אתמול ניצלתי את הזמן הפנוי וקראתי ספר נחמד על ליברפול, הסיבה שבעיקרה היינו בטופ הייתה שתמיד הבאנו את השחקנים החזקים בליגה (כי אז בקושי היו זרים), לכל שחקן ולא משנה כמה הוא טוב הייתה תחרות בהרכב. שחקן כמו פירמינו שמקבל גב מקלופ לא משנה כמה הוא לא יפגע (ואני מת עליו) היה יוצא מההרכב אחרי 2 משחקים לא טובים. לא פעם שחקנים טובים קיבלו איומים מהמנג׳ר שימכור אותם (איאן ראש למשל), והיום קלופ מחבק ומלטף בלי הפסקה שחקנים איומים ונוראיים. אין טיפה מהאופי של אז והספר הזה נתן לי את הפרספקטיבה הנכונה, אנחנו לא אוהדים מפונקים ויהירים. לפחות אנחנו אוהדי ליברפול וארסנל. פפ ומוריניו ראויים לסבלנות כל עוד התוצאות מספקות וכרגע הן כאלה, אבל המועדונים שלהם בכיוון הנכון, הם לוקחים שחקנים מובילים מכל היבשת ובמוקדם ובמאוחר יהיו כוח מוביל גם באנגליה וגם ביבשת. אנחנו נישאר במקום במקום לשפוך 100 מיליון על ההגנה ואולי יותר, אנחנו נמשיך ללטף שחקנים כמו הנדרסון, ג׳יני ולוברן. רציתי לציין את לאלנה אבל הוא בערך היחיד שכשהבין שהוא צריך לעלות את רמת המשחק שלו הוא עשה זאת. מי שהפך למפונקים אלה השחקנים ולא האוהדים, לעזאזל, אחרי האסון בהילסבורו ליברפול עלתה ל 8 משחקים ב-3 שבועות כשהיא מתמודדת על 2 תארים ובלי חשק לכדורגל בכלל. בדרך כלל אומרים שהעבר סתם מצטייר טוב יותר ממה שקורה בהווה אבל הפעם הוא בוודאות טוב יותר מהבחינות האלה. לפחות בהקשר שלנו.
כדורגל היה שונה לגמרי באותה תקופה. "הביאה השחקנים הטובים בליגה" זה יותר מתאים לשנת 87 שליברפול באמת שמה את ידה על שחקני התקפה מהטובים בליגה באותה נקודת זמן - בירדסלי ובארנס. ליברפול יותר התבססה על סקאוטינג אלוהי ומחלקת נוער חזקה. ככה שבדרך כלל היא לא ממש הביאה שחקנים הטובים בליגה, אלא איתרה מוקדם את אלה שיהפכו לכאלה והפכה אותם לכאלה בעצמה. ליברפול התחילה ליפול כשמינתה את סונס, אחד המאמנים העיוורים ביותר שאני מכיר לגבי שחקנים. גם כשהשוק הבריטי נפתח בעקבות בוסמן ליברפול דבר ראשון נפלה עם הרכש הזר שלה. בנקודת זמן הקריטית בו הכדורגל העולמי עבר את השינוי הגדול ביותר אבר היא הייתה עם אנשי מקצוע הלא נכונים פשוט.
לא הייתי בתקופה הזו אבל תקן אותי אם טועה, כוח המשיכה שלנו אז בתור קבוצה שנמצאת בגמר האלופות (בשמו הישן) פעם בכמה עונות היה אדיר ויכולנו להביא כל שחקן שרצינו. גם אם זה לא היה בדיוק כך, הם לא התפשרו אף פעם והתחרותיות של אז הייתה שונה בעשרות מונים משל היום. היום כוח המשיכה זה כסף לפני הצלחה, השתתפות באלופות כל עונה תשנה תטה קצת את האחוזים בכוח המשיכה הזה אבל אצלנו פשוט זה לא הדרך. בדיוק בגלל זה אנחנו תקועים במקום הזה, בגלל זה האליפות של קונטה בעיניי היא חד פעמית ולא תיהיה שושלת או משהו ארוך טווח. יובנטוס וההצלחות שלה בעשור הזה זה לא שונה ממה שליברפול עשתה בשנות ה-80 רק בצורה מודרנית. המאמנים היום הרבה יותר איכותיים מפעם אבל מספיק לראות את פסז׳, בארסה וריאל כדי להבין שהם לא צריכים להיות מאמני על כדי לזכות בתארים. במקרה של קלופ וונגר נניח אפשר לראות בבירור שהבעיה היא מה שהאוהדים והתקשורת מצפה מהקבוצות שלהן מול מה שהבעלים משקיעים, זה לא תואם. בגלל זה אני מאמין שיונייטד וסיטי כן בדרך הנכונה. בטוטנהאם הציפיות יושבות מעולה, הציפיות הן צ׳מפיונס ואכן הם מייצרים את המקסימום, גם הרכש שלהם העונה עונה על הציפיות של מה שהם מנסים להשיג. הרי אם הציפיות שם היו אליפות אז מן הסתם פוצ׳טינו היה זוכה לביקורות על 2 עונות שהייתה לו הזדמנות לזכות, זו בעונה שעברה וזו בעונה שלפניה. עונות שבתכלס הם היו ראויים.
מאז ומעולם אני טוען שבכדורגל בדומה לכל ספורט אחר "הכל בראש".תפוקה של שחקן ביום נתון תלויה בכ"כ הרבה משתנים החל מחוסר שינה ,צרבת ועד אחרון הפרטים הקטנים ,ואפילו האם היה לו סקס טוב לילה לפני או שהאשה במשחק ברוגז. הכלל הזה עובד גם על המאמן שגם הוא בן אנוש מן הסתם. מנג'ר טוב הוא אחד שמצליח להיכנס מנטלית לראש של שחקניו. ברגע שזה קורה זה הופך לסיפור הצלחה. המטאפורה הכי קרובה היא מכונית מירוץ בפורמולה הדורשת סינכרון בין תיבת הילוכים ידנית משוכללת למנוע בתפוקה עצבנית ועדיין חייבים נהג שיתזמן וינהג.ולכן או שיש סינרגיה או שורה של קצרים. ללא שום קשר אנחנו האוהדים עם של קוטרים מפונקים הממליכים שחקן ברגע ורגע אחריו אמא שלו וכל אשה במשפחתו עבדה במקצוע העתיק בעולם.
ההשפעה של מנג'רים גדולה היום בהרבה משהייתה בימי שאנקלי העליזים, אז הכדורגל היה בעיקר משחק של שחקנים, כמעט טוטאלית.
אני חושב שאנשים לא יודעים איך להכיל את היכולת של מאמן באופן כללי ואיך בכלל הצלחה של קבוצת כדורגל בנויה. אם ניקח לדוגמא משחק בין קבוצה עם יכולות כלכליות אדירות כמו סיטי מול נמושת ליגה כמו קריסטל פאלאס/עולה-חדשה-ברייטון אז המשחק הזה יגמר בניצחון לסיטי 80-90 מ-100 משחקים גם ללא מאמן על הספסל. במשחק בין סיטי ליריבה דומה כמו צ׳לסי/יונייטד אז חשיבות המאמן עולה בעשרות אחוזים. כמובן שיש גם השפעה בטווח רחוק שהיא קשה למדידה כי אנשים רוצים תוצאות כאן ועכשיו ולא מוכנים לקבל את העובדה שלפעמים אפשר לחוות עונות פחות טובות עם מאמן סופר מוצלח. בשורה התחתונה יש דיסוננס גדול בין מה שאנשים חושבים על כמות ההשפעה של המאמן והציפיות ממנו, לבין מה שיכול לקרות בפועל. זה נכון לכדורגל בכל העולם.
גם מול הקטנות צריך מאמן, כי הקטנות באות להתבנקר, ומבחינה מנטלית מגיעו אחרת משאר המשחקים. מבחינתן זה משחק עונה והן נותנות מעצמן 150 אחוז. מכיר לא מעט קבוצות גדולות שהיו נופלות במשחקים כאלה(כמו למשל יונייטד בעונה שעברה או ב"ש של אלישע). אז בשביל לפרוץ את הבונקר הזה צריך ועוד איך מאמן. אבל מסכים שהוא יותר נמדד נגד הגדולות.
צריך מאמן, אבל השאלה עד כמה? לדעתי צריך שחקן שיודע לשבור הגנה כמו הזארד, דה בראונה או אלכסיס הרבה יותר ממה שצריך מאמן במשחקים האלה. בסופו של דבר לאורך זמן איכות מנצחת.
נכון, אבל לא רק. תחת נאפולי של רפא היו האמשיק,היגוואין,אינסיניה,מרטנס וקאייחון והקבוצה לא נראתה כמו כלום. כשהגיע סארי הוא הפך אותה עם אותם שחקנים בדיוק לקבוצה לוהטת. ואם נחזור לב"ש של אלישע, אז היה לו את מליקסון שנראה אצלו כמו סוס מת, הגיע בכר ומליקסון חזר להיות כוכב.
אתה צודק, אבל זה ניואנסים של אימון שחשובים כשנכנסים לתוך המיקרו. במאקרו, ב״ש עדיין סיימה בצמרת, הגיע לגמר הגביע ושחקנים איכותיים כמו ברדה, בוזגלו ופלט כן נראו טוב בזכות היכולת האישית. בסה״כ, הנקודה שלי היא שיש גבולות מה מאמן מסוגל לעשות עם קבוצות ספציפיות מבחינת הישגים. תבחר את המאמן הכי טוב בעולם לדעתך, שים אותו בקבוצה הכי חלשה בכל ליגה ועדיין המיקום שלה יושפע הרבה יותר מהתקציבים של הקבוצות, השחקנים בסגל והמסורת של המועדון. אני לא מוריד את מחשיבותו של המאמן. אני פשוט חושב שרוב האנשים מתעלמים מנתונים אחרים לא פחות חשובים.
אם אתה רוצה להסתכל על המאקרו אז היא אמנם סיימה בצמרת אבל לא מיצתה את הפטנציאל של הסגל. תחת בכר היא הפכה לקבוצה שגם לוקחת אליפות וגם נראית טוב במשחקים. מליקסון זה רק עוד דוגמא להבדל בין שתי הקבוצות. איך מאמנים כאלה היו נראים בקבוצות קטנות יותר? אני חושב שהקדנציות של בכר בק"ש ושל סארי באמפולי די עונות על השאלה.
בכר מאמן הרבה יותר טוב מאלישע. אין עוררין על הנקודה הזאת, אבל גם בכר לא היה זוכה באליפויות אם לא היה לו את אלונה ברקת, כסף, סגל שכולל שחקנים כמו שהיו לו, סגל מחובר כמו שקיבל וכו׳ וכו׳.
אם אני צריך לתערך, אז קבוצת כדורגל זה 20 אחוז המאמן ו-80 אחוז השחקנים. ו-20 אחוז זה לא מעט בכלל, יותר מכל שחקן בסגל. כמובן שיש גם מקרי קיצון כמו זידאן בריאל ואם נקצין יותר אז די מתאו בצ׳לסי, אבל בדרך כלל למאמן יש חשיבות רבה.
אני מסכים שמאמן זה בערך 20%(לא הייתי אומר ששאר האחוזים זה רק שחקנים מאחר ויש עוד דברים חשובים, לדעתי תקציב הקבוצה זה הפרמטר הבכיר) וזה באמת לא מעט. לדעתי הלך הרוח בציבור, וגם בפורום, הוא שהשפעת המאמן היא קרוב ל-100%.
