הצורה בה אתה שופט היא מאוד רובוטית אני חייב להגיד. אתה מסתכל על הכל בשחור ולבן, לקח תואר לא לקח תואר. קיגן אלוהים בניוקאסל כי הוא נתן להם שנה של קבוצה מדהימה שהם לא ישכחו בחיים, זה עניין של רגש, לא של 'תואר לא תואר' בינארי. להגיד עליו "זה בעיה שלהם" זה חוסר מושג גדול. יצא לי לדבר עם אוהד ניוקאסל והוא מעריץ את קיגן ולא ישכח אף פעם המון רגעים מהעונה הזאת, אתה תעצור ותגיד לו מה זה משנה לא לקחת תואר אבל הוא נהנה ולא ישכח את זה אף פעם וזה מה שיפה בכדורגל, הרגעים האלה שאתה לא תשכח, עם כל הכבוד לחשיבה שלך ולערימת התארים שזכית לראות, הם קצת שיבשו לך את המחשבה לטעמי.
רובסון עשה עבודה מרשימה ממנו שם. אני לא מבקר את טוטנהאם על חוסר בתארים אלא על גישה לוזרית. בסוף בדיוק הגישה הזו מתבטאת בהפסדים ליובה, צ'לסי או יונייטד בוומבלי. הסיבה שם לא הייתה מקצועית אלא לגמרי מנטלית. יובה שיחקו אולי חצי שעה נורמלית בשני המפגשים נגדם ביחד ועדיין עברו. בכדורגל אי אפשר להבטיח שום תואר אבל לפחות שחקו עם גישה נורמלית. Sent from my SM-G930F using Tapatalk
יונייטד, ריאל וגם ליברפול בשנים האחרונות הם מועדונים בשאיפה מתמדת לזכות בכל התארים ולהשתפר. מצליח יותר, מצליח פחות זה לא משנה, יש את השאיפות, יש את הכספים, יש את כוח המשיכה, וזה שם אותם בנקודה אחרת מטוטנהאם שההישג היחידי שלהם בקיץ היה שהצליחו לשמור על השחקנים האיכותיים בסגל שלהם ולא שהביאו רכש או ניסו להביא רכש שישדרג אותם. אם אתה מסתכל לחמש השנים הקרובות, למי יש יותר סיכוי לזכות בתארים? ליונייטד או טוטהאם? מי מכניסה יותר כסף? מי יכולה להוציא יותר כסף? אצל מי כוח המשיכה גדול יותר? אצל טוטנהאם השאלה היחידה בקיץ היא האם יצליחו לשמור על השחקנים המובילים או לא (לדעתי לכל הפחות יאבדו את ארקיסן ואת אלדרווילד), אצל יונייטד די ברור שלא רק שהשחקנים המובילים יישארו אלא גם שיגיעו שחקנים איכותיים נוספים והסגל ישתפר אפילו יותר. זה עולם אחר לגמרי. אם פוצ'טינו רואה בטוטנהאם את פרויקט חייו, ומעדיף להישאר במועדון שגם בלי זכייה בתארים ישאיר אותו בתפקיד לעוד הרבה מאוד שנים (זה אולי היתרון הגדול בטוטנהאם לעומת יונייטד וריאל שם הציפיות אחרות לגמרי), אז זה כבר משהו אחר ואז בהחלט יתכן שהוא יישאר. אבל ההרגשה שלי היא אחרת, שכמו שחקן כדורגל (היה בעצמו אחד כזה), הוא ירצה להתקדם, הוא יחפש להתקדם אם תגיע ההזדמנות, ולא יסתכל על החשש מכישלון אלא על ההזדמנות להראות שהוא הטוב ביותר בעולם ולהתקדם למועדון שיאפשר לו להיאבק על התארים הכי גדולים בעולם מה שלא יכול לקרות עם טוטנהאם שגם כשהתקדמה עדין יש לה תקרת זכוכית מסוימת לא רק לאור ההכנסות שהיא מייצרת אלא גם לאור העובדה היא בתחרות עם דגים גדולים יותר וזה לא הולך להשתנות בשנים הקרובות.
אבל אוהדי ניוקאסל רואים את קיגן ככה כי הם אוהדי ניוקאסל וכי העונה תחת קיגן הייתה הכי טובה שלהם בלא יודע כמה שנים. אם קיגן היה נותן עונה דומה כמאמן ביונייטד הרגשות אליו היו זהים? לא שיש לי טענות לאוהדי ניוקסאל, מבין אותם לגמרי, ומתאר לעצמי שגם את פוצ'טינו יראו בצורה דומה בטוטנהאם כשהוא יעזוב, השאלה האם זה מספיק לפוצ'טינו או שהוא רוצה משהו מעבר להערכה של האוהדים ולהיותו אגדה במועדון שמספיק מאבק על תארים גם בלי זכייה בהם כדי להיכנס ללב האוהדים. פרגוסון נחשב אגדה באברדין אחרי מה שעשה שם והיה יכול להישאר שם ולהמשיך להיחשב אגדה גם אם סלטיק ורינג'רס היו מחלקים ביניהם את 30 האליפויות הבאות, אבל הוא בחר ללכת ליונייטד, ללכת למועדון גדול יותר גם אם האתגר גדול יותר כי שם הוא ידע שהוא יוכל להיאבק ולזכות בתארים גדולים הרבה יותר ולהתקדם יותר מבחינת הקרירה שלו.
אני לא בהכרח מציע לפוצ'טינו להישאר, לא יודע, שיעשה מה שטוב לו. אלכס כמובן יגיד שהוא פחדן אם הוא יסרב להצעה ממנ יו או ריאל מדריד. הנקודה שלי הייתה לגבי הזלזול שלו בקיגן. אני בהכרח מציע להסתכל על דברים קצת פחות בשחור-לבן, אהדה זה משהו רגשי, אין דרך לוגית להסביר למה רובנו בני 20+ וחלקנו בני 30+ ועוקבים אחרי קבוצות בצורה כל כך פנאטית, זה בטוח לא לוגי. קיגן יגיע ליציעים בניוקאסל והוא יתקבל כאליל, מוריניו יבוא ליציעים של צ'לסי ואיך הוא יתקבל? אחד הביא אליפות השני לא. מה שווה יותר? כמו שאמרתי, לא שחור-לבן, אליפות היא לא חזות הכל.
העבודה של קיגן בניוקאסל לא מסתכמת רק בעונה ההיא. הוא לקח אותם כשהיו בצ'מפיונשיפ, בנה קבוצה כמעט מאפס, עלה ליגה בניסיון ראשון וסיים במקומות 2-3 בפרמיירליג שלוש עונות רצוף (ארבע אם סופרים את העונה בה התפטר), רכש את לס פרדיננד, אנדי קול, ז'ינולה ושירר.
זלזול מוחלט. היה לו סגל מרשים ותמיד חירבן הכל בהכנה לקויה למשחקים חשובים ובפסיכולוגיה רעה. הוא היה מתמוטט מנטלית. גם לא אשכח לו את הכישלון המחפיר ביורו עם סגל מרשים שהיה צריך להתחרות על הזכיה. קיגן במקרה הטוב מורה ספורט.
התמוטט מנטלית מול פרגוסון, הוא לא הראשון ולא האחרון שזה קרה לו. בגלל זה הוא סיים שני ולא ראשון, עדיין לקחת באפס זמן קבוצה מהצ'מפיונשיפ למקום שני עם כדורגל מצוין זה הישג יפה.
מקומה הטבעי של ניוקאסל בליגה העליונה וגם בחלק העליון של הטבלה. אפשר לשבח אותו על בניית הסגל אבל הוא לא שייך לרמה גבוהה של מאמנים. בובי רובסון היה לוקח אליפות ב - 1996. לצערו הוא קיבל את ניוקאסל כשמפת הכוחות כבר השתנתה, יונייטד התקדמה וארסנל של ונגר הייתה במלוא כוחה. העורבים עצמם הלכו אחורה באיכות לפני שהגיע.
זה משפט יפה אבל אין לו ממש ביסוס על סמך העשורים האחרונים. היו להם שתי תקופות טובות, עם קיגן ועם רובסון, ועוד עונה של הבלחה מוזרה עם פארדיו, חוץ מזה הם רחוקים מהצמרת כבר 40 שנה לפחות.
ניוקאסל היא הקבוצה שאני הכי מאחל לה שתזכה ברוכש שיחזיר אותה לצמרת הפרמיירליג, הייתה אחת הקבוצות האטרקטיביות ביותר בתולדות הפרמיירליג תחת קיגן וגם קצת בתקופה של רובסון. כמה עוד קבוצות אנגליות השפילו את עוד ברצלונה במגרשן כפי שעשתה ניוקאסל בצ'מפיונס ב-98(השלושער של אספרייה) ועוד ללא אלן שירר (שהיה פצוע)? זה היה המשחק הראשון אי פעם שראיתי בחיי בשלב הבתים של הצ'מפיונס ונהנתי בו מכל רגע!
עובדתית ניוקאסל מתים עליו וזוכרים אותו כאגדה. אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה עליו מקצועית. כמובן שאתה מגזים כי אצלך זה מוחלט, אז הוא מקסימום מורה ספורט אבל אם היה לוקח אליפות אחת הוא היה נחשב אצלך למאמן לגיטימי. מורה ספורט לא היה מוביל את ניוקאסל לכדורגל מצוין כמו שהם הציגו.
ניוקאסל סוף סוף תוציא כסף ותביא את מיגל אלמירון מאטלאנטה יונייטד (MLS) העסקה צפויה לשבור את שיא ההעברות של ניוקאסל. אמור להיות שחקן מאוד מעניין, סוף סוף רפא מקבל שחקן בקליבר שמגיע לו לעבוד איתו.