בית"ר היא לא קבוצה פוליטית כמו שהיא קבוצה עם אידאולוגיה מסויימת, תמיד כדורגל התקפי, תמיד מלחמה, מעדיפה יופי על תוצאות תמיד מזוהה עם הימין (לאו דווקא הקיצוני). היא והפועל ת"א הקבוצות היחידות שנשארו כאלה (או שהיו מאז ומעולם כאלה). הפועל ת"א במיוחד היא ההיפך מבית"ר, הגנתית בד"כ, מסודרת, מזוהה עם השמאל, מעדיפה ניצחונות על יופי. הספר מדבר בעיקר על העידן שבית"ר והפועל לא אופיינו בתור קבוצות, אלא בתור מייצגות של החברה בירושלים. באותה תקופה ללא קשר להישגים, היו ל2 הקבוצות אלפי אוהדים באופן קבוע שהלכו אחריהן כי הן הלכו אחרי הצד הפוליטי שאותה קבוצה מייצגת, אוהדי הפועל לשמאל, בית"ר לימין.
השורה האחרונה שלך נכונה, אבל דווקא במה שכתבת לפני זה טעית. אוהדי בית"ר בשנות החמישים והשישים העדיפו את הנצחונות ואת הכדורגל המכוער (שלא לדבר על כל מיני מעשים לא ספורטיביים שהם עשו...) על פני הכדורגל היפה...
בכל אופן אני מתגעגע לדרבי כדורגל בעיר הקודש. אוהדי הפועל בכדורסל הוכיחו שיש גם לאדומים בעיר הבירה פוטנציאל לקהל מלהיב ותומך, בטח הרבה יותר מדרבי בפ"ת לדוגמא בלי להעליב אף אחד.... ופולדש הדוגמא של ספרד שנתת היא קצת שונה מכיוון שהקבוצות הגדולות בספרד נותנות ביטוי לאומי ללאומים שונים. קבוצות כמו ברצלונה{קטלוניה}, אתלטיק בילבאו {באסקים} ועוד אחרות נותנות לתושבי אותם ערים את האפשרות לבטא את לאומיותם שהודחקה שנים רבות תחת שלטונו של גנרלסימו פרנקו. דרך אגב אני מתאר שהרוב יודעים אבל בבילבאו שיחקו מאז ומעולם רק שחקנים באסקים.....
רובסון, ברור שספרד היא דוגמא מוקצנת, אבל כמעט לכל קבוצה יש אוהדים מאוד פטריוטים ואידיאולוגיים שמה. לא רק לקטלאנים ולבאסקים. ואין לי ספק שלדרבי ירושלמי בכדורגל יש הרבה יותר פוטנציאל מרוב המפגשים בליגה הישראלית מבחינת הקהל והאווירה, אבל ניאלץ לחכות עד שיונה יחליט לפרוש כנפיים ולהתעופף לו.