הדימיון לקאיודה בגלל צבע העור, מבנה הגוף, המהירות והגיל אבל כאן זה נגמר, סגנון משחק שונה לגמרי, אפילו לא אותה עמדה. שחקן נהדר רייבירו, הביא עונה יפה מאוד בגיאוגריה, הוא לא זר שובר שיווין וייקח לו זמן וניסיון אבל הפוטנציאל עצום, מהירות, טכניקה, שימוש בשתי רגליים.
אפשר היה לעשות איתו כל מיני דברים בחלק הקדמי- הן באגף ואולי אפילו כחלוץ שפיץ. לא יודע למה ויתרו מהר כל כך. הגיעה אלי שמועה שזה היה לא מקצועי אלא על התנהלות לא ראויה מחוץ למגרש. בכלל צצים בנתניה בשנה האחרונה המון דיבורים על חיים לא ספורטיבים שמנהלים חלק מהשחקנים. לא מבין את העניין הזה. למה שחקנים עם כל כך הרבה כישרון- בגיל לפני פריצה- מרשים לעצמם להתנהל כך. יורדים בלי סוף על ערן לוי בעניינים האלה ודווקא לגביו היו לכולם רק מילים טובות להגיד. על ההשקעה, הרצינות, ההגעה ראשון לאימונים והיציאה אחרון. ודווקא אחרים מרשים לעצמם לעשות מה שבא להם. העזיבה של ערן לוי לא תרמה בעניין הזה כי הוא במידה מסויימת היה כמו שוטר ועזר להחזיק את הצעירים האלה קצר. כמו עוד מאמן. ומאמן ערס שגם יודע לתת להם בראש. ההבדל העיקרי בין ריביירו לקאיודה אם להיות רגע שיפוטי וקצת אכזר- זה שהראשון חסר אינטיליגנצית משחק בסיסית והשני בעל אינטיליגנציית משחק גבוהה אבל גם זה קשה לקבוע על סמך כמה חודשים כשמדובר בשחקן צעיר שכמעט לא מקבל הזדמנויות.
ליאנדרו ריביירו הוא בחמישייה הראשונה של השחקנים הכי מוכשרים שאני ראיתי בעיניים שלי משחקים במכבי נתניה. גם אם לא בנו עליו, השימוש בו היה שערורייה. היו כמה וכמה משחקים שמכבי נתניה הייתה ביתרון ובמקום להכניס אותו שירוץ את כל המגרש וינצל את השטחים שהיריבה נותנת, הכניסו אותו בעיקר במצבים שבהם אם מדובר בשחקן חדש שעדיין לא התחבר לקבוצה, יהיה קשה לו להשפיע. אגב, להבדיל, הצוות המקצועי עושה את זה קבוע עם שובל גוזלן. מכניס אותו כשהקבוצה בפיגור כשידוע שהוא עוד לא התחבר לקבוצה והסיכוי היחיד שלו להבקיע זה רק אם ייפול לו משהו בתוך הרחבה ולא ממהלך כדורגל שהקבוצה מכירה ויודעת.
מצטער אם אני נשמע קצת צהוב או מתלהב, אבל כל עניין ניהול המידע הוא העתיד שלנו. ממליץ לכולם לקרוא קצת על הנושא. שתבינו שכל המידע שהיה קיים בעולם עד לפני אולי 3 שנים, מאז ציור הקיר הראשון שהתגלה במערה כזו או אחרת אפילו, הכפיל את עצמו פי 2 תוך שנה אחת. זה כמובן בגלל המעבר שלנו לניהול מידע דיגיטלי. העולם הולך לשם, שווה באמת להכיר.
לאחרונה תקשורת הספורט בישראל, על כל שורותיה, החליטה שהיא יוצאת נגד התופעה של שחקני ליגת העל, לא לחגוג לאחר כיבוש שער באם כבשו אותו נגד קבוצה בה שיחקו בעבר. ואני שואל, מה זה העסק שלהם? העונה הייתי עד למקרה שכזה בעיניים שלי כשגיא מלמד כבש נגד הפועל ב"ש, קבוצתו לשער, ולא חגג. לשנייה לא הרגשתי שהוא עושה משהו לא בסדר או מקפח אותי, כאוהד, בכך שהוא לא חוגג. קיבלתי בהבנה את העובדה שבמקום לראות את אלונה ברקת וברק בכר מול העיניים, הוא ראה דווקא את האוהדים שאהבו וכיבדו אותו. זה לא מנע ממני לחגוג את השער פחות משהייתי חוגג אותו לו הוא היה רץ לעבר היציע, קופץ ושואג.
מסכים איתך במאה אחוז. בנוסף, שחקן יכול להיות רק חודש בקבוצה מסויימת ועדיין להרגיש משהו מיוחד כלפי אותו מועדון.
נכון שלי כאוהד זה לא משנה אבל אני יכול להבין מאיפה זה בא. הבעיה שזה נהיה מביך ושחקן מבקש סליחה יותר בשביל פוזה מאשר כי באמת זה מזיז לו. ראו את רונאלדו, ואן פרסי וגצה לא חוגגים אז הם עושים את זה גם. בעונה שעברה ראיתי איזה משחק בערוץ הקיבוץ של הלאומית וג'ורג' אמסיס (אני אפילו לא זוכר איפה שיחק) הבקיע נגד נצרת עילית ולא חגג. יש 15 איש במגרש כש-10 לא יודעים מי הוא והוא לא חוגג. עידן שריקי מקרב את נתניה לעליה לגמר גביע אחרי יותר מ-30 שנה ולא חוגג. וזה למה? כי הוא הושאל(!) לחצי עונה למכבי פ"ת. מספיק עם הצביעות, אם אוהדי ב"ש בוסרמיל שרדו את ברדה חוגג מולם אז גם אלה בטרנר היו מתגברים על חגיגה של דובב גבאי.
לא אוהב את השיטה הזו שאומרת שאם אנשים מסוימים הצליחו להתגבר על מקרה מסוים, גם אנשים אחרים צריכים להתגבר או להגיב אותו הדבר. אם משפחה אחת שכלה שני ילדים והצליחה להמשיך הלאה יחסית מהר, זה לא אומר שמשפחה ששכלה ילד אחד יכולה גם. כל יחיד/קבוצה מגיבים אחרת. מה גם שכאוהד מכבי נתניה, אתה אמור לדעת שלעתים זה לאו דווקא כמות הקהל. אני אבין את דן גלזר באם יבקיע ולא יחגוג נגד מכבי נתניה גם במשחק רדיוס, כי יש סיכוי שהוא יראה באותה השנייה מול העיניים את אייל סגל, סלובודן דרפיץ' ושי ברדה, שמחה וגבי בובליל - אנשים שבמשך שנה שלמה היו חלק משמעותי בשגרה היומ-יומית שלו, בשנה המקצועית הטובה ביותר בחייו. באותה המידה, אבין אותו גם אם יחגוג, מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה: שכל שחקן יעשה מה שמתאים לו.