האומה האירית כמרקחה. רגע לפני פתיחת ליגת האומות (והרבה רגעים לפני שמישהו יבין מה לעזאזל החוקים של הדבר הזה), הכישרון הצעיר, דקלאן רייס מווסטהאם, שנולד באנגליה אך הוא ממוצא אירי וייצג את אירלנד שלוש פעמים במשחקי ידידות, שוקל הצעה מגארת' סאות'גייט לשחק במדי אנגליה. הילד צריך להודיע על החלטתו בימים הקרובים והסאגה כבר יצרה דיון ציבורי ארוך. המאמן הלאומי לשעבר מיק מקארת'י קרא לו "לא לעשות שטויות", ובאולפן של סקיי חלוץ העבר קלינטון מוריסון סיפר על ההתלבטות הדומה שהייתה לו בעבר: לא חסרות דוגמאות מהעבר, גם באיים הבריטיים וגם מחוץ להם, של שחקנים שנולדו במדינה אחת אך בחרו לייצג מדינה אחרת בה יש להם שורשים. חלק בגלל פטריוטיות (הדוגמה הקלאסית-ראיין גיגס שדחה את אנגליה לטובת קריירה מבוזבזת במדי ויילס), חלק בגלל ההזדמנות לשחק בנבחרת גדולה יותר (למשל-ג'ון בארנס, יליד ג'מייקה, היה מכוכבי נבחרת אנגליה), וחלק בגלל שיקול הפוך-הבנה שהם לא מספיק טובים בשביל הנבחרת הבכירה ורצון כן לרשום קריירה בינלאומית איפשהו (למשל-מארק לורנסון, יליד אנגליה שרשם קריירה יפה במדי אירלנד). אבל נשאלת השאלה-האם במקום הטרחה והיצרים שעלולים לגלוש לגילויי לאומנות, לא הגיע הזמן שרשויות הכדורגל יפנימו שהזמנים השתנו, שכיום חלק נכבד מאזרחי העולם מרגישים רגשות לאומיים כלפי יותר ממדינה אחת, ושאולי הגיע הזמן להסדיר את העניין, תוך רגולציה כמובן, ולתת לשחקנים את האפשרות להחליף נבחרת במהלך הקריירה? דמיינו למשל שבעוד כמה שנים, אחרי קריירה מפוארת במדי צרפת, יחליט אנ'גולו קאנטה שאת הקמפיין הבינלאומי האחרון הוא רוצה לרשום במדי מאלי ממנה היגרו הוריו? מה רע בזה? או שדווקא בעידן הכפר הגלובלי, הכדורגל הבינלאומי צריך להישאר כאנדרטה אחרונה לעידן בו הכל היה פשוט ולכל אדם היה לאום אחד? ושינויים כאלה יוזילו עוד יותר את ערכה של חולצת הנבחרת, שגם ככה הוא כבר לא מה שהיה?
פיפ"א שינו חוקים אחרי מונדיאל 2006 בערך והקלו על החלפת ייצוג בנבחרות. עד אז מנעו את זה משחקנים שאפילו ייצגו נבחרת בגילאים צעירים. למשל אני זוכר בגלל זה נמנע מבלם פורטו פדרו עמנואל מלייצג את אנגולה, ארץ מולדתו, במונדיאל הזה. אחרי שינוי ההחלטה זה הפך למסחרה מטורפת, כאשר כאמור אפילו שחקנים שייצגו נבחרת בוגרת, שינו את הייצוג. הייתי חוזר למצב שלפני 2006. צריך להיות קשר אמיתי בין שחקן לנבחרת ואילו היום הבחירות נעשות לפי שיקול מקצועי בעיקר. איפה יש יותר סיכוי לשחק. זה גם לא פייר שלמשל צרפת, הולנד וגרמניה מגדלות בנבחרות הצעירות שחקנים לנבחרות של ארצות אחרות. למה בעצם?
@alexshw לפעמים בן אדם מגבש את הזהות שלו רק בגיל 20 ככה שלבקש מילד בן 14 להחליט איזה נבחרת הוא מייצג עד סוף הקריירה זה קצת harsh. חוץ מזה אני חושב שהמצב הנוכחי הוא הכי טוב.
מגבש זהות = מבין באיזה נבחרת ישחק יותר. החלטה מקצועית, לא החלטה של זהות. היום רוב שחקני נבחרות מרוקו ואלג'יריה ספק אם היו בכלל במדינות האלה ורובם ייצגו מדינות אירופה בגילאים צעירים. אין להם קשר אמיתי למדינות שבחרו לייצג פרט לעובדה שכמעט רובם לא מספיק טובים לייצג את צרפת והולנד, להוציא את זייך ואובמיאנג שלגמרי מיהר להחליף ייצוג ולדעתי מצטער על כך. ההחלטה של פיפ"א הייתה פוליטית לחלוטין ובלאטר פשוט רצה לזכות ביותר אהדה מנבחרות קטנות שהן הרוב.
שחקן צרפתי ממוצא מרוקאי מספיק חכם להבין בגיל 10 שבמרוקו הוא ישחק יותר מצרפת, ככה שהוא יכול להחליט את זה כבר לפני. אפשר להיות ציניים וספקנים (אפילו רצוי), אבל אני בטוח שקיימים מספיק שחקנים שעניין הזהות כן חשוב להם.
עדיין לא מבין מה הבדל בזהות בין גרניט צ'אקה לטאולנט צ'אקה? ההבדל נטו מקצועי בעמדות שלהם. Sent from my SM-G930F using Tapatalk
אבל הנקודה היא שאיכשהו כמעט תמיד בוחרים בסוף בנבחרת החזקה ביותר בה יוכלו להשתלב פרט למקרים שציינתי וגם אולי דייגו קוסטה. איזה צירוף מקרים מדהים. Sent from my SM-G930F using Tapatalk
אני בעד חוק פרופורציונאלי. לקבוע רף מינימום, נניח 10 הופעות(כולל ידידות) ושחקן שלא יגיע עליו יהיה רשאי לעבור נבחרת. אני נגד ששחקן שיהפוך ל"מזוהה" עם נבחרת מסויימת פתאום יחליט לערוק לנבחרת אחרת. כמובן שיש יוצאים מן הכלל כמו קוסובו שזאת מדינה חדשה. מה שכן צריך לאסור בתכלית האיסור לפתות שחקנים בכסף, תופעה רווחת בענפי כדור אחרים. אני מניח שהאיסור הזה קיים כבר היום אבל לא נכנסתי לעובי הקורה.
אפשר לחשוד שהרבה מהם עושים את זה בגלל פוטנציאל מקצועי ועדיין - אתה לא באמת יודע מה כל שחקן מרגיש, וגם אם הוא בחר לייצג את נבחרת X שההורים שלו באו ממנה למרות שהוא חי כל החיים במדינה Y - אתה לא יכול להחליט בנחרצות שזה בגלל עניין מקצועי בלבד.
מוניר אל-חדדי למשל זומן למשחק אחד אי אז כשפרץ במדי ברצלונה. שיחק הופעה אחת בנבחרת ספרד, אבל ירד במעמדו. אחרי עונה נפלאה שלו באלאבס רצה לייצג את מרוקו במונדיאל, אבל פיפא סירבה לתת לו אישור מיוחד. המסקנה שלי היא שאם עד גיל 21 שחקן שיחק במשחק רשמי, זה לא אמור לפסול אותו. כמו שאמרו כאן, בגיל צעיר אדם עדיין לא בוגר מספיק כדי לדעת לאיזה לאום הוא מחובר יותר. במיוחד כשהיום הלאומיות והפוליטיקה תופסת מקום כזה או אחר.
איזה גלובליזציה ואיזה נעליים. ראינו במונדיאל יפה מאוד כמה הלאומיות חיה כמו תמיד והגלובליזציה זה בעיקר פנטזיה תקשורתית. אפשר אולי להגמיש את החוקים במקרים של שחקנים צעירים ולא להכריע את כל העתיד על סמך משחק אחד, אבל ככלל נבחרת אחת לשחקן.
מה ראינו במונדיאל? ראינו את צרפת זוכה עם סגל שכמעט כולו יכול היה לשחק בנבחרות אחרות ואת שוייץ מציגה טורניר מכובד עם שחקנים שמזדהים עם קוסובו.
ראינו אוהדים שמזוהים לחלוטין עם המדינה שלהם. מהגרים תמיד היו ותמיד יהיו. אף אחד לא החליט שאיפה שבנאדם נולד זו המדינה שלו לנצח ואין שום סיכוי לשינויים. הנקודה היא שבשלב מסוים האדם משייך את עצמו ללאום ספציפי. הרגש הלאומי זה הדבר היחיד שבשבילו יש כדורגל נבחרות.
ולראיה אחים של פוגבה ומנדנדה מייצגים נבחרות אחרות - גינאה וקונגו בהתאמה. יש לי דוגמא נהדרת לחוסר חיבור זה בגאנה עם קווין פרינס בואטנג(שכן ייצג את גרמניה בנבחרות צעירות) וקמרון עם מאטיפ שלא ייצג את גרמניה בנבחרות צעירות. שניהם בחרו בגאנה, לגמרי כי לא מספיק טובים למנשאפט וגם משתמשים בנבחרת הזו נטו לעניין מקצועי. הם מגיעים ופורשים מתי שבא להם. אף אחד לא ישכנע אותי ברגש כלשהו לנבחרות האלה. ובכלל הורה אחד שלהם גרמני. בדיוק כמו לסאנה שפשוט כן מספיק טוב למנשאפט. אבל הנושא פה לא אוהדים אלא שחקנים.