השנים המשמעותיות לשחקן כדורגל צעיר הן יותר אחרי גיל 14, והם בגדול סנוניות ראשונות. באופן כללי ההתלהבות היא בעיקר מזה שדן גלזר ויונתן כהן, לצורך העניין, משחקים במועדון מגיל 6.
למה השנים המשמעותיות לשחקן כדורגל צעיר הן יותר אחרי גיל 14? לפי מה? כשמדברים על "יסודות" בכדורגל הישראלי כל הזמן מדברים על ילדים בדיוק בגיל הזה (ואפילו פחות, איזור הגילאים 8-9), לא על מה עושים איתם שניה לפני שהם בגיל של בוגרים. ואם הסנוניות שיוצאות מהמחלקת נוער הזאת שווים בסוף מקסימום שחקני ליגת על טובים, אז באמת אני לא מבין על מה ההתלהבות הגדולה. ובקשר לדיון הזה ספיציפית, זה משעשע איך הכתבים פה שמים כתבות שכאילו מרמזות איך אוטוטו אלמוג במילאן ושון ברומא, כשכל מי שקצת מבין משהו יודע שהסיכוי שזה יקרה הוא 0.024%
כל שנה היא משמעותית. אני חושב שכל מה שנאמר כאן זה בהתבסס על דעה אישית ולא יותר מזה כי לא ביצעו באמת מחקר מקיף שנוגע לדברים כאלה, אבל אם תשאלו אותי השנים הקריטיות הן 17-20 וזו אחת מיני סיבות רבות שהכדורגל הישראלי הולך אחורה. בזמן שבמועדונים הגדולים ביותר באירופה יש שחקני סגל לגיטימיים בגילאי 17-20, פה פשוט מפחדים לתת להם צ'אנס. אני לא אשכח איך לואיס פרננדז לא פחד להעלות בבלומפילד את קובי מויאל בן ה-18 למשחק משמעותי נגד הפועל (מויאל נפצע קשה במשחק הזה) ומאידך, איך הדור המוכשר של ריקן, עזריאל, שי ניסים וכו' התבזבז בגלל שהעדפנו להביא כל מיני זבלות כמו רמאליו, שוונק, טוטו רושל, רוני גפני וכו'. לניסיון יש תפקיד חשוב באופי של כדורגלן, אין ספק, אבל מה יתן לי להשאיר שחקן מוכשר כחריג גיל בנוער במקום לתת לו את הדקות? אם בית"ר תשלב את אביאל זרגרי בסגל הבוגרת באופן קבוע החל מהעונה הבאה והוא באמת יקבל דקות, יש מצב שבעוד שנתיים שלוש הוא יהיה שחקן ליגה טוב, וזה בגיל 20-21. קחו גם את הלגיונרים הבכירים שלנו באירופה. שון וייסמן השתלב בבוגרים כבר בגיל 18, דאבור בגיל 19, מנור סולומון בגיל 17. השנים הראשונות בבוגרים הן קריטיות ביותר ועדיף שיקרו בגיל מוקדם יותר כדי שגם השחקן והקבוצה ירוויחו עוד שנים. גם הכדורגל הישראלי כולו ירוויח.
מנור סולומון זה סיפור אחר כי הוא נלקח במכבי פ"ת בתור פרוייקט. לא מדובר בקבוצה הישגית שמחפשת תארים אז לא היה חשש לתת לו את המושכות. דאבור קיבל את הדקות הראשונות במכבי כחלק מ"מהפכת הצעירים" של מוטי איווניר שאמנם נתנה במה להרבה צעירים(ביניהם גם דור מיכה) אבל המחיר היה כשלון מקצועי והקהל לא היה מוכן לקבל את זה(בצדק מבחינתו) מה שהוביל גם להגעה של ג'ורדי קרויף. בקבוצות אמצע-תחתית אני מסכים שצריך יותר "לפתוח את הראש" ולתת הזדמנויות לילדים. בקבוצות גדולות העסק יותר מורכב כי אתה רוצה הישגים מהר.
גם ארד בר וליאל עבדה קיבלו את הצ'אנס בגיל צעיר מאוד. מי שמתאים, מקבל את הדקות. נדירים השחקנים שבגיל 17 כבר שווים מקום בסגל הקבוצה הבוגרת אבל אם יש כאלה אסור לבלום אותם. כל קבוצה הישגית באירופה משתפת שחקנים בגיל צעיר מאוד. לא צריך לבנות סגל שלם על צעירים וגם לא צריך להעלות שחקנים בכוח. צריך לייצר באלאנס ולהעלות את מי שמתאים.
תראה מה קורה בעולם. מועדונים גדולים קולטים שחקנים מגיל 14-15, גם אם לפני היו במועדון קהילתי, אלה השנים בהן ילד מפתח כישורים מפותחים ומתקדמים יותר, לא רק בכדורגל. הם ממש לא רק שחקני ליגת העל טובים, הם משמעותית מעל זה, דור פרץ נשאר בעיקר כי יכולים להשאיר אותו כלכלית ומושך עניין, דן גלזר קשר אחורי מאוד יוצא דופן ברמת ליגת העל, יונתן כהן מושך עניין. זו רמה גבוהה. בכל אופן, העניין הוא קודם כל המשכיות והתמדה, יצירת שחקנים טובים באופן עקבי, ומכבי נראית שם כרגע, כל שנה-שנתיים נראה שיצוצו עוד שחקני בית טובים בקבוצה הבוגרת. אף אחד לא מדווח על זה שהם בדרך לאותן קבוצות, אלא מציינים שזה דיווח מאיטליה שלפיו השחקנים הללו מושכים התעניינות. אני לא רואה איפה הבעיה.
מי שבאמת טוב יוצא לאירופה, ובדרך כלל זה גם קורה לפני גיל 24-25. זה שתכתוב פה שהם מעל להגדרה של "שחקנים טובים לליגת העל" זה לא מה שיהפוך אותם לכאלה. יוני מושך עניין, גלזר יוצא דופן ופרז עוד לא חתם בסמפדוריה כי למיצי יש כסף. בסדר. כשמסתכלים על ההישגים האחרונים של החבר'ה המוכשרים האלה באירופה זה אפילו נשמע מביך הרבה יותר. ומועדונים קולטים ילדים בני 14-15 מבין מי שטוב. הם לא מביאים סתם ילדים בני 15 ואז מלמדים אותם לשחק, וכדי להיות טוב בגיל 15 אתה צריך שילמדו אותך כמו שצריך בגיל 9-14 לצורך העניין.
http://up419.siz.co.il/up2/d5mnmwjvmtnl.Xxx מוזמנים להשתתף בסקר שלנו: הקמפיין המוצלח ביותר של קבוצה ישראלית באירופה עד עתה - אמנם מכבי חיפה והפועל תל אביב במוקד אבל לא שכחנו את הפועל חיפה של אלי גוטמן ב-1999/00, המשחקים שברוך דגו לא ישכח לעולם ושלב הבתים היותר מוצלח של מכבי תל אביב, וגם הפועל באר שבע. זה נראה שבשנים האחרונות הצלחה של קבוצה ישראלית היא די פוקס. לימים האלה של שנות ה-2000, עושה הרושם, ניתן רק להתגעגע, ואין כמו משבר הקורונה בשביל נוסטלגיה. ******* ניסיתי לכתוב אובייקטיבי כמה שאפשר, שקלתי לשלב את מכבי חיפה 2006/07 אבל שלוש אופציות שהן מכבי חיפה זה מוגזם. הפועל למשל באותה עונה ניצחה בפריז את פ.ס.ז' עם משחק השיא של טועמה, וגם את ריינג'רס וזה קמפיין נחמד. על מכבי תל אביב וערן זהבי בליגת האלופות החלטתי לוותר ואפשר להבין גם למה. ועכשיו לשאלת מיליון הדולר: אני חושב שכל בחירה אחרת שהיא לא מכבי חיפה בשלב הבתים ב-2002/03 ולא הפועל תל אביב של רבע הגמר - היא מנותקת, פשוט ככה. אני בוחר בהפועל כי אני אוהד, מה לעשות, כי עברנו בנוק אאוט וניצחנו לפחות משחק אחד נגד יריבה, ולנו לא היו את השחקנים הכי טובים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי בניגוד לקבוצה של יצחק שום. גם הקמפיין שלנו ב-2009/10 מאוד מכובד והיה שונה מאוד. היינו עוברים את מילאן אם היינו מארחים אותם בבלומפילד ולא ניקוסיה וכאב לי כילד ששמעון כבש שער עצמי. אגב אותו קמפיין מוכיח עד כמה קשה היה אז לצאת לאירופה אלא אם כן אתה רביבו או ברקוביץ' - או אילן בכר...
הגילאים הכי משמעותיים הן 6-12, מי שהתחיל לשחק כדורגל מקצועני אחרי גיל 12 הסיכוי שלו להיות שחקן מקצועי הוא נמוך מאוד.
