Liverpool FC - Champions of Europe 2004/5

אני יצתרך את עזרתך, אים לא איכפת לך תיצור איתי קשר
אני ידבר איתך יום שבת כשאני יחזור הבייתה ביי ביי חג שמח בנתייםhttp://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx

 

לא יודע מאיפה להתחיל.

אתמול היה אחד מערבי הכדורגל העצובים ביותר, המשמחים ביותר, המדהימים ביותר, הטובים ביותר, המותחים ביותר, והמרגשים ביותר שחוויתי בחיי.

הכל התחיל בעצם לפני שבוע, עברתי על גלריית התמונות של מאלדיני, השחקן המוערץ עלי ביותר בעולם, (ויש הרבה תמונות), חשבתי על הגמר...אמרתי לעצמי, אולי מאלדיני סוף סוף יבקיע שער? הגיע הזמן שגם הוא יכבוש.

למחרת דיברתי עם כל החברים שלי, התחלתי להגיד להם שמאלדיני כובש, האמת שאמרתי את זה די בצחוק, בפנים לא ממש האמנתי, החברים שלי צחקו עלי.

בערב נכנסתי לפורום של מילאן בישראל, נכנסתי לדיון "דקה 90, 0-0, מי אתם הכי רוצים שיבקיע?". בלי שום היסוס כתבתי, פאולו מאלדיני.

אתמול בערב התחזקה ההרגשה, דאגתי לפני המשחק להפיץ את הרגש הזה בין כל החברים שלי, כדי שידעו שאני אמרתי את זה הרבה לפני.

המשחק מתחיל, התקפה ראשונה, עבירה לזכות מילאן, פירלו ניגש לכדור, הכדור קופץ ברחבה, שחקן לא מזוהה נותן וולה ברגל ימין ורשת הגבוהה, שער. המצלמה מתמקדת בשחקן שרץ וחוגג לאחר הגול, פאולו מאלדיני. אתם מבינים? השחקן בן 37, מגן שמאלי, לא כבש אולי שנה-שנתיים בשום מסגרת, אני לא יודע כמה שערים יש לו בקריירה, מעט מאוד, מעט מאוד אפילו למגן שמאלי, גמר ליגת האלופות, בדיוק במשחק שאני אומר, התקפה ראשונה, ושער. מי היה מאמין? אתם מבינים מה הרגשתי באותו הרגע? הרגשתי בחלום, הרגשתי שזה לא אמיתי, לא הגיוני. נתתי צרחה ענקית, מחאתי כפיים כמו עילג שצריך להוציא את העצבים שהיו לו בגוף, התחלתי לצעוק, דפקתי על הקיר, רצתי במדרגות למטה, לסלון, צעקתי על אבא שלי: "יש! יש! אמממ...אה...אמרתיתי ללכל החברים שלי שהוא כובש!!!!!!!!!!!". הרגשה מדהימה, ממש הרגשתי כמו בחלום, אתם לא מבינים אותי בטח, צריך להרגיש את זה כדי להבין. הייתי באקסטזה משהו כמו 20 דקות, לא הפסקתי לצעוק: פאולו! פאולו! התחלתי לנשק את הכדור שלי של מילאן, מחאתי כפיים, פשוט השתגעתי. התחלתי לחלום שזהו גול הניצחון, ומילאן תהיה אלופת אירופה בזכות הגול הענק הזה של פאולו. אחר כך הגיע הגול השני של קרספו, מצד אחד, שמחתי נורא, 2-0, הגביע כל כך קרוב, מצד שני, זה שונה, הגביע כבר לא רק של פאולו, גם הארגנטינאי כבש. לאחר מכן בא הגול השלישי, הבנתי שיש כאן חגיגה, עזבתי את החגיגה הפרטית שלי עם מאלדיני ועברתי לחגיגות הרוסונרי, 3-0 למילאן במחצית, מתי בפעם האחרונה ראינו מחצית כה מושלמת של מילאן? בדיוק בזמן המתאים, גמר ליגת האלופות. לא יאמן.

במחצית אני מדבר עם החברים, משתגע, ממש הרגשתי כמו בחלום, לא האמנתי שזאת המציאות. דיברתי עם דוד שלי בטלפון, שנינו הסכמנו שהולכת להיות פה תבוסה חזקה, גביע האירופה חוזר לאיטליה!

המחצית השנייה התחילה, כעבור כמה דקות הגיע הגול של ג'רארד. אמרתי לעצמי: אחח חבל, 3-1 זה כבר לא תוצאה יפה, לא עגול, טוב נו, העיקר שהגביע שלנו ושפאולו כבש. תוך כמה דקות, 3-2, אני מתחיל להבין שמשהו לא בסדר, אני מתחיל להרגיש שמילאן מאבדת את המשחק הזה, אני מתחיל להרגיש בדיוק את מה שהרגשתי לפני שנתיים במשחק מול לה קורוניה בריאזור, השער השלישי היה באוויר, גם הרביעי של ליברפול חיכה רק להיכנס. לא הבנתי מה קורה. 3-0, הכל היה כל כך מושלם, איך פתאום 3-2, פתאום אני שומע פנדל, מה פנדל, אני לא מבין, נכנסתי למיטה ועצמתי עיניים, לא יכולתי לראות את הבעיטה, "שער" צועק יורם ארבל, "שער של צ'אבי אלונסו", 3-3, לא מאמין, איך זה קרה.

אני מאמין, שבכל פעם ש-2 קבוצות הולכות להארכה יהיו פנדלים. השחקנים תשושים, אבל מצד שני מפחדים לספוג ומשחקים עם הגנות ברזל, כך היה גם אתמול. בדקה ה-117 כמעט ושבצ'נקו קנה את עולמו (למרות שהוא קנה כבר הרבה פעמים אותו) כשנשאר לבד מול דודק, חצי מטר מול השער, ודווקא לגופו של הפולני.

ואז הגיעו הפנדלים. מצד אחד, סמכתי על דידה, השוער הכי טוב בעולם, שיציל את מילאן.

מצד שני, אחרי החזרה של ליברפול, לא האמנתי שנצליח לקום מהקרשים ולנצח.

וכך היה, דודק הרקדן לקח את כל הקופה ואפילו בועטים מהטובים באירופה כמו פירלו ושבצ'נקו החטיאו.

"ליברפול אלופת אירופה, ליברפול אלופת אירופה", אומר יורם ארבל, והמשפט מהדהד לי בראש, ליברפול אלופת אירופה.

הרבה זמן לא הזלתי דמעה ממשחק כדורגל, ובמשחק הזה פעמיים עשיתי זאת. האחת, בגול של מאלדיני, והשנייה, כשעיכלתי שמילאן הפסידה בגמר ליגת האלופות.

אני מנסה להבין איך זה קרה, ולא מצליח.

נשארתי ער עד הנפת הגביע, לא יודע למה, הייתי צריך לראות את כל הטקס הזה.

שחקני מילאן מסרבים לעלות לקבל את מדליות הסגנים, לא מאמינים שהם רק סגנים אחרי שהובילו 3-0.

פאולו מאלדיני, אותו אל שהיה כל עולמי למשך כחצי שעה, מוביל את שחקניו לקבלת ה"פרסים".

אחד אחרי השני עוברים שחקני ואנשי מילאן ומקבלים את המדליות, מסתכלים באכזבה על הגביע ומצטערים שלא יכולים לגעת בו.

ליברפול עולים לבמה, אחד אחרי השני, כל אחד מנשק את הגביע ,סטיבן ג'רארד מגיע לקראת האחרונים ולא יכול לחכות שכולם יעברו. סטיבן ג'רארד מקבל את הגביע ומרעיד אותו בשני ידיו, ליברפול אלופת אירופה, ואני לא מבין, איך זה קרה? בינתיים מצטלמים השחקנים, כולם שמחים, נדחפים, ליברפול אלופת אירופה, ואני לא מבין.

למחרת אני מגיע לבצפר בבוקר, איחרתי בכמה דקות, כשאני נכנס לכיתה כולם מסתכלים עלי, צוחקים, אני הולך למקומי ותוקע את הראש בשולחן מרוב דיכאון.

בשיעור שלאחר מכן היה לי מבחן ענק וחשוב מאוד בספרות, לא יכולתי להתרכז, התמונה של ג'רארד מניף את הגביע עולה לי בראש שוב ושוב, ואני מנסה בשיא הריכוז לקרוא שיר מחורבן. ואז אני חושב, מה זה מבחן אדיוטי בספרות לעומת מה שהיה אתמול. בבצפר, בהפסקות, כולם צוחקים עלי, איך מילאן הווינרית הפכה ללוזרית הכי גדולה בעולם ב-6 דקות.

אני מגיע הביתה, הראש עדיין למטה, כולי בדיכאון, פותח את הטלויזיה, ואתם יכולים לנחש מה אני רואה, סטיבן ג'רארד מרעיד את הגביע.

אני עדיין בדיכאון, תקוע לי הל"ג בעומר הזה עכשיו, לא יכול לדבר עם אף אחד, כולם מציקים במסנג'ר, אבל לי רק עולה תמונה אחת בראש, סטיבן ג'רארד מרעיד את הגביע.

 

ריגשת, איתי...

מי כמוני יודע כמה הכדורגל יכול להיות אכזרי, הספקתי לחוות ירידת ליגה דרמטית במחזור הסיום של העונה והפסד בגמר הפלייאוף על העלייה לפרימיירשיפ שתי עונות רצוף. הכאב בכדורגל הוא עצום, אבל זהו חלק בלתי נפרד מהמשחק הכל כך אהוב הזה, אולי החלק שמושך אותנו אליו כמו מגנט- הניגוד החריף בין הצלחה לכשלון והדרמה שבינהם.

תתעודד, לפחות לכם בעונה הבאה יהיה צ'אנס לחזור ולעשות את הכל מחדש.

 

נכון, צריך להתעודד, אבל כמו שאמרת, ההלם הראשוני.
האמת היא שעדיין לא עיכלתי בדיוק מה הלך שם.

משהו מוזר, כשמילאן אירחה את ברצלונה בשלב הבתים, כל כך התרגשתי, הלב שלי לא הפסיק לפעום בקצב רצחני בכל 90 הדקות, אתמול הייתי מאוד רגוע, אולי בגלל שלא ממש הבנתי מה הולך שם.
כמו שאמרתי, מהגול הראשון של מאלדיני, חשבתי שאני בחלום, אולי בגלל זה לא התרגשתי בכלל.

כמו שאמרת, זה מה שיפה בכדורגל, לפעמים מנצחים, ולפעמים מפסידים, אבל הפסד כזה, לא ישכח אצלי הרבה הרבה זמן.

 

אני מרגיש בדיוק כמוך. מבולבל, לא מבין בדיוק מה הלך אתמול. מצד אחד מדוכא מאוד, מצד שני השמחה של ל"ג בעומר והשיגרה שתמיד מצחיקה אותי. לא יודע מה קורה.

היום בדרך הביתה, כשירדתי מהאוטובוס, ידידה שלי התחילה להקניט אותי קצת, "איך הובלתם 3-0 ואז הפסדתם?". עניתי לה: "אין לך מושג מה עובר אלי. אם רק היית מרגישה את מה שאני מרגיש לכדורגל...". אני חושב שהתשובה שלי אליה מסכמת את ההרגשה שלי לגבי אתמול.

 

רק מי שרואה סקיי עכשיו מבין את המשמעות של הזכייה עבור ליברפול , ילדים ,נשים גברים וטף מחכים לאוטובוס הפתוח כבר מספר שעות , למעלה מחצי מליון ברחובות , פשוט לראות ולהנות ועד כמה שזה קשה לאוהדי מילאן אני בטוח שרבע ממה שאנחנו רואים כעת לא היה מתרחש ברחובות מילאנו במקרה של זכיה מילאנזית , אז נכון שמדובר בהיסטריה ונכון שיש הבדל גדול בכך שליברפול רעבים לתהילה , אבל עדיין אנגליה על פי מיטב המסורת ,ליברפול חוגגת בגדול לראות ולהנות.

 

אל תשכח שמילאן חגגו לפני שנתיים אליפות אירופה ובשנה שעברה אליפות, גביע הצ'מפיונס ליג אצל ליברפול לא בא כל עונה, לכן כל ההמולה.

 

כל זכיה באנגליה תתקבל בהמולה ושמחה על פי מיטב המסורת, נכון שהספונטניות של הפעם הראשונה היא החזקה מכולם , אבל הלוו תתעוררו אנגליה כבר אמרתי , אני מבטיח לכם שאם הסרט חוזר בשנה הבאה אפילו בקטן עם זכיה בגביע האנגלי ,עדיין אותו מסלול של האוטובוס ועם כמות של לפחות 300 אלף יבואו לתת כבוד - כבוד , מסורת , תרבות . השעה 21.15 וליברפול עדיין אלופת אירופה

 

בברצלונה יצאו מיליון. תאמין לי, אין לאנגלים בלעדיות על שמחה לאחר זכייה בתואר.

 

קזו- "אן לי אפילו טיפת כבוד" אני חושב שלמי שאין טיפת כבוד זה למילנזים ולרצונים , איפה בדיוק הם היו אתמול ? דבר אחד בטוח הם לא היו באיסנבול לא בפנים ולא בחוץ ולא בשום מקום , פשוט התאדו ,הקבוצה הכי גדולה באיטליה ומהגדולות בעולם עם מסורת "וקהל " יחי ההבדל בן הבודדים האיטלקים ,למאסות האנגליות . כן כמו תמיד יש תרוצים הטיסה יקרה , הכרטיס יקר , בלה בלה בלה - אוהדי הפלסטיק שוב בגדו בקבוצתם, עדיין זכור למנצ'סטר העיר הטראומה בגמר יובה -מילאן לפני 3 שנים ואך שקהל מקומי נאלץ להתייצב בכדיי לשמש תפאורה לדרבי איטלקי בכדי שראשי אופא הזבלים יתגאו באיצטדיון מלא

 

אגב, ראיתי עכשיו שלמעשה הנגיעה האחרונה בגול השני של ליברפול הייתה מצידו של בארוש.

 

ולהבא תלמד שאסור לשלב N2O וכדורגל איטלקי! :aaarse:

 

לכו לחגוג לג בעומר , אתם באמת זקוקים לחגיגה , דש לבר כוכבא .
אתם צודקים יש חיים אחרי הכדורגל , יש פליאוף ווסטהאם - פרסטון , ולא פחות חשוב הארטפול-שפילד וונסדיי