דיון התקשורת לעונת 2016/17

אלון עידן מהארץ בטור על תקשורת הספורט לקראת השנה החדשה:
שנה טובה, תקשורת הספורט. שתהיו למאיה רונן.
מאיה רונן היא האיחול שלי לתקשורת הספורט בשנה החדשה. כי כך בדיוק זה אמור להיות: אהבה ואינטליגנציה, תשוקה ופרופורציה, התלהבות ודיוק

https://images.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2532783.1475499222!/image/714914346.jpg_gen/derivatives/regular_640x370/714914346.Xxx


לפני שבועיים בערך, באולפן ערוץ הקיבוץ של ליגת האלופות, הם נפרדו ממנה. באופן זמני, כמובן שבאופן זמני. היא תחזור בעוד כמה חודשים, אחרי חופשת הלידה (מזל טוב!). ובכל זאת, משהו באופן שבו ביטאו את ה"להתראות" — המבוכה הקלה, הסומק בלחיים, העצב האמיתי — לא הותיר מקום לספק: כולם אוהבים אותה, בוודאי מעריכים אותה, אולי אפילו כבר מתגעגעים אליה.
גם לי אין ספק: מאיה רונן היא האיחול שלי לתקשורת הספורט בשנה החדשה. שתהיו למאיה רונן. כי כך בדיוק זה אמור להיות: אהבה ואינטליגנציה, תשוקה ופרופורציה, התלהבות ודיוק. כל אותם מרכיבים — שבדרך כלל מופיעים בנפרד, לכאורה מנוגדים אבל למעשה משלימים — שמשתלבים בהרמוניה בתוך אדם אחד והופכים אותה למתווכת ספורט אידאלית.
אני מתעכב על מאיה רונן לא בגלל שהיא אשה בעולם גברי. אלא משום שאף אחד לא מתעכב על העניין הזה כשהוא צופה בה. היא עד כדי כך טובה שהיא מייתרת את הדיון המגדרי. היא אשה שמתנועעת בחופשיות ובביטחון בעולם גברי — מרסקת בכל הופעה שלה את הדעות הקדומות שמבקשות לקבל תשומת לב.
כשאני צופה בה עולה בי מדי פעם תחושה מוזרה של הזדהות ודאגה. זה קורה בעיקר כשהיא נאלצת לשוחח עם כל מיני אנשי ספורט מ״המחנה״ האחר. אותו מחנה שעמוס בניגודי אינטרסים, שמפטר מאמנים לפני החגים, שמפרסם ידיעות על בסיס הודעות בווטסאפ. אני מביט בה ומבחין במבוכה, בחוסר הנוחות, בגוון האדמדם שממלא לפתע את לחייה. אני תוהה מה עובר לה בראש: היא בטח רוצה שזה כבר ייגמר, מחפשת את המלים שיעלימו את הגסות והאלימות, מנסחת את המשפט המדויק שיבהיר למרואיין שהוא לא כאן כדי להצית עוד מדורה ריקה, עוד שערורייה מנייר, עוד מופע טראש סוחט טוקבקים. אני מביט בה מהלכת על החבל בשיווי משקל, מתחתיה התהום העמוקה של הרפש והגועל, וממש רוצה להחזיק לה את היד כדי שלא תיפול. אבל היא לא נופלת, אף פעם לא נופלת.
היא אוהבת ספורט, יודעת ספורט, מבינה בספורט. היא שואלת ספורט, מנסחת ספורט, מתווכחת ספורט. והיא צריכה להיות האילנה דיין של תקשורת הספורט: המגדלור שלאורו צועדים כל אלו שרוצים ליצוק תוכן איכותי אל תוך המסך הזה, שלעתים נוטה להוציא מאנשים חומרים אלימים, סנסציוניים, פשטניים, צעקניים, מדללי רוח. היא צריכה להיות ה־פנים של ערוץ הספורט, אולי של תקשורת הספורט.

אני יודע שבמקביל לשידורי הספורט, רונן לומדת רפואה. ולמרות שרפואה זה טוב — היי, מצילים חיים של בני אדם! — יהיה חבל מאוד אם בסופם של הלימודים, ערוץ הספורט יאבד אותה לטובת בית החולים. כי רופאות ורופאים טובים יש הרבה, אבל אנשי תקשורת ספורט טלוויזיוניים משובחים ממש — אין יותר מדי. והחשיבות של מאיה רונן לתרבות הספורט שהולכת ומתפתחת בישראל היא גדולה. ולכן היא צריכה להישאר. חייבת להישאר. אז תישארי, מאיה, בסדר?

ואם כבר מאיה רונן, צריך אולי לנצל את הרגע כדי להזכיר עוד כמה מתווכי ספורט טובים, שלרוב לא מקבלים קרדיט, משום שהמקלדת — ארורה שכמותה! — נמשכת קודם כל ל"רעים".

רונן שייכת לקבוצה שלתוכה אפשר להכניס את אבי מלר ונדב יעקבי הוותיקים; ואת גיל ברק, ודניאל זילברשטיין, ועידו גור — דסק כדורסל מ־ע־ו־ל־ה; וגם את יהונתן כהן ועמיחי שפיגלר (קצת פחות סוכר בקפה, חברים), וכמובן את מודי בר און (אני מחבב את המוד הנוכחי הקצת־שחוק שלו), ואת טל ברמן (סקרן, מבין עניין), וכן, גם את מירי נבו ואלי אילדיס (סולידיים וענייניים, כבר לא עניין של מה בכך), ואת התבלין המשובח דוד ליפשיץ (וברקע כבר אפשר להבחין בטליה סלנט החיננית וברותם ישראל המדויקת).

האנשים האלה לא תמיד מדוברים. הם סובלים מתופעה אנושית נוראית — לתת תשומת לב רק למי שמרגיז, שמעצבן, שמלכלך, שצובט, שמשפיל, שמעליב, שמושך בשיער. אבל האנשים האלה מניעים את הגלגלים שעליהם מוברגת כרכרת טלוויזיית הספורט בישראל. והם צריכים לדעת שהעובדה שלא מדברים עליהם, היא דווקא עדות לכך שהם טובים. מספיק טובים כדי שנצפה בהם בלי להתנגש בהם. כי נמאס לנו מתאונות דרכים טלוויזיוניות שמונעות מאתנו להגיע בזמן למשחק.

 

'הארץ' לא מדברים מספיק על ספורט לפחות לא במהדורה המודפסת שלהם אבל אני אוהב את הסגנון שלהם. אמיר ענבר יודע כמה אני מעריך אותו בלי קשר להיותו כותב בפורום ולמרות שהוא לא מדבר על כדורגל שם. גם עודי זן איכותי ומעניין, אלון עידן גם כן לדעתי.
בכל-מקרה, זה קצת מרחיק לכת להגיד 'כולם גרועים'. חוקי המשחק השתנו לדעתי, הציבור דורש תקשורת אחרת, אבל למרות שהאיכות של כתבי הספורט ירדה - לא צריך לחפש קקה בכוח. אבי מלר טועה אבל הוא בסדר גמור ועדיין תענוג לשמוע אותו. נדב יעקובי לדעתי הוא מס' 1. מירי נבו - אי-אפשר לקחת לה את הידע והיא עושה מה שמבקשים ממנה - להגיש. מדברים כל-כך הרבה ובטוח שטועים פה ושם.

חמי אוזן אוהד הפועל ת"א, סתם שתדעו, אני מדבר איתו פה ושם. היו כתבות הרבה יותר גרועות על הפועל ת"א כבר.