לפני שלושה ימים חלפו 14 שנה לקאמבק המדהים של 'סופר-דפור', הקבוצה של אירורטה שמחקה 4:1 בסאן-סירו נגד מילאן אלופת אירופה עם 4:0 מחשמל בריאזור ב-1/4 גמר הצ'מפיונס ב-2003/04, אבל על המשחק הזה דיברו מספיק מכל מיני כיוונים| והפעם, נוסטלגיה אחרת: https://e00-marca.uecdn.es/assets/multimedia/imagenes/2018/04/10/15233431206994.Xxx חטאפה נוגעת בחצי הגמר. עשור שלם חלף מאז, ואף אוהד של חטאפה לא ישכח את ה-10 באפריל 2008. חטאפה הקטנה, בעונה הראשונה שלה באירופה, עם כל הכבוד להפסד הביתי להפועל ת"א - מעפילה עד לרבע גמר גביע אופ"א שם היא פגשה את באיירן מינכן של היצפלד שנבנתה מחדש. אוליבר קאן ושוונשטייגר יחד עם כוכבים שהגיעו בקיץ - ריברי, טוני, קלוסה ועוד. קוסמין קונטרה הרומני משווה ל-1:1 במשחק הראשון בגרמניה, ובגומלין הקולוסיאום מפוצץ עד אפס מקום וחטאפה כבר השיגה את ה-1:0 שלה - שוב קונטרה. מיכאל לאודרופ, האיש על הקווים, חייך לפני המשחק כששוחח עם בקנבאואר מבאיירן - 'מה יהיה אם נעבור שלב?'. ריברי משווה בדקה ה-89 ולוקח את המשחק להארכה, וחטאפה מהממת את באיירן ועולה ל-3:1 תוך 3 דקות! קאסקרו ובראוליו כבשו(91', 93'). אבל הפיניש היה שייך לגרמנים, כמאמר הקלישאה. לוקה טוני מצמק בדקה ה-115 ובדקה ה-120 בדיוק קובע 3:3, באיירן תהיה בחצי הגמר בשל שערי חוץ. התמונות למעלה אומרות הכל. חטאפה גאה, אבל מאוכזבת. בעצם: מאוכזבת, אבל גאה.
לדעתי גדול השחקנים הרוסים בעידן פוסט ברה"מ ואלרי קרפין בן 50 היום. http://pbs.twimg.com/media/CzukgpnWIAEi6jw.Xxx 384 הופ', 68 שערים. מקום שלישי בין השחקנים הזרים בהופעות (רק מסי ודני אלבס הופיעו יותר). דונאטו גמה הופיע גם ביותר משחקים, אבל הוא התאזרח.
https://e00-marca.uecdn.es/assets/multimedia/imagenes/2018/04/09/15232749468291.Xxx פרננדו טורס הודיע על פרישה מכדורגל דרך חשבון הטוויטר שלו, הוא יקיים מסיבת עיתונאים רצינית יותר וירחיב בעניין. בשנה האחרונה שיחק בסגאן טוסו היפנית. אין יותר מדי מה להרחיב על הקריירה של 'אל ניניו', ילד הפלא, חלק מדור הזהב של נבחרת ספרד איתה זכה ביורו-מונדיאל-יורו. כבש את שער הניצחון מול גרמניה בגמר ב-2008 וגרם לקמאצ'ו לאבד את קולו, ואף היה מלך השערים ב-2012, סמל ענק באתלטיקו מדריד ממנה נפרד לאחר הזכייה בליגה האירופית, ולדעת רבים העונה הטובה בקריירה שלו הייתה במדי ליברפול, עונת הבכורה ב-2007/08. זכה עם צ'לסי בליגת האלופות אך קשה להגיד שהשתלב שם. במארקה כבר כתבו על רגעי השיא שלו ובאתלטיקו מיהרו להיפרד בטוויטר. כמעט 300 שערים ב-870 משחקים בקריירה. ***** כבר בגיל 17 קבוצה שלמה הייתה על הגב שלו, כשהיה מוקף בחלק מהזמן בשחקני ליגה לאומית. אני מלא הערכה לאל-ניניו, מהשחקנים שגדלנו עליהם ללא ספק. שימו לב שיש דמיון מסוים בין הדעיכה שלו לבין זו של ראול, בגיל 27 בערך הוא איבד את המהירות והזריזות כמעט לחלוטין, אחרי עשור ששיחק שוב ושוב ושוב ולא נח לרגע, והוא לא מפלצת פיזית כמו כריסטיאנו. ייזכר בצ'לסי כרכש כושל אבל היה קשה מאוד לעצור אותו בשיאו.
כשמדברים על ליגת האלופות אז תמיד מדמיינים את השושלת של ריאל מדריד של זינדין זידאן או הגלאקטיקוס וכן את הפפ-טים ששיחקה כדורגל עוצר נשימה. בימים האחרונים הזכירו בספרד שני משחקים אחרים, זו הייתה תקופה אחרת: https://as01.epimg.net/futbol/imagenes/2020/04/07/segunda/1586211623_708535_1586211779_noticia_normal_recorte1.Xxx * בדיוק היום לפני 16 שנה - המשחק הגדול ביותר של דפורטיבו לה קורוניה ומהקאמבקים הגדולים בתולדות ליגת האלופות. אחרי תבוסה 4:1 בסאן סירו למילאן אלופת אירופה הגאה, הקבוצה של חאבייר אירורטה הגיבה עם 0:4 ענק על הקבוצה של קרלו אנצ'לוטי ששיחקה בהרכב מלא ועם כל התותחים שלה. פנדיאני כבש שער מהיר, ואלרון הכפיל, לוקה עשה 0:3 בתזמון מושלם רגע לפני ההפסקה - דקה 44. פראן כבש את הרביעי. "סופר דפור", שהשיגה ניצחון כפול על יובנטוס קודם לכן בשמינית הגמר, נתקעה לאחר מכן בחצי הגמר נגד פורטו, בהחלט פספוס. רוי מקאיי כבר היה בבאיירן מינכן, אבל הקוסם חואן קרלוס ואלרון, לוקה, וולטר פנדיאני ואחרים היו גם היום. * עוד קבוצה מרגשת הייתה ולנסיה, הגיעה פעמיים ברציפות לגמר ליגת האלופות ב-1999/00 ו-2000/01. בחמישה באפריל 2000 היא פירקה 2:5 את לאציו אלופת איטליה. אנגולו כבש אחרי שתי דקות, ג'רארד שמעולם לא עמד בציפיות - הרשית שלושער מדהים, גם קלאודיו לופס הבקיע. בגומלין באיטליה הפסידה 1:0 ועברה הלאה, ובחצי הגמר התעללה בברצלונה עם 1:4.
איי איי, סופר דפור. אורגזמה בכל הגוף. בכיתי אחרי המשחק הזה, ילדי מסי ורונאלדו שלא מכירים את חואן קרלוס ואלרון, לא יודעים מזה קוסם באמת. איזה גאון הוא היה...
"סופר דפור" הייתה קבוצה מרגשת יותר מוולנסיה. עם פחות משאבים, לאחר הטרגדייה של החמצת האליפות ברגע האחרון (אוי ג'וקיץ'), עם סגנון התקפי מבריק. בכל שנה הייתה מנצחת על עיוור את ריאל בריאזור. לגבי ואלרון, היו לו המון הצעות והוא נשאר, היה המנצח על התזמורת, גם בנבחרת ידע להיות שם כשצריך אם זה במונדיאל או ביורו. רק חבל לי שהגיע לדפור שנה אחת מאוחר מדי ולא היה חלק מהאליפות ההיסטורית. אין לו אף עונה עם יותר משישה שערים אבל זה לא משנה, מכניס אותו לקטגוריית האינייסטה של שחקנים שלא מודדים במספרים. המשחק הגדול ההוא ללא ספק בהיכל התהילה ומההצגות הגדולות של קבוצה ספרדית באירופה, חלק מעונה מוזרה קצת בה ריאל הודחה על ידי מונאקו, מילאן כאמור על ידי דפור וארסנל "הבלתי מנוצחת" באנגליה מול צ'לסי, כביכול שלוש קבוצות שהיו צריכות ללכת עד הסוף.
https://totalfootball.co.il/uploads/default/optimized/2X/4/4ae39b1eebe607d8eef8d7726040fff23e7ed263_2_284x500.Xxx “אתה לפעמים עלול לשכוח את הדרך שלך כשהגשמת את החלומות שלך. מגיל צעיר אתה לומד להרגיש לבד ואחראי. בקור ובגשם, וגם בשמש, או בכל יום אחר”. ואז הגיעה שורת המחץ שוברת הלב: “במשך 11 חודשים ו-14 ימים לא הצלחתי להקדיש את עצמי למה שהכי אהבתי מאז שהייתי קטן - להיות שוער”. איקר בפוסט קורע לב לכבוד יום השוער הבינלאומי. לא פרש רשמית אבל קשה לראות אותו חוזר, הראש כבר בתפקיד יו"ר ההתאחדות. לא שיחק מאז אפריל שעבר. אלוהים, רק שלא ייפרוש ככה מבלי לשחק אפילו עוד משחק זניח. לא מגיע סיום כזה לאגדה. מעבר לכך שאני מחכה בקוצר רוח שיחזור למשחק האגדות של ריאל. אני שם בצד את העובדה שכבר לא היה טוב מקצועית, זה היה גיהנום עבורו. בהתחלה מוריניו - ההכפשות בתקשורת היו מיותרות, בהמשך הבוז של הקהל שלחלוטין לא היה מוצדק, וגם היחס מצד הקבוצה. זו עזיבה שהותירה צלקת יותר מראול, יותר מגוטי.
איקר קסיאס דיבר לראשונה על הרגעים הקשים לאחר התקף הלב שעבר בחודש מאי, והוא כבר לא מצפה לחזור לשחק. "הרבה דברים השתנו אצלי, בעיקר במחשבה. הצלחתי להעריך יותר רגעים מסוימים. לעתים אנחנו השחקנים לא מעריכים את מה שיש לנו. אנחנו לא מבינים שיש לנו הרבה כוח בידיים ואנחנו מסוגלים לשמח הרבה אנשים". האם אחזור לכדורגל? "עליי להיות ריאלי, הדבר הכי חשוב הוא הבריאות שלי". החודש הראשון לאחר התקף הלב: "אחרי התקף הלב שעברתי הייתי עצוב במשך חודש. פחדתי ללכת, לישון, לעשות כל מאמץ גופני שהוא. זה היה בלתי אפשרי. עכשיו אני מרגיש טוב, אבל אני משתמש בתרופות. אני חושב שרק הרופאים יכולים להגיד מה אני יכול או לא יכול לעשות".
https://as.com/futbol/imagenes/2020/04/27/internacional/1588015024_853221_1588015717_sumario_grande.Xxx איקר קסיאס בדרך להודיע רשמית על פרישה, כך זה נראה. את הציוץ למעלה כתב השוער עצמו ומחק אתמול כעבור דקות ספורות. "שבוע חשוב מאוד עבורי ברמה האישית, יום מיוחד בחיים שלי. יש הרבה מאוד זכרונות שעולים בראש, הראשון הוא ה-12 בספטמבר 1999 עם הופעת הבכורה שלי בריאל מדריד (נגד אתלטיק בילבאו בסאן ממס)". את הפוסט סיים עם איקר עם המילים "ארבע ימים...ואז עברה שנה" - הוא מכוון לתאריך ה-1 במאי אז עבר התקף לב, כשהרופאים נתנו לו פרק זמן של שנה להחליט סופית על הקריירה הספורטיבית שלו. איקר בעצמו אמר לא אחת בראיונות, גם לאחרונה, שצריך להיות מציאותיים וזה נראה בלתי אפשרי שיחזור לשחק, מה גם שהוא רוצה להתמודד על נשיאות ההתאחדות הספרדית. חוזהו בפורטו, אגב, יפוג ביוני.
https://scontent.fhfa2-2.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/86989555_2560319994068999_608909363368689664_n.Xxx?_nc_cat=107&_nc_sid=8024bb&_nc_ohc=up_kIg4bZ20AX8WrQEl&_nc_ht=scontent.fhfa2-2.fna&oh=d412c24bac6f953252ee57209ac17187&oe=5ED0BA3F איקר קסיאס לא שוכח - בדיוק לפני שנה יצא לקרב הגדול של חייו - ולא מדובר על קלאסיקו או גמר ליגת האלופות. השוער לקה בהתקף לב במהלך אימון של פורטו. הפרישה נראית בלתי נמנעת אבל הוא ממתין ומעריך בינתיים כל רגע: "וכך, בלי לשים לב, עברה שנה. אני לא מאלה שמסתכלים על השביל שנסעתי בו והדברים שעברתי. בדרך כלל אני לא מתרברב על דברים שהיו טובים, אבל הפעם אני מרגיש שמח שהתגברתי על המכשול הגדול בחיי. זה היה מרגש באמת. היו בו רגעים רבים של אימה, של דרמה ומינונים מסוימים של מדע בדיוני. וכמובן, הומור!" ******* בתור אחד שעוקב אחריו תרתי משמע, במשך שנים הוא קצת התעלם מריאל מדריד ברשתות החברתיות, צייץ פה ושם בטוויטר אבל לא יותר מזה ולאחרונה הוא מעלה הרבה תמונות נוסטלגיות שלו. הקורונה עצרה הכל למעשה, אני גם לא יודע מה קורה שם בפן הרפואי ואם זה יתאפשר אבל הוא חייב לקבל פרידה הולמת מהברנבאו, אפילו מול 10,000 איש בינואר 2021 עם משחק ראווה של אגדות העבר. אפילו שיעלה חמש דקות בין הקורות, עם סרט הקפטן ויסכמו עם הקבוצה השנייה שאסור לבעוט לשער שלנו בדקות האלה. זה לא רק מה שתרם לקבוצה והדרך בה עזב אלא גם כל הסיפור הזה של ההתמודדות עם התקף הלב. חבל שאני לא יכול להוציא מייל עם כל הרעיונות שלי. להרכיב ממול נבחרת וותיקים של אגדות או כזו של נבחרת ספרד עם דויד ויאה וטורס ופויול ועוד.
שיעור היסטוריה קצר: כמה חסר לריאל '9' טהור כמוהו. לפני 30 שנה בדיוק הוגו סאנצ'ס הגדול כבש שלושער במחזור הסיום נגד אוביידו והשווה את שיאו של תלמו זארה - 38 שערי ליגה בעונה. זו הייתה אליפות חמישית ברציפות ל"קינטה דל בויטרה", העונה עם 107 שערי ליגה. כל 38 שעריו המגוונים - ימין, שמאל, נגיחה, מספרת, כדור חופשי - הגיעו בנגיעה אחת. "רוצח" ברחבה. "פניתי למאמן טושאק לפני מחזור הסיום וביקשתי רשות לדבר עם השחקנים. כבר היינו אלופים ואמרתי להם עד כמה חשוב לי להשוות את השיא הזה. מיצ'ל הענק בישל לי את הראשון, הוא היה השף הטוב ביותר בקריירה שלי". עד היום הוא נזכר גם במספרת נגד לורגונייס. איבן זאמורנו: 31 שערים ב-1994-95 ראול: 33 שערים בעונת 2000-01 רונאלדו: 31 שערים בעונת 2002-03 ואן ניסטלרוי: 33 שערים בעונת 2006-07 במשך 20 שנה אף אחד לא הגיע למספרים האלה. לא ראול, לא רונאלדו, לא ואן ניסטלרוי. עד שבא כריסטיאנו רונאלדו. הוגו, שזכה בתואר הפיצ'יצ'י ארבע פעמים בחמש שנים (פעם אחת במדי אתלטיקו), עד היום מדורג שביעי בטבלת הכובשים של המועדון בכל הזמנים עם 208 שערים ב-282 הופעות - 0.74 שערים למשחק. בראיון ל-AS הוא שחזר בכעס: "לא רצית לאסוף את נעל הזהב", אמר. "לא הגיוני שהליגה הבולגרית (סטויצ'קוב) והספרדית בעלות אותו משקל. "Hugol". https://images.realmadrid.co.il/images/posts/0_1588664410583.Xxx - לפני עשור בדיוק כבש כריסטיאנו את השלושער הראשון שלו בלבן. "הקורבן" הראשון - מאיורקה ודודו אוואט שאף צייץ בנדון. ומאז...בסך הכל היו לו 34 שלושערים בליגה. מדורג שני רק למסי (36). לדי סטפאנו יש 22 ולפושקאש 12.
ואן ניסטלרוי אחד החלוצים הגדולים שראיתי, אחד השחקנים שהכי פחדתי מהם, רעדתי ממנו, באותה שורה עם סוארז, דרוגבה ואגוארו לדעתי. סטט׳ מטורפת, 384 שערים ב-662 הופעות בלבד. הוא הסיבה המדויקת למה תארים קבוצתיים זה חרטא ובעיקר השיטה של ליגת האלופות, 0 זכיות לו באלופות, גם אגוארו בלי, גם בנבחרת אין להם. ראול עם 940 משחקים בקריירה בלי הנבחרת, עם הנבחרת עבר את ה-1000, זה ההישג הכי ענק שלו לדעתי, 1000 משחקים מעיד על האופי של השחקן בדר״כ. בכלל ראול עם סטט׳ מטורפת, הצליח בכל מקום, חבל שגורש ע״י ריאל ומוריניו ולא נשאר סמל, לא יכול לדמיין שייעשו דבר כזה לג׳רארד. כמה אכזרי שראול היה לא חלק מנבחרת ספרד הגדולה, שחקנים בינוניים זכו עם הנבחרת בהכל והוא לא זכה לשתף םעולה עם צ׳אבי ואייניסטה למרות שטורס ו-וייה בזמנו היו טובים בהרבה ממנו, עדיין היה לו מקום בסגל. בנוגע למספרים שראוליטו ציין על רונאלדו ומסי, גם אם שחקן כובש במשך 15 עונות 40 שערים בעונה הם לא מגיעים למספרים שלהם, וזה עוד בלי בישולים, פסיכי.
מבחינת תרומה של שחקן למפעל - ואן ניסטלרוי הגדול מכולם שלא זכה בליגת האלופות לדעתי, בין 2001 ו-2007 הוא היה ענק. הוא היה השחקן הכי טוב של ריאל באליפות מספר 30 למרות שהיה לא צעיר ואני זוכר שלא עשו לו כתרים מההתחלה והסתכלו עליו בחשדנות. ראול בחלק מתחילת הדרך שיחק בכלל כחצי חלוץ בצד שמאל או קשר אגף, ככה היה באליפות עם קאפלו לדוגמא, כך היה גם לסירוגין ב-1999/00. הוא סבל מפציעה בתוספתן ב-2003 ונעדר כחודש וזו הייתה הפציעה הכי ארוכה בקריירה שלו עד שנפצע בקלאסיקו ונעדר לשלושה חודשים. ב-1996 הוא שיחק 40 משחקי ליגה, כעבור שנה לא החמיץ אפילו אחד - 42. אני חושב שאם הוא היה פנדליסט הממוצע שלו אף היה גבוה יותר. האור שלו כבה בתחילת 2003 ועד 2007/08. ראול זה שבחר לעזוב, הוא לא רצה להיות שחקן ספסל וזו זכותו למרות שבכיתי אז. השנתיים שלו בשאלקה עשו לי טוב על הלב, הוא היה לא רע בכלל. אני חושב שבסופרקופה הספרדי בקיץ 2008 הציגו את הגביע במאסטייה במשחק בין ולנסיה לריאל וראו את ראול חולף על פני הגביע הזה בעצב רב. אני רציתי שהוא יעבור את זארה ויהיה הכובש המצטיין בהיסטוריה של הליגה וזה לא קרה. לפחות היה הכובש המצטיין של ריאל, של הצ'מפיונס ושל ספרד. עד שבאו שני החייזרים. כילד תמיד הייתי רב עם חבר טוב שאהב כדורגל כמוני "ראול או דל-פיירו" ועם אחר "ראול או רונאלדו", גם היו לי רשימות בוורד עם הסטטיסטיקות של כל החלוצים הגדולים.
