ליברפול 2019/20 - אלופת אנגליה!

וואלה?
אז כנראה היה שיר מוצלח אם הרבה העתיקו.
אפילו שזה לא מסתדר טוב ונשמע לא משהו?


Sent from my iPhone using Tapatalk

 

כשהתחלתי לכתוב בספורטאנטר אי שם בעונת 2001/2, בחלק מהדיונים האינסופיים סביב מי גדול יותר, זכור לי שנרשם המשפט ״מועדון גדול לא יכול להרשות לעצמו לעבור עשור בלי לקחת אליפות״. ואני ממש זוכר שחשבתי לעצמי, "חח איזה שטויות.. אז יעברו 13 שנים בלי שניקח אליפות, 14 שנים, אולי 15, אבל לכולם ברור שזו שאלה של מתי, לא שאלה של אם״. (מניח שהניסוח היה מעט יותר עילג, הרעיון נשאר זהה).
אני גם ממש זוכר שמנטליות This year is our year התחילה להטמע חזק. מה זה חזק? אני מוכן להשבע שבכל קיץ בין השנים 1999-2007 הייתי משוכנע שהשנה אנחנו רצים לאליפות. בין אם על הקווים רוי אוונס או בניטז, ובין אם בהתקפה היה לנו את פאולר או את ברוש.

החל מ-2007, פחות או יותר, התחילה לחלחל הפחד של ״איך בדיוק זה אמור לקרות?״ אומנם בניטז עשה עבודה יפה, ואפילו החתמנו כמה שמות מאוד מרשימים (טורס, אלונסו), והיה לנו את השחקן הכי טוב בעולם, ועדיין, תחושת האופטימיות המופלגת התחילה להתחלף באופן הדרגתי, ו״חוק מרפי״ התחיל להיות הנורמה השגורה. מה שיכול להשתבש? הוא כבר ישתבש.
מקאדה יבקיע צמד נגד אסטון וילה.
בניטז מוכן למכור את אלונסו בשביל להביא את גארת׳ ברי.
מסצ׳ארנו לא מוכן לנסוע משחק חוץ נגד מנצ׳סטר סיטי כי הוא רוצה לעבור.

הכל דוגמאות אנקדוטיות וחסרות משמעות, אבל התחושה שכבר כל כך הרבה קבוצות עברו אותנו בסיבוב, שאיך לעזאזל מועדון שקפא אי שם באמצע שנות ה-90, אמור לסגור את הפערים האלה?
אפשר ללכת לדיונים שלנו פה, החל מ-2014 ואילך - לשמחתינו/לצערינו הכל מתועד דיי טוב - המטרה שלנו, כאוהדים, הייתה לחזור לפאקינג ליגת האלופות. אני זוכר את המחזור העשירי בעונת 2013-14 - הגענו למשחק חוץ נגד ארסנל, מקום 1 נגד מקום 2, הרבה לפני שחשבנו שנעשה ריצה כמו שעשינו, וממש זכור לי שישבתי וראיתי את המשחק (הפסדנו 2:0 אגב למי שמעוניין) ואמרתי לעצמי: ״גם אם ננצח פה.. איך המועדון הזה בכלל מסוגל לזכות באליפות? אתה מבין שאתה אוהד מועדון, שבאמת לא משנה איך תסובב אותו, אנחנו לא נרוץ לאליפות״.
ואני חייב לומר, שברמה האישית, על אף שההפסד לצ׳לסי ב-2014, היה הרגע הספורטיבי הכי קשה שלי כאוהד, הריצה הזו הכניסה בי אופטימיות שנעלמה משהו כמו 10 שנים קודם לכן.

כשהחתמנו את קלופ, מהרגע הראשון הייתה תחושה שזה הצעד הנכון למועדון.
בדיעבד כמובן שקל לראות את זה, אבל אני חושב שגם בזמן אמת, התחושה מסביב הבשילה לכך שזה פשוט ה-perfect fit. לשני הצדדים.
אני חושב שמעולם, לא הייתה דמות במועדון, או באופן כללי בחיים שלי, דמות שהערכתי כמו שאני מעריך את קלופ.
חיבבתי את פאולר ככוכב כשהתחלתי לעקוב אחרי המועדון.
הערצתי את אואן כהערצה של ילד שאוהב את הכוכב העולה של המועדון.
אהבתי את ג׳רארד כי הוא בעיניי הדמות המושלמת למועדון.
אבל את קלופ.. באמת שהוא האדם שמעולם לא פגשתי, דיברתי או אפילו לא שמעתי הרבה מחוץ לכדורגל, את קלופ אני פשוט מעריך בצורה העמוקה ביותר.

והדרך שעברנו עם קלופ ב-4.5 שנים האלה, אני באמת יכול לומר שנהנתי מכל רגע.
אחרי למעלה מ-25 שנים של אהדה, שגורמת לחוסר שינה מתחושת לחץ, שהפסדים משפיעים עלייך במשך שבוע, אבל השמחה של הניצחון מחזיקה בקושי שעתיים, שהפחד שמחר בבוקר הכוכב הכי גדול של המועדון ירצה ללכת לריאל מדריד.
ה-4.5 שנים האחרונות היו השנים הכי מאושרות שלי כאוהד ספורט. ואין דרך ראויה יותר לקעקע את התקופה הזו, עם זכייה באליפות הראשונה שאני רואה בימיי החיי הבוגרים.

 

@owen11111 מזדהה איתך לגמרי.
אני חשבתי שאני לא אראה אליפות כבר בימי חיי, מה שקלופ עשה זאת עבודה מדהימה.
הרגע הזה שנבנה משהו טוב ואז קוטיניו היה צריך לעזוב זה שוב הרגע בו אתה נשבר ואומר ... הנה זה... בנינו קבוצה טובה ואנחנו מאבדים את השחקן הכי טוב, היינו שם כבר 20 פעם.
מקמנמן, אואן, אלונסו, מאסצ'ראנו, סטרלינג, סווארז, טורס....קוטיניו.
אתמול בחצות יחד עם סרטוני חגיגות מה שרץ לי בראש זה כל הכמעטים, ההפסד בבית למנ יו 3-1 עם שטויות של דיוויד ג'יימס, הצמד של מקאדה כשאתה מתחיל להאמין שיש סיכוי, הקאמבק שלהם נגד ספרס, ההחלקה ואז שבוע אחרי זה 1-0 בארקלי נגד סיטי ואתה מריח שיש סיכוי וההחמצה המזעזעת של דאולפאו בסיום, השער של קומפאני נגד לסטר דקה 70, ה27.4.14, ה1-0 של ברייטון נגד סיטי מחזור אחרון שאתה יודע שלא יחזיק אבל מה יקרה אם יחזיק?
הרבה צלקות ואתמול סוף סוף זה הצליח וזה לא נורמלי ועכשיו חודשיים נהנה מכל רגע עד שנתחיל עוד עונה.
זה מעניין שההרגשה הזאת גדולה יותר מה25.5.05 וה1.6.19, אולי בשבילי זה כי אני מרגיש שליגה היא יותר מייצגת מטורניר נוק אאוט, ושפה באמת עשינו משהו עצום, לא יודע, זה גם מעניין שאחרי דבר כל כך משמח שקורה לך אתה מריץ בראש גם את הכמעטים שזה "כאילו" מוחק.
מקווה שג'ררארד שמח בשמחתנו גם כן, על אמת ולא רק למצלמות. ישר חשבתי עליו עוד כשצ'לסי הובילה 1-0.

 

אני חושב שהתחושה עוצמתית יותר מכ"כ הרבה סיבות.
במקרה שלי (ומניח שעוד לפחות 3-4 חבר'ה פה בפורום) הייתי בן 12 בנס איסטנבול, בדיוק נכנס לשיא האובססיה על המועדון הזה אחרי הניצנים שהונחו כמה שנים קודם לכן עם אבא אוהד ליברפול והטרבל נטול האליפות. רק פיתחתי תודעה, אמנם אתה מתרגש כילד וזוכר הכל, החל מהבכי העצוב במחצית ועד הבכי מהתרגשות אחרי 120 דקות... אבל לחוות את זה ככה זה משהו אחר.

נראה לי שמה שהכי דומיננטי פה כמו שאתה אומר, הוא הטלאות הרגשיות שעברנו בתור אוהדים במסע הארוך והמפרך הזה לעבר התואר. אם זה סתלבטים שאכלנו בביתספר בתור ילדים, ההערכה לעבודה של רפא בצ'מפיונס והחזרה לדומיננטיות, האכזבה ב-09' עם הילד זין האיטלקי, הצניחה הטוטאלית אחרי כן, לוקאס, היקס וג'ילט שלחלוטין העמידו בספק את קיום המועדון, סטיוארט דאונינג, המסע המרגש עם רוג'רס שנגמר עם ההחלקה והתיקו מול פאלאס (מישהו שם לב לאירוניה שאלה שתי הקבוצות ש"הכריעו" גם הפעם?), הפרישה של סטיבי וההבנה שלא יזכה כבר בתואר, הגול של קומפאני בעונה שעברה, ההחמצה של אינהנצ'ו בעונה שעברה, פאקינג מגפה עולמית שהצליחה לנטוע גם בי חששות שאולי עוד ייקחו לנו את זה גם הפעם?!?!
וחברים אוהדי קבוצות אחרות שבאים ואומרים "הנה הפעם זה שלכם", וכל פעם אתה משתיק ומסייג, כי בפנים אתה יודע שעד שזה לא רשמי אתה לא חוגג - זה מה שההיסטוריה והניסיון של אוהדי ליברפול לימד אותם.

כל הדברים האלה קרו במקביל להמון שינויים אישיים שבנאדם עובר בין גיל 12 ל27, אנשים נכנסים אליך לחיים, יוצאים מהם, מסיים תיכון, צבא, תואר, טיולים, עבודות שונות, מעברי דירות, וואטאבר. והקונסטנט היחיד? המועדון הזה. הבאנקר היחיד. הדבר היחיד שויהי מה, את המשחק אני רואה. הסכמים עם מפקדים בצבא שייתנו לי לצאת לראות, שוטטות בעיירות שכוחות אל בדרום אמריקה/במזרח בשעות לא שעות במטרה למצוא איזה טלוויזיה מסכנה, חופה אחת שפספסתי בשביל הגומלין מול דורטמונד לפני 4 שנים (ההחלטה הכי נכונה בחיי, הכלה לא סולחת עד היום) - ובעיקר טירוף מוחלט ש95% מהאנשים שמכירים אותך פשוט לא מבינים.

כל זה השתחרר אתמול בשריקת הסיום במשחק שאפילו לא היה שלנו... איזו תחושה מיוחדת.

 

ג'רארד אוהד כמו אחרון החבר'ה בקופ. אם הוא לא היה שחקן, שם היית מוצא אותו.
אין לי ספק שהוא מרגיש פספוס, 20 שנה במועדון ודווקא כשהן מסתיימות מגיע הקלופ הזה ומשנה את המסלול של מועדון שלם.

אבל זה הכל חלק ממה שהיה צריך לקרות כדי שנגיע לרגע הזה - מה שנקרא, took one for the team, בפעם האחרונה אבל בוודאי לא ראשונה. זה נראה כסוג של טרגדיה אבל זה חלק מהמיתוס, בגלל זה הוא סטיבי ג'י. אני מקווה ומאמין שהוא חי בשלום עם הקריירה שלו ושמח כמו אחרון האוהדים.

לגבי קלופ, אין מילים שיכולות לתאר את הטרנספורמציה שהוא עשה. אנשים מבחוץ מסתכלים על הצד המקצועי ולא מבינים כמה זה הרבה יותר עמוק. הבנאדם שינה לחלוטין תפיסה של מועדון שלם וכל מי שסביבו. קיבל מועדון עייף וכבוי שסוחב מטענים היסטוריים כמו משקולת על הצוואר, וקהל אוהדים למוד אכזבות. מספיק לראות את השרשור שאואן קישר כדי לראות את הספקנות שהורגשה אפילו פה. גם כשהוא הגיע והיה קונצנזוס מוחלט סביב המינוי הזה, מי בכלל חשב על הצלחות כאלה - אליפות אחרי 25,30 שנה? דמיוני. אני לא באמת התחלתי להאמין שאני אראה אליפות בחיי עד העונה שעברה.

הוא עמד בכל ההבטחות שלו כלפי האוהדים. חיבור מושלם בין מנג'ר למועדון.

 

הדבר שהכי בלט לי מהסרטון הזה... שימו לב שרובו, טרנט או שניהם ביחד מעורבים באופן מוחלט ומכריע בכל אחד מהרגעים האלה חוץ מהפנדל של מילנר נגד לסטר. איזה פאקינג ווינרים השניים האלה.

מאוהב.

 

אגב מבחינת המשחק הכי גדול שלכם העונה - יש תחרות בכלל ללסטר בחוץ? היחידי שאני חושב עליו זה סיטי בבית.

 

Liverpool win Premier League: Andy Robertson and James Milner react on MOTD - BBC Sport

 

כנראה ה2 האלה, יכול לצרף את וילה בחוץ שעשינו מהפך מ1-0 ל2-1 בסיום, והניצחון על מנ יו.
מבחינת יכולת אז כן כנראה שלסטר וסיטי.

 

תראו את ההודעות שלנו.

אנחנו מועדון ענק, היינו כזה גם ב30 שנה האחרונות, אבל היתה אבן. עם השנים היא גדלה וגדלה עד שנהייתה סלע ע-צ-ו-ם על הגב שלנו.

חלקכם רשמתם על המנטליות של "השנה זה שלנו" - אני פסימי גדול מטבעי אבל בחיי שאף פעם לא היתה הרגשה כזאת. אף פעם.
היו רגעים ספציפיים שהיתה לי הרגשה שזה אשכרה יכול לקרות: וילה עולה ל2-0 לפני שהזבל הזה מקאדה נותן צמד (רגע לפני שהולך להעביר קריירה בליגה הרביעית באיטליה), השופט שורק לסיום ב3-2 על סיטי, סיטי לא מצליחה להגיע לשער של לסטר עד לשלבים המאוחרים שקומפאני נותן גול של אחד ל100.

הרבה אוהדי כדורגל לא חווים רגעים מאושרים גם כמו שהיו לנו ב30 שנה האלה. גיל תמיד אמר שהוא ראה זכייה בליגת אלופות, זה טוב לו, הוא לא יכול להתלונן.
ואני כנראה לא אובייקטיבי, אבל בחיי שאוהדים של מועדונים אחרים, בטח ובטח שהרוב הגדול, לא יכול להבין מה זה להיות אוהד ליברפול.
אני קצת יותר מבוגר מרובכם נראה לי, אני התחלתי לאהוד בתחילת\אמצע שנות ה90. כולם בבית ספר ובשכונה בחרו ביונייטד (כמובן), כמות המרורים שאכלתי בזמן שהם נסקו ואנחנו צנחנו היתה אינסופית.
החבר הכי טוב שלי אוהד ניוקאסל (הזיה), גם הוא כמובן סובל כל החיים מזה, אבל זה לא אותו דבר. אין לו ציפיות מהכדורגל, אין לו ציפיות לתארים. הוא אוהד קבוצה, וזהו. אבל אנחנו... אנחנו היינו בדיחה. אנחנו אלה שהיריבה הגדולה שלה זוכה בעוד תואר ועוד תואר, אנחנו מועדון שאמור להיות שם ולזכות בתארים, כשאנחנו לא זוכים זאת אכזבה אפילו שיש לנו קבוצה פח, כי אנחנו ליברפול.
זה ללכת לכל עונה בידיעה שלא יהיה תואר אבל להתאכזב מזה כל פעם מחדש. זה תסכול שקשה להסביר.

ואז, כמו שרשמתי (ואחרים רשמו), גם כשאנחנו איכשהו מתקרבים וזאת נראית אפשרות - כל הניסים והנפלאות קורים ומונעים מאיתנו.
זה שוער שמקבל 2 גולים של קרקס בגמר אלופות (ועוד גול של אחד ל400 נסיונות של בייל), זה אותו מקאדה, זאת החלקה של האליל ג'רארד שאפשר לראות את זה מיליון פעם ולא להבין איך זה יכול להיות, זה לעשות 97 נקודות בעונה ולא לקחת אליפות (עם אותם 11 מילימטרים מחורבנים נגד סיטי)...

אחרי שלא לקחנו בעונה שעברה עם 97 נקודות, הייתי בטוח שזהו. איך אפשר לא להישבר מזה לגמרי כקבוצה? אתה נותן עונת שיא מטורפת וזה עדיין לא מספיק, ובא איזה גלאגר מסריח וצוחק עליך שהעונת שיא שלך, הפעם בחיים הזאת, אפילו היא לא הספיקה.
איך אפשר אשכרה להאמין שמתישהו אנחנו נזכה?

ובאה העונה הזאת, ואנחנו פסיכיים לגמרי, קצב נקודות בדיוני לחלוטין, וסיטי של פפ לא עומדת בקצב שלנו. ואנחנו שוברים קבוצות, אנחנו FUCKING RELENTLESS, כולם רואים את זה, כולם מבינים את זה. זה ברור שאין כח בעולם שימנע מהקבוצה הזאת את התואר - לא פפ, לא אטקינסון, לא ילד זין איטלקי. עם כל הבדיחות, כולנו הבנו את זה. גם אני הבנתי את זה, וחששתי.
חששתי כי אני אוהד ליברפול ב30 שנה האחרונות וכמות האכזבות הזאת, שכל מה שיכול להתחרבן - יתחרבן, חרוטה לי בנשמה.

ואז הגיעה הקורונה. אנחנו 6 נקודות מאליפות בעונה הכי דומיננטית אי פעם באנגליה, CHAMPIONS ELECT כבר מאיזה דצמבר, והליגה מופסקת בגלל מגיפה עולמית של פעם במאה שנה. Are you fucking shitting me???
זה הכי ליברפול שבעולם. זה כל הפחדים כולם, זה מה שידעתי שיקרה כשנהיה על הסף.

בגלל זה רציתי את זה אתמול. מעניין לי תתחת שזה על הספה?? רק תנו לי את זה לפני שיפגע איזה מטאור בכדור הארץ!!

זה אושר, אושר גדול. אבל זה פירוק של תסכול עצום לא פחות.

מה שקלופ עשה לנו...

עדיין עם דמעות בעיניים.

 

@oranfu אני מקווה שלא נצטרך לחכות 30 שנה לאליפות בכרמל. לדעתי שחר יהיה בקבוצה גם אז.

 

אתה יודע שלפני 27.4.14 קניתי מלא ממתקים ושתיה, בבוקר של אותו יום חיפשתי להרוג את הזמן, רק חיכיתי שיגיע המשחק.
אני לא יכול לשכוח את היום הזה ואני זוכר שבסוף היום זרקתי את כל החרא שקניתי בבוקר וקברתי את עצמי במיטה.
אני זוכר את המשחקים האלה במדוייק איך הם נראים, גם את ה27 וגם שבוע אחריו אברטון-סיטי כשב1-0 של בארקלי זה היה אחת החגיגות הכי גדולות שלי, תחשוב שאם אברטון לא מפסידה זה מוחק את כל ההחלקה ואנחנו שוב במצב שצריך 2 נצחונות ויש אליפות. בסיום דקה 88 דאולפאו עם החמצה גדולה ונגמר בהפסד 3-2
שלשום התלבטתי מה לקנות, אתה גם פוחד מהנאחס בתור אוהד ליברפול, קניתי שארדונה.
אתמול אמרתי אולי שמפנייה קניתי שמפנייה.
בשער של וויליאן פתחתי את החרא הזה, טעם של שתן אני לא יודע מה אנשים מתלהבים אבל איזה רגע ענק זה. תענוג לצרוב ימים שמחים במקום ימים עצובים.
העונה הזאת הייתה פשוט בלתי נתפסת. הפער ברמות ביננו למקום 2 אני לא חושב שקרה הרבה זמן באנגליה. גם אתמול ראו את כל הפאקים בחלק האחורי של סיטי וזה משהו שקרה לה לאורך כל העונה. אנחנו לעומת זאת ידענו לנצח גם במשחקים שאנחנו די בינוניים בגלל שלא ספגנו הרבה והבאנו אתהשערים הווינרים. אני מדמיין איך משחזרים עונה כזאת וזה פשוט בלתי אפשיר, המהפך בוילה, הגול בשפילד, הפנדל בסוף נגד לסטר, המהפך נגד ספרס, השער בסיום בפאלאס...זה חולני. אין דברים כאלה.
זה ה4-0 על ברצלונה, כל שבועיים.

ואיזה שרוטים אנחנו שבאמת גם באיזה 14 הפרש אנחנו פוחדים מוות מאיבוד הפער, אנחנו גמורים בראש אף אחד לא יבין. אולי עכשיו נירגע קצת.


אחלה סרטון של BT, לא יודע אם עלה פה כבר, לא עוקב.