מנצ'סטר יונייטד 2014/15

לא מדובר כבר בפרסום מסריח תוצרת ה-AS שהעורך שם קצת מסוכסך עם ריאל מדריד ומנגח את פלורנטינו חופשי, העניין צבר תאוצה, אבל לפי הדיבורים אפשר לחשוב שראמוס עם רגל וחצי מחוץ לריאל מדריד וזה לא נכון. כמה ימים אחרי הזכייה בלה-דסימה דובר על כך שראמוס יזכה לחוזה חדש(החוזה הנוכחי עד 2017) עם שכר יפה של 10 מליון יורו לעונה, כמעט כפול ממה שהוא מרוויח. בפועל זה לא קרה. הנה שער המארקה מ-11 ביוני 2014:

http://estaticos02.marca.com/imagenes/2014/06/11/g1106.c177ba2c67b0cd86f835a48b78e0b209.Xxx

אחיו של ראמוס, שמשמש גם סוכנו, הלא-הוא רנה ראמוס, מטפטף לו קצת רעל למוח. ראמוס כמובן רוצה שדרוג בשכר, כנראה כמו בייל, אבל פלורנטינו מציע 7.5 מליון יורו, כמו בנזמה. ראמוס בגדול מרגיש 'לא מוערך' משום שלא פנו אליו לשדרג את החוזה עד לפגישה מאולתרת בימים האחרונים וכנראה שציפה ליחס אחר אחרי סיום העונה המטורף שלו ב-2014 - הצמד נגד באיירן ומשחק ההגנה האלוהי, הגול היקר מפז בגמר, ועוד ועוד. בגדול מדובר במשחק אגו בינו לבין הנשיא. שכרו לא תואם את מעמדו בחדר ההלבשה ואת מה שנתן לריאל מדריד בעשור שהוא משחק כאן לדבריו.
לזכותו של פרז יאמר שהוא הימר על ראמוס בגיל 19 ושם 30 מליון יורו על השולחן של חוסה מאריה דל-נידו, הבעלים של סביליה, וששנתיים לפני תום החוזה זה לא כזו טרגדיה שלראמוס עדיין אין חוזה חדש.

נחוש לעזוב או לא? גם במארקה פורסם שראמוס ביקש 'תקשיבו להצעות' ושהוא רוצה ללכת, אבל הסכסוך היחיד הוא עם הנשיא כי הוא מרוצה מאוד במועדון והוא אחד השחקנים הכי אהודים בסגל. בגדול לדעתי יונייטד משמשת לו אחלה אמצעי לחוזה שמן יותר.

אין לריאל מדריד שום סיבה למכור את סרחיו ראמוס, בטח כשיש עוד שנתיים בחוזה. העיסקה, אם בכלל, לא תיסגר בפחות מסכום אסטרונומי, פרז לא אידיוט, ראו מקרה די-מאריה וחאמס. אני גם מאמין שהעניין יפתר עד ה-10 ביולי אז הקבוצה ממריאה למסע המשחקים וגם בניטס לוחץ לסיים את העניין, הוא לא רוצה אווירה עכורה במחנה האימונים. גם סוגיית איקר ודה-חאה תיפטר עד אז.

- אגב, בנושא אחר, אם כבר בת'רד של יונייטד: חבר טוב שאוהב כדורגל זרק לי אתמול משהו בסגנון 'איך אני מתגעגע לעונה הזו, 2002-03, איך אהבתי את הכדורגל אז, איזו קבוצה הייתה. עם בקהאם, רוד, גיגס, ועוד. כמה חבל שנפלנו בצ'מפיונס דווקא על ריאל מדריד בשיא הגלאקטיקוס שלה'.

 

2002/03 הייתה אליפות מרגשת, סגרנו פער גדול מארסנל שלאורך רוב העונה הייתה הקבוצה הטובה ביותר. להגיד שזו הייתה עונה של כדורגל גדול? לא ממש, זה בעיקר היה השרידים האחרונים של עונת הטרבל יחד עם ואן ניסטלרוי בעונת שיא, רגע לפני שקבוצה הלכה לפירוק והרכבה מחדש. היו משחקים מצוינים כמו 6-2 בניוקאסל, 4-0 על ליברפול בבית, 6-0 על ווסטהאם בגביע, 3-0 על יובנטוס בטורינו, אבל לאורך רוב העונה העסק לא המריא, רק במרץ שמנו רגל על הדוושה. ועדיין עונה נהדרת שאני זוכר אותה כאילו הייתה אתמול.

העונות עם הכדורגל הכי איכותי היו עונת מוסקבה והעונה שלפניה. גם הדאבל של 94 (לפי תקצירים וקלטות, לא ממש הייתי בעניינים באותה תקופה...) היה קלאסי. אבל צריך להבדיל בין עונה מיתולוגית לעונה עם כדורגל איכותי. למשל 95/96-הדאבל עם הקאמבק האגדי מול קיגן, אבל לא הרבה זוכרים שכמעט כל ה-Run-In היה 1-0ים קטנים של קאנטונה.

 

יונייטד אפילו הפסידה במשחק הראשון במוקדמות ליגת האלופות לאיזה קבוצה הונגרית שאני אפילו לא מסוגל לבטא את שמה, קיבלה שלישייה ממכבי חיפה בשלב הבתים(נכון שהכוכבים לא שיחקו), הפסידה 3:1 בדרבי לסיטי של ברקוביץ' ואנלקה וגם הייתה את התקרית של בקהאם ופרגוסון במשחק הגביע נגד ארסנל - הנעל שעפה. אבל יונייטד יצאה ממצב מסובך כמו שאמרת והיא טיטאה את בית המוות בקלות בלתי-נסבלת, זה עם יובה, דפורטיבו ובאזל שהפתיעה והעיפה את ליברפול בשלב הבתים הראשון. למרות כל התלונות של פרגוסון כלפי בקהאם לדעתי הוא רשם עונה טובה, RVN הגדול היה מעל כולם(44 שערים!!) וגם סולשאר שיחק נפלא ופרדיננד שהגיע ייצב את ההגנה, חוץ מצמד המשחקים נגד ריאל שהוא לא ירצה לזכור.

אותם שני משחקים ברבע הגמר היו לדעתי המשחקים הכי טובים בהיסטוריה של ליגת האלופות, שתי קבוצות אצילות עם אגדות כדורגל.

http://www.thisisanfield.com/wp-content/uploads/030408-032-Real_Madrid_Man_Utd.Xxx

עונת 2006/07 הייתה מרגשת אני חושב כי רונאלדו עשה את הפריצה דווקא אחרי שחשבו שהוא 'לא יוכל לחזור' לאנגליה בגלל התקרית עם רוני במונדיאל. יונייטד פתחה את העונה ללא רוד שעזב אבל עם 5:1 גדול במשחק הראשון. כולם ציפו שצ'לסי תשאיר לה אבק עם צירופם של שבצ'נקו ובאלאק וגם היה לה בסיס מעולה, ואתה בטח מדבר גם על ה-7:1 ההיסטורי נגד רומא והמשחק הגדול של גיגס. כבודה של הקבוצה של פרדיננד-וידיץ' במקומה מונח אבל אני חושב שיונייטד של הטרבל..אין דברים כאלה.
מבחינתי אגב יונייטד לא הייתה איזו דוגמא לכדורגל איכותי בשנים הגדולות שלה, היא חיפשה לנצח ולא חיפשה להיות סקסית במיוחד. לא היה אכפת לה אם הניצחון יגיע מבעיטה חופשית של בקהאם או דחיקה של רוד. ואני לא בא להגיד שהיא שיחקה כדורגל שלילי...הווינריות ומבחן התוצאה סימלו את יונייטד. ומילה אחרונה: ה-5:3 על טוטנהאם ב-2002.

כמובן שבכל דיון צריך לקחת בחשבון שיש את עניין השייכות, שחקנים שהיו הרבה יותר מזוהים עם יונייטד, סקולס וגיגס ובקהאם מאשר די-מאריה ואנדר הררה למשל, וגם את עניין הגיל, שחקנים שגדלנו עליהם. אני הרבה יותר מתחבר לקבוצה של ראול, פיגו וזידאן, כשאין מה להשוות כמובן בין ראול לשניים האחרים, לבין הקבוצה הנוכחית של קסיאס, סרחיו ראמוס וכריסטיאנו, וזה קשור לעניין הגיל.

 

עונת הטרבל כבודה במקומה מונח כמובן, אבל מה שנחרת ממנה בזיכרון הקולקטיבי זה כמעט אך ורק רגעים מהגביע ומליגת האלופות. בליגה זו אחת האליפויות הפחות מרשימות שלנו, השתיים שבאו אחריה היו הרבה יותר מרשימות. 2007-8 הייתה שילוב נדיר של קבוצה שיש לה גם הגנת ברזל, גם התקפה רצחנית, וגם זכתה בשני התארים החשובים (ואם לא יום נדיר של החמצות מול פורטסמות' יש מצב שהיה עוד טרבל). 2006/7 הייתה הגרסה הראשונית שלה, היו חסרים כמה תיקונים קטנים (הארגריבס, טבז) בשביל הגרסה הסופית.

טוב, ככל שאני מפליג בנוסטלגיה ככה זה יותר מבאס להתעורר בהווה.

 

בקהאם היה פורץ דרך, למה כריסטיאנו עכשיו לא מדגמן תחתונים? אם מסי היה יכול לדגמן תחתונים גם הוא היה עושה את זה. לא רואה שום פסול בהכנסה מהצד, בלעשות עוד כסף, בלמתג את עצמך. פרגוסון גם 'קיבל את הסעיף' על בקהאם סתם, לא הייתה שום סיבה שלא ישחק בגומלין ההוא נגד ריאל ברבע הגמר. דווקא שמחתי שבקס עלה מהספסל וכבש צמד. ההימור על סולשאר באותו משחק נכשל, הוא היה גרוע מאוד. פרגוסון אחד המנג'רים הגדולים בהיסטוריה אבל היו לו את הקטעים של ה'-אבו-עלי'. וכמובן שבמקרה הנעל הוא יצא דביל. לא היו הרבה מקרים כמו כריסטיאנו שעזב את יונייטד בצורה יפה ומכובדת כשהוא שולח נשיקות וחיבוקים בכל הזדמנות. פרגוסון קטל את בקהאם לא מעט באוטוביוגרפיה שלו וגם ואן-ניסטלרוי, יאפ סתאם ואפילו טבס - עזבו בטונים צורמים. כמובן שהכל נשכח. בקיץ 2003 יונייטד פיספסה את רונאלדיניו ושנה אחר-כך רובן הלך לצ'לסי, אבל ילד בשם כריסטיאנו רונאלדו..והשאר היסטוריה..

- לא רוצה להעלות דברים מיותרים אולי מהאוב אבל יונייטד שיחקה בונקר מול בארסה בחצי הגמר ההוא. היא כמעט לא עשתה כלום חוץ מהגול ההוא של סקולס בבעיטה מרהיבה, אבל כמובן שזה בסדר. וכמובן שאם טרי לא מחליק...אבל ככה זה הכדורגל. בהחלט קבוצה גדולה.
אני באמת חושב שמה שיונייטד עשתה בשנת הטרבל הביא לספורטאים את האמונה שהכל אפשרי. בין אם מדובר במשחק הגביע נגד ארסנל שהוא אחד המשחקים הגדולים בתולדות הכדורגל האנגלי, ובין אם מדובר בגמר ההוא נגד באיירן בו יונייטד הייתה גרועה מאוד והייתה צריכה לפגר ביותר מגול. בטעות הראשונה של באיירן במשחק, הרחקת כדור שלומיאלית לקרן - היא אכלה אותה.

 

אם נעבור אחד-אחד על ה"אבו-עלים", להגדרתך, נגלה שאולי חוץ מיאפ סתאם, כל אחד ואחד מהם היה במקום ובזמן.

 

חלילה לי מלנסות לגרוע ברקורד של פרגוסון. פשוט אולי זו הייתה 'השריטה שלו'. כמו שגוארדיולה מאוהב בהנעת הכדור, בניטס חולה רוטציות ברמה מוגזמת ומוריניו יורד לחדר ההלבשה לפני שריקת הסיום ואוהב להקניט את היריבה בראיונות שלו. יש שחקנים שאפשר לומר שיצאו מאיזון וחשבו שהם אלוהים(סרחיו ראמוס בריאל מדריד, לפעמים, הוא דוגמא טובה לכך; רונאלדו 'השמן' לא חיי כמו מקצוען ולא רץ על המגרש) אך בקהאם לא היה כזה וגם אם סבל מתקופה פחות טובה מקצועית זה לגיטימי. הרי רק עונה אחת לפניכן ב-2001/02 הוא כבש 16 שערים ב-46 הופעות, מספר שיא בקריירה, ורבים חשבו שהעובדה שהחמיץ עשרה משחקי ליגה מנעו מיונייטד לקרות תיגר משמעותי יותר על האליפות.

במדי ריאל מדריד בקהאם לא התאקלם כמו שצריך. הוא רוב הזמן לא שיחק בעמדה הטבעית שלו והתקשה להביא ערך מוסף אמיתי גם כששיחק על כנף ימין, נניח בעונת 2005/06. מצד שני, אין עוררין על רמת ההשקעה ולכן הקהל אהב אותו. הסיום היה כמו סרט הוליוודי. גם אני התאכזבתי כשעזב ו'חשב הוליווד'. בינואר הוא עוד היה ביציע כי קאפלו זרק אותו והתעצבן שהוא מדבר עם קבוצה אחרת בכלל למרות שחוזהו מסתיים, אבל ריאל מדריד בהמשך ניסתה להניע אותו מההחלטה הזו. אגב, גם שחקנים כמו הנרי וראול עברו לארה"ב פחות או יותר באותו גיל, בקהאם שוב הביא 'משהו חדש' לכדורגל. את המשהו הזה דווקא לא אהבתי, עם כל הכבוד לגיחות פה ושם לפריז ולמילאן.