עונת המלפפונים עונת המלפפונים עמיחי שלו עדכון אחרון: 07.07.00 , 13:48 מי שהיה פעם בליברפול הבין שיותר משהליברפולים אוהבים כדורגל, הם שונאים את מנצ'סטר יונייטד (וגם את מנצ'סטר סיטי, לידס, קצת ארסנל, טוטנהאם, צרפתים, גרמנים וכו'). הכינוי השגור לשדים האדומים הוא "Scum United", כינוי שמשאיר טעם מעניין בחיך. לא הרבה קילומטרים מפרידים בין שתי הערים. מנצ'סטר היתה מזוהה בעבר עם פועלים ניאו מרקסיסטים, להקות התאבדותיות כמו הסמית'ס וג'וי דיביז'ן, ואפרוריות תעשייתית. היום זה כבר שונה, מנצ'סטר היא עיר הייטקית עמוסה בקניונים זרחניים, סטיב מקמנמן נוסע במיוחד לשם כדי לקנות בגדים. ליברפול נותרה תקועה באייטיז, נתניה האנגלית, עיר של פועלי נמל, אחוזי אבטלה גבוהים, הזנחה ממשלתית ונוסטלגיה פתטית לביטלס. כך גם בכדורגל, האדומים ממרסיסייד דרכו במקום, מנצ'סטר כבר מזמן במאה ה-21. היא זוללת תארים בבולמיות של בחורה עם בעיות רגשיות, ואם אנשים היו מתיישבים במאדים, קרוב לוודאי שיחד עם סניף מקדונלדס ודראגסטור היתה שם גם חנות מזכרות של מנצ'סטר יונייטד. מי שהיה פעם באנגליה ונכנס לאחד הסופרמרקטים עם הסנדביצ'ים הדוחים בקופסאות הפלסטיק, גילה גם את המלפפון האנגלי, הדבר הכי פאלי בפלנטה, פי 4 לפחות בגודלו מהמלפפון הישראלי. אפשר לעשות איתו סלט לעשרים אנשים, או לחלופין להשתמש בו כנבוט בקרבות רחוב מזדמנים. עונת המלפפונים היא צמח חד שנתי בתוך הערוגה המבאסת של הקיום, היא מלאה בלופים, כספים וירטואלים, שחקנים בינוניים שמחליפים קבוצה בינונית אחת באחרת, ברווזים עיתונאיים שהופכים לאורגניזמים ומחפשים אגם לטבוע בו, רכילויות, שקרים, ובעצם כל דבר שהעיתון סובל. כשיורו 2000 כבר תויק לתוך הסיבים האופטיים של ההיסטוריה, וכל מה שלמכור חולני לכדורגל נותר הוא שעה של כדורגל ארגנטינאי פעם בשבוע ביום שישי בערב (איזה טיימינג מחורבן), דווקא כדורגל לא רע, אבל לא מהסוג שמתמכרים אליו, אין ברירה אלא להתנחם במלפפון כמו ג'ובאני רוסו, המלך הבלתי מעורער של הקיץ, והקרב בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב. אך גם באנגליה זה ככה, ושם כידוע המלפפונים גדולים יותר. לפני ארבע שנים גילה מנג'ר ליברפול דאז, רוי אוואנס, בלם הולנדי אלמוני בשם יאפ סתאם. אוואנס הכבד וההססני התמהמה עם הרכישה, ובסוף העונה קנה אותו אלכס פרגוסון, מנג'ר יונייטד, והפך אותו לבלם הטוב באירופה. לפני כשנה סיכם מנג'ר ליברפול, ז'ראר הוייה, עם בלם צרפתי אלמוני בשם מיכאל סילבסטרה. פתאום, בשניה האחרונה, שוב הגיח פרגוסון ורכש את הצרפתי. לפני כשבוע הצהיר קשר אברטון, ניק ברמבי, שהוא רוצה לעבור לליברפול. אלכס פרגוסון שמע את הקולות, וכעבור מספר ימים הצהיר מנג'ר אברטון, וולטר סמית', שהעסקה סגורה וברמבי יהפוך לשחקן של יונייטד. השכל של אוהדי יונייטד פקוק מרוב אושר, אין כמו לזרות מלח על הפצעים הדלקתיים של ליברפול, שמנגד, חושבת להתחיל להתעניין בסתם שחקנים כדי להציף את אולד טראפורד בזבל אורגני. לא בכדי באופן כמעט קבוע המשחקים בין השתיים משוחקים ב- 12:00 בצהריים, כדי שהאוהדים לא יספיקו לגמוע הרבה אלכוהול ולעשות אחד לשני את מה שהם חולמים עליו גם כשהם לא שתויים. ככה נראה הקיץ של אוהדי הכדורגל בארץ ובאנגליה, אולי כבר באמת עדיף לצפות בטורניר וימבלדון בטניס, ולראות את כל האריסטוקרטים האנגלוסקסים מוחאים כפיים בעזרת ממחטות. כמה מטרים ליד, כמה אירוני, יש את האנטיתיזה המושלמת, קבוצת הכדורגל של וימבלדון, חבורה בריונית עם טקסי חניכות שאפילו פלוגות מופרעות במיוחד בגולני לא הגיעו לרמה כזו. ואליד באדיר שיחק שם השנה, ואליד באדיר לא יודע היכן ישחק בעונה הבאה, ואליד באדיר הוא מלפפון קלאסי. די כבר, נמאס, שיתחילו כבר הליגות.
שאלה לגבי מייקל אואן : איך לעזעזל ומה גרם לו לעזוב את ריאל מדריד ב 2005 בשיא הקריירה, לטובת קבוצת מרכז טבלה ומטה כמו ניוקאסל ?? באותה תקופה הוא היה אחד החלוצים הטובים בעולם וסה"כ בן 25 .
הוא לא כל כך רצה ללכת לשם ריאל הסכימו רק להצעה שלהם למרות שזה 25 הוא כבר התחיל להרגיש ירידה ביכולת בגיל 22 ואומר שהשיא של הקריירה שלו היה בגיל 19
https://img.bleacherreport.net/img/images/photos/001/698/570/144307723_crop_north.Xxx?1336928599&w=3072&h=2048 בדיוק היום לפני שמונה שנים: האליפות הדרמטית בתולדות הפרמיירליג, מחזור סיום העונה של 2011/12. מנצ'סטר סיטי פיגרה 2:1 מול ק.פ.ר בבית עד הדקה ה-92 כשמנצ'סטר יונייטד ניצחה במשחק המקביל בסנדרלנד משער של וויין רוני. ואז אדין דז'קו השווה(92) לפני שסרחיו אגוארו כבש שער ענק (94) שייזכר לעד. הקבוצה של אלכס פרגוסון שמטה יתרון שמונה נקודות בשלבי הסיום. קשה לשכוח את השאגה של השדר האנגלי. - עוד ציון דרך: ארסן ונגר נפרד היום מארסנל לפני שנתיים בדיוק עם ניצחון 0:1 על האדרספילד לאחר 22 שנה, 1245 משחקים היו לו ברזומה. עונת "הבלתי מנוצחים", שני דאבלים, גמר ליגת האלופות ב-2006 ועוד תארים רבים. ******* אם ונגר היה נפרד מארסנל ב-2010 הוא היה נזכר בתודעה בצורה הרבה-הרבה-הרבה יותר טובה, חבל על שנים מבוזבזות רבות. ממאבק אליפות בשוליים ועד חגיגת 'הטופ4'. אבל גולת הכותרת היא סיטי, המשחק שהוציא אותה מחושך לאור למעשה וקיבע את אגוארו לדעתי לשחקן הגדול בתולדות המועדון. יונייטד הציגה לוזריות לא אופיינית. אני לא בטוח שהקבוצה של עונה אחר כך הייתה טובה יותר (רוני בעונת שיא ב-2012 מול אן פרסי הנפלא של 2013), אבל היה לה יותר אופי. לבטח אליפות מוחמצת מצד פרגוסון שתיקן. חייבים לומר שסיטי שיחקה כדורגל טוב וניצחה פעמיים בדרבי..
QUIZ: כל השחקנים שזכו בשתי אליפויות פרמיירליג או יותר. (129) Big quiz: Can you name these multiple Premier League winners? - BBC Sport אני עשיתי 121/129 וזה ממש הפתיע אותי שזכרתי כל כך הרבה.
שאלו כאן על מייקל אואן, לקראת סיום העונה הוא נכנס להרכב של לושמבורגו כשעברנו לשחק עם שלושה חלוצים (בלי פיגו) וגם הבקיע בקלאסיקו גול שמאוד מזוהה איתו - כדור ארוך על המהירות, מתפרצת, ואין להגנה סיכוי. ברוב העונה הוא היה טוב כשעלה מהספסל וכבש במספרים לא רעים בכלל. לא היה לו סיכוי להזיז מההרכב את ראול ולא משנה מה היה קורה, בעוד רונאלדו כן המשיך להבקיע. הוא פחות או יותר הודיע על פרישה לא רשמית עם החזרה לניוקאסל, להוציא אולי עונה אחת, אני זוכר את הסיפורים על המסוקים, הפציעות, הנהנתנות, וחבל. מאוד רציתי לראות אותו חוזר לליברפול וקם לתחייה שם. הוא נמכר לאנגליה כי ניוקאסל שילמה כמעט כפול. ריאל צירפה אותו ב-14 מיליון ליש"ט ומכרה אותו ב-26 מיליון ליש"ט.
הכושר הפיזי של אואן עוד היה סביר כשחתם בניוקאסל. הפציעות של 2005/06 באמת כבר היו משנות קריירה, המסמר הסופי זו הפציעה במונדיאל. מה שכן שכבר ב - 2005 היה ברור שמסוכן לבנות על אואן ככוכב מרכזי שלך, בגלל הגליון הרפואי. טעות גדולה לטעמי שאריקסון לקח את וולקוט כגימיק ולא חלוץ רציני. צריך גם לזכור שרוני אכל פציעה והיה ספק לגבי שיתופו. הנבחרת הייתה צריכה עומק בהתקפה.
ובכל זאת זו הייתה הנבחרת האנגלית הכי מפוספסת בעיני בכל המונדיאלים בהן השתתפה בין שתי הנבחרות האנגליות שהגיעו לחצאי גמר המונדיאל ב-1990 וב-2018. הכדורגל היה שלה אפור ומרדים אבל היעילות שלה הייתה חזקה מתמיד(ובמיוחד חוליית ההגנה האימתנית עם טרי-פרדיננד-אשלי קול-גארי נוויל) ואם לא אותו הפסד מרגיז בפנדלים לפורטוגל ברבע הגמר הנבחרת הזו הייתה מסוגלת ללכת כל הדרך עד לגביע אומנם בזכות כדורגל בינוני מינוס אבל צריך לזכור שבאותו מונדיאל למעט גרמניה כל שאר הנבחרות נראו ככה כולל הנבחרת שזכתה לבסוף בגביע(איטליה).
הכדורגל של אנגליה היה מאוד-מאוד-מאוד מאתגר וקשה לצפייה למרות יריבות קיקיוניות. תמיד ריחף שם העניין של למפארד וג'רארד יחד. ב-2006 זה לא היה יכול לקרות לדעתי. זידאן העביר הילוך בדיוק בשלבי ההכרעה. ב-2002 זו הייתה אחלה נבחרת שעברה שלב בתים לא פשוט אבל ברבע הגמר הגיעה ברזיל, נבחרת שלגיטימי לעוף מולה. אני רואה דווקא פספוס גדול ביורו 2004, אי אפשר לשכוח את משחק הפתיחה נגד צרפת. יתרון 0:1, רוני פורץ ממחצית המגרש וסוחט פנדל ואז בקהאם מחמיץ, זידאן משווה במצב נייח ואז ג'רארד הרדום מסר אחורה בחוסר אחריות...גם נגד פורטוגל ברבע הגמר אנגליה הייתה טובה מאוד. לגבי אואן מדובר בפציעות, אני חושב שהוא גם היה שבע מאוד ומתוסכל מהמצב, פרגוסון עוד הצליח להעיר אותו קצת במדי יונייטד לפרק זמן קצר. בגדול אני גם חושב שאואן חווה את מה שקרה לעוד שחקנים בלבל הזה שפרצו כל כך מוקדם ובגיל 17 כבר היה עליהם כל כך הרבה לחץ פיזי ונפשי. גם טורס דעך בגיל מוקדם, ראול עוד המציא את עצמו מחדש אבל היה איטי מאוד, את שבצ'נקו בצ'לסי אתם זוכרים...
