ביורו 96 הוא כבש 5 שערים והכפיל את המאזן שלו בנבחרת, אבל צריך לזכור שאנגליה שנתיים וחצי לא שיחקה משחקים רשמיים אז אולי עשו כל מיני ניסויים.
כמה קבוצות אתם מכירים שמנצחות פעמיים משחק חוץ רב שערים באותה תוצאה, באותה עונה ועוד באותה עיר? אז מנצ'סטר יונייטד חסרת הגנה נורמלית עשתה את זה בעונת 2001/02. את המשחק הראשון שהתקיים בוייט הארט ליין הזכרנו לא מזמן. חלפה לה חצי שנה בלבד והנה שוב נגמר אותו דבר והפעם בבוליין גראונד. תאריך: 16.3.2002 איצטדיון: בוליין גראונד מעמד: הפרמייר ליג, מח' 30 הרכבים: ווסט האם יונייטד: דיוויד ג'יימס, סבסטיאן שמל, טומש רז'פקה, ולדימיר לבאנט, נייג'ל וינטרברן(74' ג'רמיין דפו), כריסטיאן דיילי, מייקל קאריק, סטיב לומאס, ג'ו קול, פאולו די קאניו, פרדי קנוטה. מאמן: גלן רודר מנצ'סטר יונייטד: פביאן בארטז, רוני יונסן, לורן בלאן, גארי נוויל, מיקאל סילבסטרה, דיוויד בקהאם, ניקי באט, רוי קין, פול סקולס, רוד ואן ניסטלרוי(87' קוינטון פורצ'ון), אולה גונאר סולשאר(84' דייגו פורלאן). מאמן: אלכס פרגוסון
זו היתה "עונת הפרישה" של פרגוסון והתחלנו אותה לא טוב, אבל ברגע שהפסקנו עם ניסויי ה-4-5-1 והתחלנו לשחק בנובמבר עם רוד וסולשיאר, היינו נפלאים, מהעונות היותר מרשימות שלנו מבחינת כדורגל וכיבוש שערים. זה לא הספיק בליגה כי ארסנל היתה יותר עקבית ואנחנו פספסנו במשחקים נגד ליברפול, מידלסברו ודרבי בחצי השני של העונה, וזה לא הספיק באירופה כי ההגנה הבעייתית שהיתה לנו כל העונה וגם הפציעות פגעו בנו בחצי הגמר נגד לוורקוזן (שבעצמה היתה טובה מאוד באותה עונה), אבל זו עדיין עונה שחביבה מאוד עלי. הראשונה של רוד, הקטלנית של אולה, המון גולים בחצי השני של העונה, החמישייה נגד ספרס, ו-ווסטהאם, והרביעייה בלידס, והשלישייה בסטמפורד ברידג', והניצחון בלה קורוניה ברבע הגמר... אומרים שהיו גם כמה אירועים מוזרים עם בארטז. אני אישית לא זוכר כלום.
קשה לזכור את העונה הזאת הלי הבירטוזים. ברטז ובראון הרגו אותנו פעמיים באותו צשחק מול לקורוניה באוקטובר. בחיי שאני לא זוכר עוד משחק עם שתי טעויות כל כך ביזאריות שבשתיהן זה אותו בלם ושוער. עוד באותה עונה אם אני לא טועה גם הכדור שהוא ניסה להרחיק ובעט לרגל של הנרי והפעם הזאת שהוא הרים את היד כדי שהשופט ישרוק ושמו לו שער בסגנון מה שנאני עשה לגומס לפני כמה שנים בנצחון על הספרס. כשבארטז טועה זה חתיכת סרט קומדיה, אבל היו לו ימים.
הטעות הגדולה של פרגוסון באותה עונה התרחשה ממש עם תחילתה כשהוא שחרר את הבלם המצוין יאפ סתאם בגלל מה שהוא כתב עליו באוטוביוגרפיה שלו והביא במקומו את לוראן בלאן הקשיש, בהעדר בלם נורמלי+יכולת לא מובנת של בארטז הייתה לנו הגנה חדירה מאוד שאני בטוח שאלמלא היא וכל מיני בישי מזל אחרים הייתה הקבוצה יכולה לזכות גם באליפות וגם בגביע אירופה. בכל זאת היו באותה עונה גם הרבה דברים טובים כמו כדורגל התקפי מרשים במיוחד שהתבטא ב-87 שערים ולא מעט משחקים גדולים כמו ה-5:3 הבלתי נשכח בוויט הארט ליין וגם ה-6:1 המרשים בבית על סאות'המפטון. נקודת התורפה שלנו באותה עונה שמנעה מאיתנו אליפות היו המשחקים מול יריבותינו בצמרת שסיימו מעלינו בטבלה(ארסנל וליברפול)להן הפסדנו 4 פעמים,והייתה זו אגב הפעם הראשונה מזה 11 שנים שלא סיימנו באחד משני המקומות הראשונים. אגב מישהו יכול להסביר לי מדוע אנדי קול סופסל ע''י פרגוסון ועזב באמצע העונה לבלקבורן?
אולי כי ואן ניסטלרוי היה טוב ממנו בכמה דרגות? קול בעצמו ביקש לעזוב כדי להילחם על מקום במונדיאל ביפן (ולא הצליח).
לא היה מקום בקבוצה לשני חלוצים בכירים? בשנים קודמות זה עבד יפה מאוד עם קול ויורק כשסולשיאר ושרינגהאם גיבו אותם מהספסל.
בוודאי שהיה, סולשיאר היה השני. חוץ מזה שבאותה עונה קנינו את ורון ובהרבה משחקים פרגי הקריב חלוץ אחד כדי לאפשר לורון וסקולס לפתוח יחד.
כמו כן ראוי לציין שאותה עונה הייתה העונה האחרונה בקבוצה של דניס ארווין אחד הבלמים הגדולים בתולדות המועדון ובתולדות הפרמיירליג וכמו כן גם בועט פנדלים מצטיין, מהשחקנים שאי אפשר שלא להתגעגע אליהם!
וימני! פרגוסון הודה כבר כמה פעמים בשנים האחרונות שטעה במכירת סתאם, אבל אומר שוב ושוב שזה היה מטעמים מקצועיים (חשב שאיבד מהירות בגלל הפגיעה באכילס) וכספיים (לאציו הציעה סכום יפה). אני חושב שאפשר להשכיב לישון את האגדה שזה היה בגלל האוטוביוגרפיה של סתאם, שממש לא היתה נוראית - גם אם לא חכמה בהתחשב בזה שהוא סיפר שהמנג'ר הפעיל שלו עשה לו tapping up (מי לא), שהוא זרק עליו שולחן ושהנווילים הם קצת קרציות. ביג דיל.
ארווין שיחק גם כבלם לעיתים רחוקות ויש מצב שאפילו גדל בעמדה הזו אבל אני לא בטוח. כמגן שמאלי עבורי הוא אחד הגדולים בעמדה הזו בכדורגל האנגלי אי פעם ואיך עד גיל 25 היה תקוע בליגת המשנה לא ברור.
מדהים איך כמעט כל רכש בריטי של אלכס פרגוסון בשנים ההן התברר כבינגו והיה בורג חשוב בשובה של יונייטד לפיסגת הכדורגל האנגלי ובהפיכתה לטובה ביותר בליגה-ארווין,ברוס,מקלייר, פול אינס,רוי קין,פול פארקר,פאליסטר ומאוחר יותר היו גם את אנדי קול ושרינגהאם. אי אפשר שלא להתמוגג מהקבוצה האגדית הזו והשחקנים שכל אחד מהם היה שווה זהב. אני כל כך מתגעגע לתקופה הזו ולמנצ׳סטר יונייטד ההיא ואני בטוח שגם כל חובב כדורגל אנגלי אחר שמתגעגע לימים של לפני חוק בוסמן בהן הייתה הפרמיירליג כמעט כולה על טהרת השחקנים האנגלים/בריטים הגדולים.
