די הבהרתי שזה סרט הוליוודי, ושגם אין לזה קשר לקורונה. אבל ביחס לסרט הוליוודי הוא מאד ריאליסטי. כלומר כזה שלא מזלזל באינטליגנציה של הצופה. אני לא חובב גדול של סרטי אסונות, הם בדרך כלל כל כך מופרכים שזה בזבוז זמן, התפשטת זה סרט שונה. אגב לפי כל המומחים אפשר למצוא חיסון לקורונה תוך שנה-שנה וחצי. אז אני לא יודע כמה זה מופרך. שלא לדבר על האפשרות שהיא תתפייד מעצמה כמו שקרה עם הסארס, בוא נחכה לסוף הסרט בשביל לראות
אני אומנם צפיתי בלא מעט סרטים בחיי, אבל אני לא איש תקשורת שמבין יותר מדי בתחום. ובכל זאת שאלת תם; ראיתי את הסרט סיפור אחר השבוע. או לפחות חצי ממנו. ראיתי שזה סרט של אבי נשר. אני מודע לרפטואר שלו אבל כשראיתי את הסרט הכה גרוע הזה, לא הבנתי איך לעזאזל מדובר על אחד הבמאים הטובים ביותר שיש לנו. תסריט זוועה, משחק זוועה, קיטשיות, חסר עומק. פשוט היה גרוע.
אבי נשר לדעתי קצת אוברייטד. היו לו שני סרטים מכוננים-הלהקה(הידוע בכינויו "חגיגה בסנוקר של האשכנזים") ודיזינגוף 99 המופתי. שניהם נעשו בשנות ה-70. מאז לא הצליח לשחזר את ההצלחה. עשה כמה סרטים שהצליחו בקופות(עם המון יח"צ וסלבס מושכי קהל כמו השחקן המדופלם אדיר מילר) אבל אף אחד מהם הוא לא באמת ברמה של שני הסרטים שציינתי. ככה שלא מפתיע אותי מה שאתה כותב. בכל מקרה לא התכוונתי לראות את זה.
לא מסוגל לראות קולנוע ישראלי. אני מגזים בסלידה שלי, אני יודע, אבל אני פשוט לא מסוגל. אני אראה סרט מצוייר בהודית לפני שאני אראה קולנוע ישראלי... מאז מארס תורכי לא ראיתי סרט ישראלי אחד ששווה אפילו לירוק לכיוונו.
אפשר להגיד שמספר הסרטים הטובים שנעשו פה הוא כמו מספר הליגיונרים שהצליחו בליגות בכירות. שני תחומים שאנחנו לא משהו בהם.
כל הסרטי בורקס וה"כמו בורקס" (לא יודע איך לכנות אותם. אסקימו לימון למשל ואלכס חולה אהבה) של שנות תרפפ"ה היו חמודים... לא יותר מזה. לפחות אני מבין את הקסם אבל. זהו.
בהחלט, מאד אהבתי אותם בתור ילד. היו פה ושם גם סרטי מופת-מציצים, דיזינגוף 99, מתחת לאף, עג'מי. אבל זה לא תחום שאנחנו מצטיינים בו.
בית שאן זה דוקו אבל כן סרט מצויין. גם הסרט שאבידע לבני עשה על בני יהודה בזמנו ("בשביל השכונה! בשביל הילדים!")
רינו צרור עשה פלאים. היה לו שילוב של המון מזל עם איך שהתגלגלה העונה של בית שאן, והמון המון המון כישרון. הבחירת סיפורים, העריכה, אנחנו עד היום מחקים בכל ארוחת שישי את מאיר כהן והמטבוחה במלון. הוא הפך עובד איסוף אשפה גאה מבית שאן לפרצוף שכל אוהד כדורגל בארץ אז הכיר. הראה לנו על דו קיום, על פריפריה, על מתח ואני חושב שהוא פתח לא מעט דלתות לתחום הדוקו בישראל.
ממש לא מסכים איתך, ״פעם הייתי״ לדעתי המרגש ביותר. ״הסודות״ ו״סוף העולם שמאלה״ נהדרות, יש לו חלק ב״זוהי סדום״. לא ראיתי את רוב סרטיו אבל מהמעט שכן הם פשוט סרטים נהדרים, אולי בשנים האחרונות הזמן עשה את שלו והרבה זמן לא כתב סרט טוב, לא ראיתי את הסרטים האחרונים שלו עם נלי תגר וג׳וי ריגר.
בשנים האחרונות מי שעושים חיל הם חנן סביון וגיא עמיר. בעיני הם נהדרים. ובמעבר לטורקית... ״לינגו לינגו... בקבוקים״ מי יודע במה מדובר וראה את הסרט הנפלא הזה? - נס בתא מספר 7 (כן... מהדברים המוזרים שקורים בתקופת הקורונה- אישתי גררה אותי לראות סרט טורקי והעיניים שלי הזילו הרבה דמעות...) Sent from my iPhone using Tapatalk
סוף סוף הצלחתי לשכנע את עצמי לשבת ולצפות בסנדק, וזה בהחלט ענה על הציפיות הנמוכות שהיו לי. סרט ארוך ודי משעמם עם ארומה של עלילה כלשהיא. ויטו קורליאונה נראה יותר כמו קריקטורה מאשר כמו הופעה של שחקן זוכה אוסקר. חבל ההצלה של הסרט הזה זה כמובן אל פצ'ינו שלוקח דמות שמחולקת ל-3 דמויות שונות ומרתק אותך למסך בכל רגע. גם סצינות מסוימות בסרט(ראש של סוס, האקדח בשירותים) נותנות לצופה מספיק מתח כדי להמשיך לצפות בהמשך. בסרט השני הייתי מוותר כמעט לחלוטין על כל הסצינות שקשורות בהווה. דווקא החזרה לעבר ותחילת דרכו של ויטו בניו יורק ועולם הפשע היו מצוינות ומשוחקות נהדר ע"י דה נירו האגדי והצעיר בזמנו.
כל אדם זכאי לדעתו, גם אם היא שגויה. סרט מדהים. כל סצינה בו היא מופת של משחק ובימוי ואני מסוגל לראות אותו פעם בשבוע ולא יימאס עליי. החלק שמייקל נמצא באיטליה יכל לבד להיות הסרט האהוב עליי. על ויטו ביססו הרבה פארודיות ודמויות. יכול להיות שאתה מקשר את זה עם אחת מהן. יש לו כריזמה מטורפת. הוא יושב עם בנאדם ואתה רואה שמי שמדבר איתו מלא בייראה אליו, לא רק בגלל שהוא יכול לחסל אותו מחר אלא כי הוא מקרין החוצה כבוד. זה שונה לחלוטין ממייקל שאתה מת מפחד ממנו כי ברור לך שהוא רוצח קר דם.
