברים שלא קשורים בכדורגל.

 

זו בדיוק השאלה שעולה בדיון הזה.
האם היה שווה להקריב באותה עונה את המטרות של ליברפול כדי שעונה-שתיים-שלוש אחר כך יקבלו את אואן כשחקן שלם יותר שיעזור להם להגשים מטרות גדולות יותר?

אני אגב לא מתיימר לדעת האם אואן יכול היה לצאת שחקן הרבה יותר מגוון, סטייל התהליך שעבר וויין רוני.

 

אני גם לא ממש מבין. אני משער שהוא מתכוון לכך שאתה לא משתף את השחקן הצעיר במשחקים התחרותיים ובכך אתה שומר על הגוף שלו ומאפשר לו להתאמן טוב יותר על כל מיני אספקטים במשחק. אתה לא משחק, משמע, אתה לא "מבזבז" המון שעות על מסאג'ים ושאר דברים שמכשירים את הגוף שלך למשחק הבא, ובעצם אתה מרוויח את השעות האלה באימונים על טיפול בכדור ושאר ירקות.

אל תשאל אותי למה, אבל זה הפירוש שנתתי לדברים של פרגוסון.

אני כן חושב שיש כאן גם איזו עקיצה כלפי ליברפול. מה לגבי ליאונל מסי? גיגס? פאולו מלדיני? הם לא שותפו בהמון משחקים כשהיו ממש צעירים?

 

סקולס, והתשובה היא ברורה: לא. חוכמה להגיד היום שהיה צריך להקריב, אבל אתה אומר בעצמך שזה ששחקן צעיר משחק הרבה זה לא אומר שאתה פוגע בו זה גם יכול לעשות את הפעולה ההפוכה, אז בגלל הספקולציה הלא מבוססת הזאת תזרוק ת'סיכוי שלך להצליח במטרות?

מלו, לא יודע מה ואיפה קראת, אואן נכנס לעונה ההיא בתור חלוץ חשוב, לא פציעה של פאולר הכניסה אותו להרכב, הוא היה תמיד בהרכב כשהיה כשיר לאורך כל הקריירה שלו אצלנו מאז הבכורה שלו, אם סופסל זה בתקופות ששיחקנו גם באירופה עם הוייה שהיה עושה המון רוטציות בהתקפה ולפעמים עולה עם פאולר והסקי.

 

גם אני חושב שהתשובה היא לא. חלוץ שמבקיע צריך לשחק במשחק הבא. מי יכול להבטיח לך שבעונה הבאה הוא לא ייהפך לפלופ הכי גדול בממלכה?

כמובן שלא צריך לקחת את זה לקיצוניות מוחלטת, אבל אם יש לך שחקן צעיר שנמצא בכושר טוב ומוכיח את עצמו על המגרש, למה שלא תתן לו לשחק? זו הגישה שלי.