יומן מסע: מדריד ואני שלוש שנים אחרי שהגשים חלום והיה בדסימה - דור רומנו, מדרידיסטה מלידה, חזר להרגיש את ריאל מדריד מקרוב וגם יומיים אחרי ההצגה של כריסטיאנו ושות' הוא לא מצליח להירגע. יומן מסע https://discourse-sportenter.s3.dualstack.eu-central-1.amazonaws.com/original/2X/8/82da9d52a5163916e5b8c6bd7b7cf4c70243c484.Xxx דור הוא ריאל מדריד, וריאל מדריד הוא דור. כן, אני נוגע בקודש הקודשים - המשפט האל-מותי של אמיליו בוטראגיניו על ראול. תסלחו לי. אני חושב שכל תמונה - והצטלמתי הרבה, בכל מקום, וכל סרטון - ובן צילם סרטונים מעולים, וכל מילה שאכתוב - ויהיו אלפים כאלה - לא יצליחו להעביר לכם בצורה מספיק טובה את הטירוף שאחז בי ביום שלישי. את הגשמת החלום הזו, שוב, את הפרפרים בבטן, את השמחה ללא גבולות. רק הגמר בליסבון, הרגע היפה ביותר בכל חיי הקצרים - היה מחשמל וטוב מזה. יומיים עברו ועדיין לא נחתתי. הגוף בישראל - הראש במדריד. ועכשיו נותרה לי רק משאלה אחרונה - ביום שלישי הצטלמתי בחנות של ריאל מדריד עם הגביע. אין דבר שאני רוצה יותר בעולם מאשר עוד גביע עם האזניים הגדולות בארון. רק לקראת השחרור מהצבא, כפסע לפני גיל 21 - הגשמתי חלום וטסתי לראות את אהבת חיי ריאל מדריד משחקת בסנטיאגו ברנבאו נגד אתלטיקו מדריד. את ראול, השחקן שגדלתי עליו - כבר פספסתי, אבל בעונת הדסימה זה קרה. ראיתי את ריאל מדריד מקרוב, נשמתי אותה בכל דקה ודקה - אבל הפסדנו 1:0 לאתלטיקו בדרבי בליגה לראשונה מאז האלף הקודמת. הרגשתי באסה וגם הראבונה של די-מאריה נגד קופנהאגן או הטיול בטולדו לא שיפרו את המצב-רוח לחלוטין. אבל בגמר בליסבון סגרתי מעגל, ללא ספק. מאז, עבר הרבה זמן, יותר מדי זמן. היו אפשרויות - כבר הייתי מוכן לסגור דיל ב-2014/15 לעוד גמר, הפעם נגד ברצלונה - אבל יובה הפריעה| בשנה שעברה כמעט השתחלתי לקלאסיקו הנורא בו הפסדנו 4:0| בסיום השנה כמעט טסתי לסאן סירו, אבל זה היה יקר מדי| העונה בנינו על קלאסיקו, תייגתי את אור ברנדט הכל יכול בפוסט של 'דומינגז תיירות'. אמרתי אולי זה יעשה את העבודה ונחזיר עטרה ליושנה. ואור, איך הגיב? - 'גם סלוצקי מגיע?'. בעייה של מזומנים, בעיה של זמן, בעייה של חשק. ואז ביום שבת, ה-22/4 זה הגיע: יממה לפני הקלאסיקו העוצר נשימה. כבר אחרי שעברנו את באיירן מינכן - בן מייזל הגדול, האוהד המפורסם, זה עם אוסף החולצות המיוחד בעולם - הודיע חגיגית בקבוצת הוואטספ שיש לו כרטיסים. ביום שבת הוא פנה אליי. 'בוא איתי למדריד לדרבי, נבלה ביחד, נעשה חיים, יהיה לנו זיכרון לעד'. בדקתי את העניין ותוך 20 דק' תמימות החזרתי - 'איזה מלון אתה, קח תחייב אותי, תשיג כרטיס'. אפילו הוא לא האמין. ואני הכי רחוק מספונטניות, כמו שמן ומים. אבל בשביל החלום עושים הכל. התחלתי לעכל לאט-לאט. ביום חמישי שאחרי סגרתי את הכרטיס דרך יוסי, חבר טוב של בן. ידעתי שאקבל הנחה ויתנו לי שירות טוב, אבל לא חלמתי על מקום כל-כך מטורף. כרטיס ששווה 815 יורו עלה לי רק 495. באמצע היה הפסד מתסכל לברצלונה, ולא כך רציתי להמריא. אבל ארזתי את הדברים והחל הטיול. ועם כל הכבוד לעדן בן-זקן ועומר אדם שנתנו בראש בעצמאות בעיר פ"ת - המקום הקבוע שלי - ריאל מדריד מעל הכל. דרך האהבה המטורפת לריאל מדריד הכרתי את החבר הטוב ביותר שלי בחיים האלה, וגם הכרתי את בן. איי-שם ב-2013 כשרציתי להחזיר עטרה ליושנה ולארגן מפגשי צפייה משותפים - חבר משותף הכיר בינינו. בן החליף מאז פאבים כמו גרביים אבל דבר אחד נשאר - החוויה. גם הבן-אדם - לב זהב, וגם מפגשי הצפייה. החבר'ה הוותיקים כבר במקום אחר בחיים, אבל יש אחרים במקומם. כיום אנחנו מארגנים הקרנות מטורפות בליאו בלומס ואולי בנמל בעזרת השם. סביר להניח שבקונוטציה אחרת לא היינו מכירים לעולם. הוא לא שכן שלי, הוא לא ממש בגילי. אבל זה כל-כך חזק ועוצמתי. ככה זה, זה בחיים לא 'רק כדורגל'. וזה ממש לא מקרי. הטיסה יצאה בחמש וחצי. אני הייתי בשדה כבר 3 שעות לפניכן ובן דפק איחור אופנתי והגיע עם מצב-רוח טוב כרגיל. הבחנו באלי אוחנה מסתובב שם בשדה. איזו עבודה כיפית יש לו - חשבתי לעצמי, גם הולך לצפות במשחק גדול בלי לשלם שקל וגם הולך לבלבל לנו את המוח. הקונקשן בתורכיה הרגיש מיותר אבל אין ברירה. בן מצא אהבה חדשה - הפיפה מנג'ר 2017. זה התחיל כגימיק עם קבוצת גלאקטיקוס והמשיך למשהו מטורף, הרכב שגם פלורנטינו היה גאה בו. ניימאר היה הראשון לחצות את הכביש, בהמשך נוייר ופוגבה ואחריו, תחזיקו חזק - מסי, סוארס, גריזמן, פיקה, בוסקטס, כשלאט-לאט נפתרים מעודפי השומן בסגל, וגם בונוצ'י, קייליני, דויד אלבה, ג'ורדי אלבה ואדן האזרד. המשחק הפך לבדיחה. למרות זאת, ריאל לא הצליחה לזכות באליפות ספרד אלא פספסה בהפרש של נקודה. הצ'מפיונס לפחות היה שלנו - מוכר לכם? https://discourse-sportenter.s3.dualstack.eu-central-1.amazonaws.com/original/2X/b/b0ef8b9f937cad84126b9d41397278233c553baa.Xxx ב-13:35 נחתנו בשעה טובה בבראחאס במדריד, שדה תעופה עצום, כמו עיר שלמה. אחרי שהחלפנו מטרו 3 פעמים, חלק מהמסלול - הגענו למלון, או יותר נכון אכסנייה, קצת מותשים ועייפים, באיזור השעה 16:00. קטן וצנוע, אבל מה שצריך. סיפרנו לאחראית שם שאנחנו מישראל ובאנו לראות את המשחק, והיא אמרה שהיא דווקא מחבבת את אתלטיקו. היום הראשון היה די מעיק ועצוב אפילו. בשעה שכל אחד בישראל חושב היכן יבלה את ערב יום העצמאות - נזכרנו שבספרד יש חג. החנויות ברחוב סגורות - החנות של ריאל מדריד אפילו, ולא הצלחנו למצוא עמדה פתוחה לקניית כרטיס Sim ספרדי. רוב התוכניות יחכו למחר. מה שכן, לא שכחתי להצטייד בעיתון המארקה, ואני והאיש בעל הדוכן שם הפכנו לחברים הכי טובים, כמו אלה שהולכים תמיד לאותו דוכן פלאפל. מלון מונטקארלו בגראן-ויאה 15 - המינימום המקסימלי. אחרי לבטים ארוכים החלטנו מה לעשות. בן סיפר שיש לו שתי ידידות במדריד. מה הייתם אומרים על ללכת לשחק בינגו? נשמע בדיחה, מה קרה, הזדקנו? אז זהו - שלא. נסענו למקום קרוב-קרוב לברנבאו, תמונה אחת והתחלנו לנסות לפחות לספוג אווירה. המקום מנה כמעט 500 איש, וזה לא צחוק. משלמים גרושים על כרטיס - 2 יורו. במידה ואתה לוקח שורה - מרוויח כמה לירות, אבל 'המכה' האמיתית היא לסיים דף שלם. היינו 'בשותף' מה שנקרא עם שתי הידידות. שמנו כמה גרושים על השולחן והכסף לאט-לאט עמד להיגמר. עד שהבאנו את המכה. 815 יורו - איזה כיף. שילשלנו לכיסינו את הרוב, היתר נשאר על השולחן. היינו נחושים אבל לצערינו לא היתה עוד זכייה. בכל-מקרה, גם רווח של 170 יורו זה יפה מאוד, ושלוש שעות טסו להן. אחרי סיבוב קצר באוטו חזרנו למלון, התארגנו ובערב עשינו סיבוב לבר הרעממס, מקום יפה, כשבדרך ראינו את כיכר הסיבלס. וככה נגמר לו היום הראשון, איך נאמר בעדינות? 'הקדימון'. הבוקר שלמחרת, חרוץ, אפ על הרגליים. הלוואי שגם בלימודים הייתי ככה - יום של משחק! לא חיכיתי שבן יתארגן והלכתי מהר לקנות את המארקה וה-AS. בן לא הבין את הפטיש המוגזם, חיפש לעקוץ ועניתי לו כמו תמיד - ונשאר רק להתגלגל מצחוק. הלכנו לקנות Sim ספרדי ב-10 יורו, המשכנו לטיול קצר ליד הארמון ואפילו פגשנו במיסטר-בין שדרש יורו על התמונה - יאללה, למה לא. מאסתי בכל הדוכנים במדריד שדומים זה לזה - נראה מבטיח מבחוץ ודי יבש מבפנים. אחרי שלל שטויות - אני נמשך לדברים הקטנים - מחזיקי מפתחות, צעיפים(כמה חבר'ה קיבלו מתנה - יצאתי לארג') - החלטנו שזהו-זה, צריך לעלות כיתה ולהגיע לחנות הלא-רשמית של ריאל מדריד. עומד ליד החולצות, יושב על הספסל, נהנה לסרוק כל פרט באדיקות. כאילו שאני לא מכיר את החנות בעל-פה. למטה הצטלמתי עם גביע האלופות והצמרמורת החלה. כמה יפנים\סינים\ווטאבר ראו אותי ועשו כן. המוכרת הייתה ממש יפה, בעצם היו שתיים כאלה. יאללה, הספרדיות האלה! - Si, Si! בכלל, השפה הזו, כל-כך כיף לשמוע אותה. כן, השתפרתי קצת מגיל 21 אבל עדיין השפה לא שלמה. לזרוק 'ואמוס', 'Cinco'(חמש) ו-Hala Madrid, לכל אחד שלובש את החולצה הלבנה ברחוב - זה שטותי אבל כיף. בגדול, למרות ההסתלבטות של בן - הצלחתי להסתדר לבד. בן שמכיר את החנות מ-א' ועד ת' התחיל שופינג ב-Primark Gran Via. כמו קניון מטורף של בגדים עם 5 קומות, אחת מהן לגברים - ובאמת שאפשר להיאבד שם. בן חסר המזל קנה וקנה וקנה אלא מה - בגלל התור המטורף הוא לא מדד. במלון הוא ראה ששום דבר לא טוב עליו ונאלץ להחליף. 'בן, קנית 4 פריטים ומתוכם 5 לא במידה שלך' - אמרתי לו, והוא הגיב שנון כרגיל - 'לא, את'| 'אני המצאתי'| 'אפסס'. ביום האחרון אגב גם אני נפלתי בפח ויצאתי בקנס רציני מה שנקרא. מצאתי את הספר של ה-UnDecima בחנות ספרים בעיר והאמת שהתלהבתי מכל ספר על ספורט - דבר שלא תוכלו למצוא בארץ. אם הספרדים עושים סייסטה לקראת המשחק - למה לא, ספרדים עד הסוף. בן המשיך עם הכמיהה המוזרה לפיפה והתלהב שהוא מתקדים. בכל משחק שחקן נפצע או הורחק. הפסד 3:0 לנאפולי תוקן ב-6:0 מהדהד בגומלין. 'קניתי את מסי רק בשביל לשים אותו ביציע שלא יעבור את רונאלדו', אמר בחיוך. ועכשיו - למשחק: https://discourse-sportenter.s3.dualstack.eu-central-1.amazonaws.com/original/2X/6/6d8afbfe8916eb52dbd9abb1317a146030e2ead0.Xxx בספרד כמובן שהשעה היא אחת אחורה, קרי 20:45 זו השעה בה העולם עוצר מלכת. לבשתי בגאווה את החולצה של סרחיו ראמוס, ובן היצירתי התעטף ב-NoventaYRamos. בדרך במטרו הרבה אוהדים ספרדיים הסתכלו עליו והתלהבו, ובן כמו תמיד - נהנה מההצגה. יצאנו מוקדם למשחק. סימנו כיעד את ה-Tony Roma's Madrid, מטר מהברנבאו, כמקום בו ניתן בראש ונאכל בשר עד-לא ידע לאחר המשחק. סיור בברנבאו לא יצא לי לעשות לצערי, ומעבר לחוויה - תמונה דחוף עם גביעי אירופה שהתווספו לארון מאז. אבל סביב המשחק פשוט נשמנו את הקבוצה 24/7. פספסנו קצת את האוטובוס של השחקנים אבל כן הרגשנו כמו האולטראס לרגע. היינו בדיוק באותו הכביש ובאותה הבלטה שם ראינו את כל הסרטונים לפני המשחק הגדולים. את השירים אתם מכירים בעל-פה: Hasta El Final - Vamos Real, וגם Como no te voy a querer והתלהבתי שאני יודע את כל המילים. אפילו הבנות היו בטירוף - ואמוס. בן מכיר את העיר בעל-פה. שום מפה לא תהיה כאן. איך אומרים בסרטון של יניר האחמ"ש? 'פה אני מרגיש בבית'. מדריד היא הבית של בן. הדרכון שלו היה חתום מכל זווית אפשרית. מדריד היא יעד קבוע. הגיע הרגע להיכנס למקדש, היכל התהילה של הכדורגל. הצמרמורת, הפרפרים בבטן, נו, אתם יודעים. המקום שלנו היה כמעט מושלם, 5 שורות מהדשא. הקהל קצת עצלן ויש כאלה שהגיעו בדקה ה-90. הייתי חייב לתעד כל רגע. בצידי המגרש על לוח גדול רצים קטעי וידאו מהדרך של ריאל מדריד לגמר ליגת האלופות, בהמשך היה ההמנון המרגש וגם הילדים שמנפנפים בדגל בליגת האלופות. הייתי חייב את התמונה שלפני, עם הצעיף של הגמר האחרון וגם שואג בגאווה 'א-לה-כריסטיאנו' והרקע המצמרר. אנשים שלא דיברתי איתם שנים שלחו הודעה ואיחלו בהצלחה. בן, איכשהו, תפס מקום למעלה וכבר פינטז על מפגש עם המלך ראול אחר-כך, ולרוב כשבן מסמן מטרה - הוא לא זז ממנה. הוא הצליח לעשות 'סלפי' עם ריו פרדיננד ובלט לטובה בצילום הסרטונים בזמן שאני מתרכז בלעודד. כשמדובר בליגת האלופות, הברנבאו לובש חג, כמו תמיד. אני חושב שזו לא רק העובדה שאני אוהד ריאל מדריד, אולי שחצן, אולי מתנשא, תקראו לי לא אובייקטיבי. עוד לפני שהכדור זז מטר אתה יכול להרגיש את העוצמות של המועדון הזה, הגדול בהיסטוריה. כל ההתנהלות של העיר סביב האירועים הגדולים האלה. התקשורת - ערוצי הטלוויזיה, העיתונים, הטירוף ברחובות, הרחש ביציע, התפאורה, השחקנים שעולים על הדשא מרוכזים, ההיסטוריה, ההמנון. https://discourse-sportenter.s3.dualstack.eu-central-1.amazonaws.com/original/2X/4/4b1f06088185288ca33debeb135a16ab97c4e77a.Xxx כמה עוצמה, איזה רגע ענק. את ההרכב בדקנו מזמן ואוהד שישב לידי רטן על בנזמה, על כל מהלך. אמנם כשעשה מספרת והכדור חלף מהחיבורים שאגנו - אבל כנראה שקארים קונצנזוס במדריד רק בבועה של המאמן זידאן. חשבתי שאני מקלל, אמוציונלי, ילדותי. זה שלידי - עשה לי בית-ספר. כשסיפרתי לו בספרדית בינונית שהייתי שם, בגמר בליסבון - הוא לא כל-כך התרשם. הוא סיפר על הרקורד המטורף שלו - הגמר נגד יובה ב-98'| הגמר נגד ולנסיה ב-00'| הגמר נגד לברקוזן ב-02'| וגם הגמר האחרון נגד אתלטיקו. וואה, אין לי מילים, 1:0 לו מה שנקרא. הפעם הבאה שדיברתי איתו הייתה - אפילו מריאנו טוב מבנזמה, והוא אמר - גם רובן יאנז טוב מבנזמה. https://discourse-sportenter.s3.dualstack.eu-central-1.amazonaws.com/original/2X/e/e94160262ba99c8126bf29dcc11e1b78e56fd58b.Xxx ואז הגיע ה-1:0 האמיתי. אחרי לחץ כבד על השער כריסטיאנו נגח לרשת אחרי בישול של קאסמירו והברנבאו - בטירוף! קיילור עוד מנע שער שיוויון ביציאה נהדרת באחד על אחד וקיבל אהבה מהמקדש. ואראן שנכנס להרכב אחרי פציעה ארוכה חולל פלאים. ריאל שיחקה באחריות, בתבונה, בחוכמה, אפילו תקפה עם מעט מדי שחקנים. רק הפציעה של קרבחאל מצערת, אבל נאצ'ו - לוחם. איסקו המשיך לכשף את הכדור אבל היה רחוק מהשער. רק שלא נקבל גול משום מקום נגדם, כמו תמיד. ריאל המשיכה ללחוץ אבל זה היה רק 1:0. קראסקו איבד כוחות והיה ברור שצ'ולו יחליף אותו. אבל לריאל מדריד יש על הספסל כלים אחרים. מוראטה שוב לא שותף לצערינו אבל אסנסיו בהחלט כן. וחמש דקות אחר-כך הגיע השער השני. בנזמה עושה משהו מועיל, הכדור מגיע לכריסטיאנו שבועט מכל הלב לרשת, 2:0 לריאל מדריד. כמו בגמר בליסבון - אתלטיקו נראתה גמורה. גריזמן עצבני, טורס אומלל, הברנבאו נהנה לקלל את צ'ולו בלי הפסקה ואוהדי ריאל הקניטו את אתלטיקו עם השיר הידוע על ההפסד בגמר הדסימה. רק צהוב שני לקוקה הנוכל היה חסר, או שער שלישי. הברנבאו הריח את זה באוויר - היום אנחנו נביס אותם. משחקים חרא בליגה אבל ליגת האלופות זו אופרה אחרת. אסנסיו היה מהיר וחד אבל דווקא לוקאס המחליף הביא את הישועה. הוא כידרר נהדר באגף ימין ומסר אחורה. קאסמירו השאיר לכריסטיאנו שגילגל לרשת באומנות. בן האלוף שכל המשחק היה עם הטלפון - היה בר מזל להכין וידאו מושלם לשער השלישי. שלושער שני של רונאלדו אחרי שהרג גם את באיירן, והקהל נהנה מכל רגע. הכרוז פותח - 'Hat Tricks de Cristiano.... Ronaldo', קריאה שחזרה על עצמה שלוש פעמים. גם אני נראה די פאתטי בוידאו, ילד מתלהב, אבל אין אחד מכל 80 אלף האוהדים שלא הצטרף לשאגת ה-SSUUUIII. שריקת הסיום הגיע, ועם כל הכבוד לקלישאות - הלב דופק, אתה לא מעכל איפה אתה נמצא. הודעות מגיעות בקצב, יותר מהיום-הולדת. 'מדהים'| 'אני צופה במשחק ומקנאה בך. מחפשת אותך בקהל'| 'איזה משחק תפסת!'| 'נוסעים ביחד לגמר?' אף-אחד לא חושב על אפשרות אחרת. רק המחשבה על עוד גביע אירופה בארון גורמת לי לחייך כמו מפגר. אני ובן, הסנוב, שסוף-סוף הסכים לעשות תמונה למזכרת - יודעים בבירור - היינו עדים לערב היסטורי. 'לא חלמתי אפילו על 3:0', כתבתי לאחר המשחק בפייסבוק. 'שלושה שערים - כמו בויסנטה קאלדרון. שני משחקים מזכייה בגביע החשוב מכל. ומשחק אחד שלא אשכח לעולם'. כן, הבטחתי לכמה חבר'ה טובים את שער המארקה למחרת, אין ספק בכלל. מחיאות כאפיים, עידוד לשחקנים, כריסטיאנו מתראיין במהירות ותוך דקות ספורות המגרש ריק. בן עוד רצה לתפוס את ראול אבל הסתפק בתמונה עם אנזו זידאן, נו, טוב. https://discourse-sportenter.s3.dualstack.eu-central-1.amazonaws.com/original/2X/8/8487ca3e4598cc2498cd44c5ed930faaf8f67313.Xxx אחת, שתיים, שלוש! התור למסעדה היה מטורף, ואמרתי יאללה - משתוללים. בתור אחד ששומר כל השנה - הגיע הזמן לאכול, והכל. אכול כפי יכולתך. כמה זמן לא נגעתי בצ'יפס ונהנתי מכל רגע. בן מצא זמן להתלוצץ ואמר למלצר שהוא דומה לקסיאס. השעה כבר 12 בלילה שעון ספרד, ואף-אחד לא הולך לישון. הלכנו לצידי המגרש וראינו את בנזמה יוצא החוצה ומצטלם עם כמה אוהדים. בן ניסה לפרוץ את האבטחה אך לשווא. 'אני חייב את זה אחי, 'חייב', אמר לי, והאמת שהוא שקל לפרוץ למגרש. אוהד אחד אהב להסתלבט וזרק שמות של שחקנים לא קשורים - 'הנה גראבסן', אומר בספרדית עילגת, וממשיך - 'ואן-ניסטלרוי, קנבארו, רונאלדו'. אולי פדג'ה מיאטוביץ'. כל מכונית שהייתה בכביש עשתה היכרות איתי, עם בן ועם כל האוהדים. קפצנו, הקפנו אותה, שרנו, צרחנו - כמו ילדים מפגרים. המשכנו להשתולל עם שיר האוהדים הקדוש - INDIO, DECIME QUE SE SIENTEE, ובהמשך הגיע הטריק. לוקאס ואסקס היה סבלני כלפי הקהל כשרונאלדו מנצל את זה ובלי ששמו לב - ברח. התחבאנו בשיחים ולא מצאנו אף שחקן. חזרנו אחורה ואז הגיע המאמן זידאן. כולם התפלנו עליו, על מכונית הפאר שלו, וזידאן נתן גז והלך, לילה טוב. ניסינו להירדם, באמת שניסינו. ידענו שיום ארוך לפנינו. עייפים אך מרוצים, כמאמר הקלישאה. 'לא ראיתי בן-אדם שמתגלח כל-כך הרבה', בן זרק, מנסה להצחיק. 'לא, את', אני עונה לו, בשפה שלו, כמו שהוא רוצה לשמוע. 'לא, ראיתי בן-אדם שמקנח את האף כל-כך הרבה כמוך'. בן זרק מילה על הפאוץ' שליווה אותי בתחילת הדרך אבל התעלמתי. קמנו חרוצים. הלכתי לדוכן הקרוב, הבית השני שלי, במטרה לקנות את כל עיתוני המארקה שם. טוב, נו, גם 4 חתיכות זה יפה. גם בן התרצה. ישר אמרתי לאמא לשמור את העיתונים מהארץ, למרות הבדיחה. 'יושב בול', כתבו במארקה, וגם ב-AS החמיאו. קבוצת הוואטספ המיותרת של ריאל מדריד מנתה למעלה מ-1000 הודעות לאחר המשחק, בזבוז זמן. ולא היה לנו את הזמן הזה. בן הלך להחליף את הבגדים וגם אני מצאתי את עצמי נופל בפח. הזמן קצר והמלאכה מרובה. התיקים היו מפוצצים, לא ידענו איך להכניס הכל, אבל אלה צרות של עשירים. לבן היה קשה להיפרד מהפיפה. לא ראיתי בן-אדם שסיים תוך יומיים וחצי כבר שתי עונות. בן נכנס לנעלי הסקואטינג וגילה שחקנים צעירים, ואז מכר אותם. 'אני מתגעגע לריאל מדריד האותנטית', אמר בצחוק. אפילו במטרו הוא שיחק, ויש שמועה שבגללו ירדנו תחנה אחת באיחור. 'ההוא ממדריד', 'ההוא ממדריד', בן עשה סיבוב שלום לכולם. במטרו לקחנו יוזמה וצילמנו תמונה כל אחד עם עיתון אחר - המארקה וה-AS. 'תודה רבה על הכל, אח', הגבתי לו בפייסבוק, ובאמת שאני חייב לו תודה ענקית. אצל בן כל דבר חייב להיות מתועד. רק שנייה תפסתי תנומה במטוס - והוא כבר תיעד את הרגע. 'אפפססס', אמרתי לו. https://discourse-sportenter.s3.dualstack.eu-central-1.amazonaws.com/original/2X/d/d67c99f57f0d710b45a4233018597b9399288361.Xxx קריאה היא דבר חשוב, באמת. הטיסה לתורכיה הייתה פחות נוראית משחשבתי. התגלגלה לידינו גברת ספרדיה שאוהבת לקשקש. בהתחלה ריחמתי עליה - היא לא יודעת מה זה לשבת ליד בן במטוס. בהמראה הראשונה הוא התווכח עם ילד יפני\סיני וקילל אותו משום שבעט לו בגב מאחורה. 'מישהו יכול לירות בתינוק' אמר בצחוק. שדה התעופה בתורכיה היה זמן המתנות והשטויות. ממתקים פה, בקבוקים שם, ובעיקר להעביר את הזמן. מרגישים שהטיול הולך ונגמר. במטוס ישבו ליד בשורה הראשונה שני אוהדים שגם 'תפסו את המשחק'. חבר'ה דתיים שנישנו פירכיות במטוס. טוב, נו, כשרעבים אוכלים הכל. תהיתי אם בטיסה חזרה בשעתיים האחרונות נקבל איזה פירור, ובן צחק - 'בפגסוס? בקושי מקום לשבת יש לך'. הוואטספ קרס, אוי ואבוי, ג'סטין ביבר. אבא חיכה לנו בשדה. וחיכה, וחיכה. המזוודה שלי הגיעה ראשונה אבל בן, כרגיל בעייתי - היה צריך את הזמן והשקט שלו. אבא היה כל-כך עייף ששכח איפה החנה את האוטו. ב-גראן ויאה לא הלכנו כל-כך הרבה. אבא ניסה את כוחו כמו תמיד בניווט. הבן-אדם האגדי היה מתווכח עם אחותי בטלפון 'לי-אורי אני ברמזור הזה, צריך לפנות שמאלה?' היא הייתה אומרת לו 'כן', תפנה', והוא היה עונה לה - 'אני מרגיש שצריך להמשיך ישר, אני אמשיך'. אבל אבא, היא יודעת איפה היא גרה, לא? בקיצור, אבא ניווט ללכת ימינה, אני הלכתי שמאלה ונמצאה האבידה, הנה האוטו, הגיע הזמן לחזור. 'קאזמירו', הוא התחיל לקרוא לי בימים האחרונים ומאז שנתן את הפוש לשחקן הברזילאי - קאסמירו לא מפסיק לבשל שערים. הקפצנו את בן הביתה לבית עוזיאל, ותבינו מה זה בשבילו כל השקט הזה - אנדרסטייטמנט, וזה המעט שיכולתי לעשות אחרי כל הדאגה והטיול המטורף שבנה לנו. צפינו בוידאו שוב ושוב ושוב והבנו - שיש לנו חוויה לכל החיים. השעה הייתה כבר 02:30 בלילה, אבל להירדם? זה ממש לא יקרה. ממש חיפשתי מה לעשות עם עצמי. פירקתי את התיק בחריצות לא אופיינית, חילקתי לשקיות, הלכתי לעבור על עוד תגובות מהמשחק וצפיתי גם בתקציר השערורייתי של ערוץ הספורט. הטיול נגמר - אבל החוויה תישאר לכל החיים. יומיים עברו ואני עדיין מרחף. התואר לא מעניין, גם הפאנג'ויה פחות, וגם החדר כושר. הכי חשוב שבסיום העונה נחגוג שוב עם הגביע החשוב מכל. זו משאלת הלב שלי. Hasta El Final - Vamos Real!
