הלך לעולמו אלי אברמוב, הגיטריסט של אחת הלהקות הגדולות שהיו בארץ-הקליק. הוא השני מהלהקה שנפטר, אחרי המתופף האגדי ז'אן-ז'אק גולדברג.
מסתבר ש"אני לא בפסקול" שיצא השנה היה שירת הברבור שלו... אז מי היה אלי אברמוב? מלחין מחונן וגיטריסט מעולה,גם אם לא הכי טכני בעולם. הוא ודני היו האבא ואמא של הקליק ובעוד דני היה אחראי על המילים אלי היה אחראי על הסאונד. לאחר פירוק הלהקה מיעט להוציא אלבומים,עשה גם איזה סיבוב בחו"ל, ובכל זאת הספיק לעשות לא פחות מ-3 אלבומי קאמבק עם הלהקה(אחד מהם הוא EP) וגם כמה אלבומים מסביב,היחיד מביניהם שראוי לטעמי לציון זה "אתה חברה שלי" המעולה. יהיה זכרו ברוך.
הלהקה האהובה עלי עדיין לא מתאחדת, אבל אתמול בלילה נעשה צעד גדול בכיוון כששני האחים המסוכסכים הופיעו ביחד, לשיר אחד בלבד, לראשונה מאז 1996:
בתור ילד הייתי שומע מה שהאחים שלי שמעו, בתור מתבגר שמעתי מוזיקה ישראלית ישנה בעקבות אח שלי(ממש ישנה, ברמה של פסטיבלי זמר ואפילו פסטיגלים שאח שלי היה רואה). בתור מתבגר יותר גדול עברתי למוזיקה לועזית ופה התאהבתי בדבר הזה שנקרא מוזיקה, בזכות 4 גאונים מליברפול, ומשם השמיעה המוזיקלית הלכה למקומות אחרים. התחלתי לשמוע מכל הזמנים כמעט, כולל שירים בודדים מהפיפטיז, אפילו שירים של ימינו. המודל שלי לחיקוי הם ג'ורג' האריסון וג'ורג' מרטין מהביטלס. ממש פעם בהרבה זמן חטאתי בשמיעה של שירים מהעבר שלי, כי הייתי כזה שחושב יותר מדי מה חושבים עלי, אז הפסקתי לשמוע שירים כאלה. הייתי פעם אפילו שומע שירים של הסדרות שהייתי רואה כמו קטנטנות וכל זה. למרות שגם את זה אני לא שומע היום. בשנתיים האחרונות שיניתי את המחשבה הזו, התבגרתי, השתחררתי מהצבא, והגעתי למצב האישי שאני נמצא בו(שכנראה לא אפרט כרגע), כדי להבין שאם אין אני לי מי לי. התרחבתי כמעט לכל שפה אפשרית חוץ מהאנגלית, כי תמיד היו לי שירים באיטלקית(אזורו!), יפנית(פיפא 07), ערבית(יא ג'וזפין), רוסית(kraftwerk) ובטח שכחתי עוד, אבל עברית פחדתי לשמוע. עם השנים האמנים שגדלתי עליהם בילדותי הלכו, והשיא היה בסוף 2013, כשאריק וספי(כוכב ילדות בפסטיגלים הישנים, מי שלא ראה עדיין בVOD חייב לראות את 89 ו93) הלכו לעולמם. התגעגעתי למוזיקה הזו, ולאט לאט כבר התחלתי להרכיב פלייליסטים חדשים גם בעברית משירים שהכרתי מפעם. בחודשים האחרונים מאז השחרור התחלתי כבר לשמוע את זה בתוך הלועזית ביחד, בפעם הבאה שאלך לדיזינגוף אחפש גם אריק איינשטיין ולא רק ביטלס. ולחשוב שפעם סירבתי לשמוע כוורת בגלל שאח שלי שמע, מסתבר שהתבגרתי מאוחר מדי מכל החברה שבחוץ. התלבטתי איזה שיר לשים כאן, של איזה אומן, אם זה אריק, כוורת, טיפקס או משהו אחר. בסוף החלטתי בכל זאת אריק איינשטיין, כי העצב והבאסה לפני שנתיים עוררו אותי ואת החוש המוזיקלי שלי לחיים. זה דווקא שיר שלא שמעתי בתקופת הילדות, אלא סתם ממש קצת היה מוכר לי. ובכל זאת, כשאתה שומע דברים שקשה לשמוע בלי להתמקד בשיר, השיר נעשה יותר ויותר יפה. אבשלום. השיר בכלל נכתב בלי קשר בין המילים, כי כל אחד מחבורת לול נתן שורה שתישמע קשורה, אבל היא לא. אבל בכל זאת, הנה ביצוע נהדר שהוא לא של אריק ושלום.
אני יכול להבין את מי שלא מתחבר למוזיקה הישראלית של הדור הזה. למרות שאני כן אוהב את אריק איינשטיין ואת כוורת (את שלום חנוך הרבה פחות-האמן הכי אוברייטד בארץ), מדובר בדור של יוצאי להקות צבאיות שעשו מוזיקה בהתאם-לבנה, אשכנזית, בלי לנקוט עמדה פוליטית או סתם לדבר על דברים לא קונצנזואלים. מזכיר לי ציטוט של אהוד בנאי מראיון לפני כמה שנים על תקופתו בלונדון-"באותה תקופה, קרו שם שני דברים, פאנק ובוב מארלי. חזרתי לארץ והתחלתי לחפש בשני הכיוונים-ולא מצאתי. מה זה, שנתיים אחרי יום כיפור, ואיפה הזעם? ראיתי בלונדון אנשים זועמים, ופה יש לנו קברים פתוחים, וברדיו יש סיפורי פוגי". לכן מבחינתי תור הזהב האמיתי של המוזיקה הישראלית הוא דווקא סוף שנות השמונים-פורטיסחרוף, החברים של נטאשה, פוליקר עם אפר ואבק, וכמובן האדמו"ר בנאי והפליטים.
אני לא פוסל חשיפה שלי למוזיקה הזו, אבל כבר 5 שנים מאז שנחשפתי למוזיקה הפשוטה של הביטלס, זה הבסיס לכל הידע שלי. לכן מוזיקה כזו שאתה יכול לדעת איזה כלי נגינה יש בכל ערוץ זו מוזיקה מסודרת שאתה יכול לשמוע אותה בכמה צורות. בגלל זה קל לי יותר להתחבר למוזיקה כזו. לשירים מפותחים יותר לוקח לי זמן להתחבר, אני צריך כמה פעמים לשמוע כדי לאהוב. money למשל של פינק פלויד רק בשנה האחרונה הוספתי אותו לפלייליסט אחרי שכמה פעמים שמעתי אותו ולא התלהבתי. אגב, שיהיה ברור - באייטיז ובניינטיז אפילו הפסטיגלים הוציאו שירים איכותיים שרק בגלל המעמד לא מכירים אותם. אמנים כמו שלומי שבת, גידי גוב, אלון אולארצ'יק הוציאו שירים נהדרים שאפילו אין אותם ביוטיוב.
השטיק הזה של שיר שקט ונוגה שפתאום הופך לתזמורת רועשת זה משהו שאביב גפן עשה כבר לפני 15 שנה(ועשו את זה לפניו אבל בחו"ל) וזה בדיוק העניין. המוזיקה הישראלית ב-5 שנים האחרונות היא על תקן גוויה. אין אף אמן חדש שאני יכול להצביע עליו כמעניין , שראוי בכלל להצדיק את המונח אייקון. אף פעם לא נפלתי מגפן, וגם הוא כאמור גנב לא מעט, אבל עדיין אם אני לוקח את המוזיקה הבינונית שלו מה-90, היא כמה רמות מעל הזבל שקיים היום. לא סתם הדברים היחידים שמעניינים זה אלבומים חדשים של אמנים "מאז". אם זה פורטיס שכל אלבום שהוא מוציא יותר טוב מהקודם, אם זה מוניקה שהוציאו אלבום נהדר, אם זה זקני צפת שהוציאו אלבום גראז' שאף אחד לא שמע עליו, אם זה אריאל זילבר שעושה עכשיו שירים של צ'יזיק ז"ל. זה פשוט עצוב שלדינוזאורים האלה אין דור המשך והם צריכים פעם אחר פעם לבוא בצו 8 ולהציל את המוזיקה הישראלית.
ב-5 שנים קצת קשה להפוך לאייקון. אבל אם ניקח טיפה יותר אחורה, אז שלומי שבן לדעתי ברמה של הגדולים ביותר, רונה קינן עשתה אלבומים נהדרים, את עידן רייכל אני ממש לא אוהב אבל עם המעמד שלו אי אפשר להתווכח. סה"כ מותו של האייקון המוזיקלי זו לא רק בעיה ישראלית, גם לדילן וניל יאנג אין יורשים. המיינסטרים פנה לכיוונים אחרים, האיכות מפוזרת בשוליים, טעם הקהל נהיה מגוון יותר בגלל ריבוי הדרכים להכיר מוזיקה חדשה לעומת העבר-זה תהליך שיש בו דברים חיוביים, אבל המחיר הוא שכנראה לא יהיו עוד אמנים מהסוג הזה, כאלה שאלבום שלהם הוא אירוע תרבותי של ממש. האחרונים שהיו כאלה הם רדיוהד.
שלומי שבן הוא לא אמן של ה-5 שנים האחרונות. הוא פה כבר 15 שנה. עידן רייכל הוא בדיוק הסמל של המיינסטרים הדלוח,הוא לא שונה מאברהם טל או עידן חביב. מוזיקאים בלי יומרות מלבד להיות במיינסטרים. אני גם לא מוצא שום דבר מעניין בשוליים. כולם מדברים על ג'יין בורדו.הם משעממים רצח ,וגם הם עושים דברים שעשו פה לפני 15 שנה(יש להם שיר אחד שהוא קופי של שיר של הבילויים,רק הרבה פחות טוב) גם הלהיט שלהם ברדיו מחריד ביותר. היוצאים מן הכלל באינדי הם ערופי שפתיים אם שמעת עליהם. הם באמת טובים. אתה יכול להצביע לי על אלבום מופת שמוזיקאי צעיר הוציא ב-5 שנים האחרונות?
אני לא אחד שלוקח דברים כאלה ברצינות וכל הזמן אנשים מפורסמים או יותר ספציפית מוזיקאים ואמנים שאני אוהב מתים ולא מזיז לי בשיט כי מה לעשות אנשים מתים וככה זה עובד, אבל הפעם אני אשכרה מבואס. הרס לי את הבוקר החרא הזה.
