איטליה כמובן, בגלל האהדה ליובנטוס,שהפכה לאהבה לתרבות,לאוכל,למדינה ונופיה,לשפה (רק לא לכלכלה והפוליטיקה). עם זאת,בהעדר האזורי(עדיין כואב לכתוב את זה), אני עם ברזיל. גרתי במדינה,הייתי שם אינספור פעמים,אני דובר את השפה, מאוד אוהב את התרבות והאנשים ויש לי המון רגש כלפי המדינה הזו, אם הייתי מגיע לשם בגיל יותר צעיר ולא עם אהבה מבוססת ליובה, אולי גם הייתי מתעניין יותר בכדורגל המקומי. אבל כשהגעתי כבר הייתי מבוסס ועם לב לבן/שחור , ושום דבר אחר לא עניין אותי.
צרפת, ודי ברור למה - הנרי, פירס, ויירה וכד'. למרות אפס הייצוג של של ארסנל בנבחרת, עדיין מתחבר מאוד להרבה שחקנים שם (בראשם גריזמן, גם מבאפה ו-וארן). אם צרפת תודח (נקווה שלא), לא אתנגד לראות את ארגנטינה (סיבה מפגרת אבל בעיקר בגלל המשמעות שמסי יקח טורניר גדול, כי זה די עושה לו עוול בהשוואה עם רונאלדו) או בלגיה. העיקר לא עוד זכייה של ספרד או גרמניה, זה יהיה די בנאלי.
גדלתי על הנבחרת שהפסידה להולנד ביורו ובהמשך ניצחה את ארגנטינה. אני עדיין גדל על הנבחרת שמספקת כל הזמן אגדות חדשות. 40 שנה עם הרבה מאוד שחקנים גדולים והרבה מאוד אמוציות. חבל שאיטליה לא בטורניר, אני יכול להתחיל להתרגל להרגשה של להדיח אותם. נסתפק באנגליה או משהו.
אמנם חלק מהמשפחה שלי במקור משם, אבל כשמדובר בגרמניה זה לא משהו שיגרום לך לאהוד אותם, אם כבר הפוך... בכל זאת אוהד גרמניה מאז מונדיאל 2010, הייתי בן 11 והתאהבתי בשוויינשטייגר, מולר ובכלל בכדורגל היפה ששיחקה.
אני אמור להיות אוהד ניגריה כי יש לי את הכובע. רק לשים סרט ירוק. אני גם אשמח אם יהיו חגיגות שערים בסגנון פינידי ג'ורג'.
אצלי זה אורגוואי, מאז מונדיאל ב2010, המשחק מול גאנה. החגיגה של סוארז אחרי החמצת הפנדל של אסמואה ג'יאן.. רגע לא ספורטיבי בעליל אבל מצד שני כזאת התפרצות רגשות טהורה פשוט גרמו לי להתאהב בו ובנבחרת הזאת (וזה עוד לפני שהוא הספיק לעבור באנפילד). למרות שאני מרגיש שזה המונדיאל האחרון שלי איתם, חושב שאהבה שלי אליהם זה יותר בגלל לואיס, אבל אי אפשר לדעת..
כילד הגלדיאטורים של איטליה 2006 קנו אותי להרבה שנים, אבל הדור ההוא כבר מזמן חלף והאמת שגם אם האזורי היו מעפילים היה לי קשה מאוד להתחבר לדור הנוכחי. קונטה הצליח לרגש ביורו האחרון אבל די ברור שזו הבלחה. גרמניה תמיד הייתה סוג של מס. 2, בשנים האחרונות (בערך מאז שהתחלתי ללמוד את השפה ב2013 במקביל לדור הזהב הקצר של דורטמונד) כבר אין לי העדפה וברבע הגמר של היורו לא הייתי באף צד, שמחתי בעיקר בשביל אמא שלי (גרמניה במקור) שרואה כדורגל אחת לשנתיים... בינתיים אני כבר שנה רביעית חי בגרמניה (בקלן רוב התקופה כולל היום) ככה שדי ברור עם מי אני אהיה. חייב לומר שכדורגל נבחרות לא כל כך מרגש אותי, אם האיסלנדים ימשיכו עם השירה הויקינגית שלהם גם לתוך שלבי הנוקאאוט זה שווה ערך מבחינתי לזכייה של גרמניה ואולי אפילו יותר מזה.
