לא היה כוחות בלי קאם. אפילו מאט קאסל נראה כמו כוכב ליד הדחליל ששיחק אתמול. הפאטס היא עדיין הההגנה היחידה שיכולה להתמודד עם כמות הכישרון של הצ'יפס. . אם כבר ק''ב זקן שהיה מנצח להם את המשחק.
לא יודע מה בנוגע להגנה של הפאטס עדיין לא השלמתי את המשחק ובאופן טבעי צופה בקבוצה הזאת פחות. אבל אם בהגנות עסקינן אז הקולטס חיות אדם. ועל זה אני מוכן להתחייב. אבל בנוגע להתמודדות עם הצ'יפס? לא רואה כרגע סיכוי לשום קבוצה. הם מעל כולם ב 8 דרגות משני צידי המגרש.
ההגדרה המדוייקת היא שהתקרה של הצ'יפס>>>>>>>>>>כל השאר אבל המציאות היא שחוץ מהקונצ'רטו נגד בולטימור הם הציגו בינתיים יכולת פושרת מינוס בשאר שלושת המשחקים וניצחו פשוט בגלל פערי האימון והאיכות המטורפים. אם אני חייזר שנחת פה לפני חודש וצריך לעשות פאוור ראנקינג הם כרגע comfortably אחרי גרין ביי, סיאטל ובפאלו (שזה בכלל קטע לפוסט בנפרד כי אני עדיין לא יודע איך לאכול את מה שקורה בקבוצות האלה). יש תיאוריה שאנדי לא מתכוון לשרוף Game plans מטורפים על קבוצות שהוא יודע שאפשר לנצח גם בהילוך ראשון ושומר את החומרים הכבדים למשחקים הגדולים והפלייאוף. והאמת היא שאחרי מה שראיתי בבולטימור לעומת השבועיים הראשונים התחלתי לקנות את זה. פערי התיחכום והאגרסיביות בעיצובי המהלכים והפלייקולינג שהוא דפק שם לעומת השינה בעמידה מול יוסטון והצ'ארג'רס היו ניכרים מאוד לעין. ה"גימגום" ההתקפי מול ניו אינגלנד לא נבע מאיזה בלאק אאוט של פאטי שכבר ראה ותפר את כל סוגי ההגנות האפשריות בליגה או outcoaching של אישבינוניעדשיוכחאחרת (אנדי מוביל על הבינוני הזה 106-65 במחצית השנייה של 5 המפגשים האחרונים מולו ומרחק עמידה של די פורד בניוטרל זון ממאזן 5-2 מאז 2013. ברגע שהוא מבין מה הוא הכין לו ועושה התאמות הוא גומר אותו) אלא פשוט הוצאה לפועל גרועה ולמען האמת טיפה מדאיגה לאור ההשקעה שנעשתה במשחק הריצה. כשתכנית המשחק ההגנתית היא לעצור את הביג פליי בכל מחיר על ידי שליחה של three man rush והורדה של 7/8 שחקנים לכיסוי רסיברים הפיתרון המתבקש הוא פשוט לדרוס את הצורה במשחק הריצה (או to dink and dunk בתפירות ל-3 יארד שזה פחות הקטע של פאטי והסקיל פליירס של קנזס בחיים). במיוחד כשמדובר בפרסונל קטן כמו של ניו אינגלנד שמלבישים פרקטית 2 ליינבקר'ס טהורים למשחקים ומשחקים שם רוב הזמן עם סייפטיז. וה-OL של קנזס לא הצליח לדחוף ולפתוח נתיבים ל-CEH כל המשחק. חוץ מאיזה 2 ריצות נחמדות ברבע הראשון כל פעם הם בקושי השיגו 2 YPC והכניסו את פאטי והרסיברים ל-3rd and longs מציקים. אחרי המשחק מול יוסטון כתבתי פה שהרכות של ה-OL הייתה אחת מנקודות התורפה הבודדות של קנזס (התבטא בעיקר בסיטואציות short yardage) ושבשנה האחרונה אנדי ניסה לפתור את זה בדראפט ובפרי אייג'נסי על ידי מעבר משיטת חסימות איזורית לשיטה אישית. מול יוסטון האשפות זה היה נראה טוב עם מימד סמאש מאות' אבל דווקא בשני המצ'אפס היותר בעייתיים מול הצ'ארג'רס והפאטס זה זייף פיצוצים ותקע את ההתקפה. יש מצב שאלה עדיין חבלי לידה של Blocking scheme חדשה + ראנינג בק רוקי במשחק הרביעי שלו בסך הכל ושככל שהשבועות יעברו זה ייראה טוב יותר, אבל הקטע הטריקי פה הוא שקנזס כל כך טובים ואיכותיים שלא תהיה להם יותר מדי סיבות והזדמנויות להוציא את זה לפועל מול איזה לאס וגאס או מיאמי לצורך העניין אם אפשר לתפור את ההפגזות הרגילות לטייפריק והארדמן וקלסי. וואטאבר אבל. צרות של מולטי ביליונרים. למי באמת אכפת. בטח לא לי. ממש לא לאיש שבועל אותי בלילות. הקבוצה הראשונה בתולדות הליגה עם מאזן 4-0 עונה רביעית ברציפות. לא קרוב להיות קרוב ותשתחוו יא בני זונות.
אכן חיות אדם. תמונת מצב אחרי רבע עונה: https://i.imgur.com/G3lJVtM.Xxx בעולם שבו אמא של ראיין גריגסון לא זונה בגינת לווינסקי ואנדרו לאק לא פורש בגיל 28 - השם ישמור ויציל. לא שאני מתלונן או משהו. טוב מאוד שהוא פרש החנון מת הזה. ממש לא צריך אותו על הראש של פאטי ואנדי. ג'וש אלן זה המקסימום שאני מוכן לעמודו מולו.
ששששש שלא יקפצו עלייך חבורת ה-TBD שקפצה עליי כשהעזתי להגיד שלגרין ביי סיכוי לא רע לפירסט סיד. ומה לא יודע לאכול? גרין ביי קבוצה עם הק"ב הכי טוב בליגה שאחרי מיליון שנה אין מאמן שמגביל אותו, שאשכרה גם דואג לפתוח לו תמיד אופציות גם כשכל הרסיברים פצועים. יש קו התקפה אולי הטוב בליגה כשזה נוגע לפאס-פרו (הצד השמאלי חד משמעית הכי טוב בליגה מבחינתי עם לינסלי, ג'נקינס ובאקטיארי) ובהגנה בשקט בשקט יש שאט דאון קורנר שנראה כמו מינימום טופ 3 בליגה בעמדה שלו. ונחשו מה? אין יריבות. פתחו לוח משחקים. כל הפח הזה של מינסוטה, סיינטס, פלקונס וכאלה? ככה נראה כל לוח המשחקים של הפאקרס השנה. בחיי שאני לא רואה יותר מ-3 הפסדים עד סוף העונה.
הייתי בולע בלי ללעוס אם 2019 לא הייתה תקועה לי עמוק בגרון. אותו מאמן, אותו QB, אותם רסיברים, אותו OL. קפיצת מדרגה מטורפת כזאת תוך שנה מלגרד בקושי 23 נק' בבית מול דטרויט וקרוליינה לקרקסיאדה של 2011 עם 40 PPG גורמת לי ל-PAUSE לבדוק מתחת לאוטו שלא הטמינו לי פצצת מימן.
קרו כל מיני דברים בין העונות. קודם כל - סגר. עונה שעברה הייתה עונת בכורה של MLF כמאמן, הוא עדיין לא היה סגור על עצמו ובעיקר רודג'רס לא היה סגור עליו. בפגרה הם ישבו מיליון שעות בזום ופשוט תיאמו הכל. ברמה של לבנות מחדש את הפלייבוק, ברמה ש-MLF שואל את רודג'רס מה הוא לא אוהב ולהעיף לאלף עזאזל מה שלא זורם לו ובאופן כללי בנו יחסי אמון שלרודג'רס לא היה עם מקארת'י וגם לא עם לאפלור בעונת הבכורה שלו. זה שיחרר מנטלית את רודג'רס. כמו גם הפרידה מדאניקה. הבחור משוחרר רצח. אני רואה אותו מדבר כשמתארח בתוכנית של מקאפי ואמנם הוא תמיד היה בחור צ'יל כזה, אבל בחיים לא ראיתי אותו כל כך מאושר ורגוע. הבנאדם בזון משלו ושום דבר לא מטריד אותו. זה לא רודג'רס העצבני, המתוסכל והלחוץ מהשנים האחרונות. הוא גם סומך יותר על החברים שלו לקבוצה (שזה משמעותי, יש לו נטייה היסטורית לא למסור למי שהוא לא "מרגיש טוב" איתו). תוסיף לזה את זה שבכל זאת עברה שנה וזאת עונה נוספת שבה השיטה מוטמעת עוד יותר וכולם ON THE SAME PAGE, זה משמעותי. המשחק נגד הפאלקונס הביע את זה באופן מובהק. בימים של מקארתי משחק כזה נגמר באסון. הוא היה מתעקש להמשיך לשחק על רסיברים לא קיימים, רודג'רס היה מחכה שהם יתפנו מה שלעולם לא היה קורה ואז או מעיף את הכדור או חוטף סאק. הוא היה נהיה מתוסכל ועצבני והכל היה מדרדר משם. עם MLF? מה פתאום. כולם רסיברים. ג'מאל רץ ראוטים שאין דברים כאלה. ג'ונס בכל מהלך נתון אין מושג להגנות אם הוא רץ, רסיבר או חוסם למהלך מסירה. משגעים את היריבות עם פרסונל לא ברור (מי תופס? מי חוסם? מי רץ? זה מהלך ריצה בכלל או מהלך מסירה? אי אפשר לדעת). אלו דברים שלא הוטמעו לגמרי עד הסוף בעונה שעברה. גם חוסר ביטחון של לאפלור עצמו בעונת בכורה, היחסים הלא ברורים עם רודג'רס כשהם עדיין לומדים אחד את השני, השחקנים עצמם שצריכים זמן להסתגל אחרי 50 שנות מקארת'י. הכל ביחד. עונה שעברה עדיין לא ראינו הרבה מהדברים האלה. נראה כאילו בעונה שעברה בעיקר היה ניסיון קודם כל לבסס משחק ריצה נורמלי אחרי מיליון שנה שלא היה קיים. העונה עברו שלב הלאה וניצלו את משחק הריצה כדי לוודא שלרודג'רס יש אופציות פתוחות בכל פאקינג מהלך לא משנה מה ולא משנה מי הרסיברים. אמל"ק: רודג'רס זן ופגרת קורונה שבה כולם יישרו קו ונפטרו סופית מכל תחלואות מקארת'י שאולי עוד ישבו לשחקנים בראש.
זו תיאוריית חדי הקרן הורודים ששומעים מכל קבוצה שמחברת 3 משחקים טובים בתחילת עונה. לא פוסל שהיא נכונה, היא פשוט נשמעת טוב מדי כדי שאני אקנה אותה בעיניים עצומות כאילו נולדתי שלשום ולא עוקב או מכיר את כל הנפשות הפועלות. לפני חצי שנה כל העולם כולל שנינו פירשנו את הדראפט (שהיה המשך ישיר לפרי אייג'נסי) כחוסר אמון ברודג'רס וסימון של תחילת הסוף. עכשיו חודש לתוך העונה הכל היה סבבה לחלוטין ומצצנו אחד לשני בזום מתוך ידיעה ואמון מלא שדווקא בשנה ההזוייה הזאת, בלי OTA's ועם מחנה אימון מצומצם הפלייקולינג יצליח לגרום ל-MVS להשמיט פחות וללזארד הצב לשרוף את ג'נוריס ג'נקינס על פני 60 יארד פעמיים במשחק ולרודג'רס להאמין בשניהם ולזרוק להם back shoulders ולהפסיק עם הפאסיב אגרסיב הגהינומי שלו בגיל 200 כשהמחליף שלו מאחורי האוזן. יש תיאוריה אחרת, לא פחות הגיונית והיא שגרין ביי פשוט מנצלת שוב את לוח המשחקים שלה שכלל עד כה 3 קבוצות בוטום 10 בליגה (עם פוטנציאל לבוטום 5) ואת הספייק ההתקפי ההיסטורי של 2020; שפל שריקות אופנסיב הולדינג, איצטדיונים ריקים ותנאי מעבדה להתקפות, הגנות בלי פרי סיזן שלא מתואמות ומתקלות בצורה מחרידה. הפלייקולינג האיכותי (מסירות בדאונים מוקדמים, טונות תנועה לפני הסנאפ, אינספור bootlegs ופליי-אקשנ'ס) והגיוון במערכים וקבוצות הפרסונל הם עובדות מעודדות בלתי ניתנות לעירעור, אני רק לא יודע עד כמה הם יהיו אפקטיביים עם רמת הכישרון הזאת כשלקבוצות יהיה קצת יותר FILM ומושג כללי מה צפוי להגיע. בסוף בסוף גם קייל שאנהאן ואנדי עושים את השיט שלהם עם קיטל וטייפריק וקלסי ודיבו ולא עם רוברט טוניאנים וג'מאל וויליאמסים (כל הכבוד על דיאטת ה-PB&J אבל בוא נרגיע). "לא יודע איך לאכול אותם עדיין" = לא יודע מה נכון בשנה מוזרה כזאת. כן יודע שהאינסטינקטים שלי בדרך כלל לא מטעים אותי ואם אני מזהה process כל כך דפוק כמו שזיהיתי אצל גרין ביי בשנה האחרונה אז הקבוצה הזאת היא בגדר חשודה אצלי לתקופה שעולה על חודש אחד אל תוך העונה, טוב ככל שיהיה (חשבתי שתצוגה נורמלית, בטח שניצחון על הסיינטס ישנו את זה אבל זה לא קרה. לא יודע למה.)
את הקטע עם רודג'רס אני מנתח פשוט מלראות אותו מדבר. זה פשוט לא אותו בנאדם לעומת אארון של השנים האחרונות. הוא לא מפסיק לחייך (בקטע קריפי ומטריד). שנה שעברה הוא לא היה ככה. קרה לו משהו בפגרה הזאת. לא יודע אם זה התגברות על דאניקה, הסמים בפרו, חשבון הנפש שהוא מעיד שעשה בכל הסגרים או מיליון שיחות הזום עם לאפלור - אולי גם הכל ביחד - אבל זה בנאדם שמנטלית נמצא במקום אחר לחלוטין. זה לא הבולשיט הרגיל שאתה שומע מפרשנים וביט רייטרז סוג ז' (בעיקר בפרי-סיזן) על איך HE'S IN THE BEST SHAPE OF HIS LIFE וכל החארטות האלה. אלו קלישאות שנכתבות על כולם. זה באמת נטו מבט אישי שלי על הבנאדם ועל איך הוא נראה ונשמע בראיונות ושיחות. ואפילו על המגרש. כולו חיוכים וסתלבט. בשנים האחרונות 70% מהזמן הוא נראה מתוסכל ועצבני רצח. לוח המשחקים הוא חלק עיקרי מהטענה שלי על זה שאין יריבות. ואז ישר חטפתי פה TBD TBD TBD. מול הגנות נטולות פרי סיזן כולם משחקים, לכולם לא הייתה פגרה, כולם משחקים בתנאי מעבדה. אין פה יתרון לגרין ביי שקבוצות אחרות לא מקבלות. גרין ביי מחזיקה בדברים מסויימים שעוזרים לה פשוט לנצל את זה טוב יותר (רודג'רס עם יכולות CADENCE שאין לאף ק"ב אחר בליגה, קו התקפה שידוע לשמצה שכבר שנים על גבי שנים נע על חבל דק מאוד כשזה נוגע למה מותר ומה אסור בנוגע לתפיסות, מאמן עם תוכניות משחק שמאוד מקשות על הגנות לא מתואמות שלא נמצאות בסינכרון מלא וכו'). ושוב פעם, אני לא טוען שזו קבוצה לסופרבול שתדרוס פה את כולם. הטענה שלי היא שמדובר כאן בקבוצה טובה, שמאומנת טוב, שיש בה איכויות, ולאור המחסור ביריבות טובות הן בלוח המשחקים והן ב-NFC כולו, יש לה סיכוי לא רע בכלל לפירסט סיד. אני יודע טוב מאוד למה. אתה הייטר ששכח מי גידל אותו ועבר למצוץ לילד מכור לקטשופ. סבא רודג'רס לא נוטר טינה אבל. גם אני חשבתי שהוא גמור לאור מה שהראה בשנתיים האחרונות, אבל זה כל הקטע - סטטיסטיקות יכולות לשקר, עיניים לא. רודג'רס אש.
רודג'רז נראה אחרת, אין מה לעשות. משחרר כדור מהר, זורק בין המספרים, עינים על המגרש ולא על הפאס ראש. אלו לא דברים שקשורים לאיכות של יריבה. יריבות דפוקות הוא היה פוגש כל שנה, והוא היה מתמודד איתם באותו הירו בול אליו הוא התמכר ב2015 והלאה. הדבר הזה יישאר וזה שיפור, גם אם הוא יראה פחות טוב מול יריבה איכותית יותר.
