לא ראיתי נושא שיכול לכסות את זה, ולדעתי כן כדאי שיהיה מקום לדבר על ההתנהלות הטקטית במונדיאל. כלומר לא ברמה של משחק ספציפי, אלא ברמה רחבה יותר. כמובן שיש הבדל בין משחקי נבחרות בטורניק נוקאאוט יוקרתי עם פערי רמות מוזרים ושכל משחק בו קריטי, אבל מבחינת המבנה הפער הגדול בין המונדיאל לבין ליגת האלופות זה שאין כאן משחקי גומלין (גם בבית וגם בנוקאאוט). בכל זאת מה שהפתיע אותי זה לראות 3 מהנבחרות הגדולות משחקן עם רביעייה התקפית, בעוד באופן ברור רוב הקבוצות הגדולות באירופה משחקות לכל היות עם צמד התקפי. הכוונה שלי היא לעובדה שברזיל, צרפת וארגנטינה שיחקו עם 3 שחקני התקפה בנוסף לנימאר, גריזמן ומסי. כל אחד מהשלישיה הזו הוא שחקן שביומיום משחק/שיחק כאחד מהשלישיה ההתקפית של ברצלונה(/פסז/אתלטיקו), אבל בנבחרת 'מושכים' אותם אחורה ומפנים מקום לשחקן התקפה נוסף. מולר הוא אולי עוד דוגמא למצב הזה, אבל למיטב ידיעתי גם בבאירן הוא מתפקד כקשר ההתקפי מבין השלישיה המרכזית (והוא גם יודע לתת עבודת קישור רגילה הרבה יותר ממסי). כנ"ל לגבי מאונט או ברנרדו, ובטח גאבי או פדרי. בקיצור, אני מנסה לחשוב אם זה יכול להיות סימן להמשך, כלומר ששחקנים יצירתיים במיוחד יוזזו עוד יותר אחורה כדי לאפשר שבירת הגנות מוקדמת, או שזה משהו שספציפי למבנה של המונדיאל. דעתכם?
זו אולי דרך טובה להאריך את הקריירה, אני לא יודע אם ניימאר מעוניין בכך בכלל. ליאו מסי שיחק מאחור עוד מזמן ובמשחקים הגדולים בברצלונה עוד בימי השיא של פפ גווארדיולה הוא היה יורד לאחור טיפה לנהל משחק יחד עם צ'אבי ואנדרס אינייסטה וזה טריק שאי אפשר היה לעמוד בפניו. במשחק אתמול ארגנטינה דווקא חזר למקורות כשפאפו גומס סופסל ומסי היה בעמדה קצת יותר קדימה לדעתי. בפריז סן ז'רמן מסי כאמור כבר עושה זאת אז ניימאר משחק יותר מקדימה. תומאס מולר חצי חלוץ כבר שנים, כן. אני לא חושב שיש כאן מגמה אלא קצת יותר תעוזה מצד מאמני הנבחרת השמרנים כדי לפתוח חזק ואני חושש שבנוקאאוט נראה נסיגה - כלומר כאלה שהולכים על בטוח. לא אפול מהכיסא אם צרפת תפגוש יריבה חזקה ואז נראה את ז'ירו פתאום על הספסל.
אחרי הפציעה של ניימאר בתקשורת הברזילאית מפרסמים שרודריגו צפוי להיות על המשבצת שלו ומעליו אותו דבר- ויניסיוס-רישרליסון-ראפיניה מעניין מאוד
מולר משחק גם בבאיירן באותו התפקיד. תמיד יש שני שחקני אגף מימינו ושמאלו (שניים מבין גנאברי/סאנה/מאנה) וחלוץ מלפניו (צ'ופו-מוטינג ועד העונה שעברה לבנדובסקי). בכל אופן לא הייתי לוקח שום "חידוש" טקטי מהטורניר הזה לרמת הקבוצות, הרמה מזעזעת.
@Raulito אני לא מדבר על שחקנים, אני מדבר על קבוצה ועל מערך. בסופו של דבר נדיר מאוד לראות קבוצה משחקת עם 4 שחקני התקפה מובהקים בהרכב, איך שלא נסדר אותם. במונדיאל הזה, לפחות ב3 נבחרות בכירות, זה המצב. אני חושב שהרבה יותר מצוי המצב ההפוך, שבו שמים 'קשר' (יצירתי, ועדיין קשר) בשלישייה ההתקפית, כמו שאנצ'לוטי עושה עם פדה או בעבר כשאיניסטה שיחק באגף או אפילו פברגאס כ9 מזויף וכמובן עוד הרבה דוגמאות. זאת הפעם הראשונה שזכור לי שבה אני רואה שחקן התקפה מובהק מורכב בשלישיית הקישור מהרגע הראשון של המשחק, כלומר שבפועל מאמן עולה עם 4 'חלוצים'. (אנצ'לוטי ספציפית, לדעתי, בחיים לא עשה את זה...) @VAR אני לא יודע אם זה 'חידוש' טקטי, אני רק אומר שבפועל עושים פה משהו חריג יחסית ומנסה להבין למה. יכול להיות שזה בגלל אופי הטורניר, יכול להיות שזה בגלל אופי הסגל, יכול להיות שאלה שחקנים ספציפיים במצבים ספציפיים.
@yonmu לדעתי צריך להבדיל בין המקרים של ניימאר ומסי לזה של גריזמן. אצל השניים הראשונים ראינו את התפקוד הזה בקבוצות (אצל ניימאר זה התחיל עוד אצל טוכל, אצל מסי בעונות האחרונות בבארסה) ולדעתי לפחות הוא נועד בעיקר משיקולים פרסונליים, בין אם זה להקל על מסי או לאפשר לניימאר לשחק יחד עם אמבפה. אצל גריזמן זה משהו שהתחיל אחרי היורו האחרון והוא נטו עניין טקטי של דשאן. חוץ מזה הצרפתי משחק בעמדה הרבה יותר אחורית מהשניים, הוא ליטרלי 50/50 (עם נטייה קצת יותר התקפית) וזה מתבטא בעבודה ההגנתית שהוא עושה (לא רק לחץ, אלא ממש חילוצי כדור). אני חושב שבמונדיאל עד כה ניכר ההבדל בין נבחרות מאומנות ללא מאומנות. אקוודור, קנדה, סעודיה, ארה"ב ואפילו איראן ומרוקו - כולן הציגו קצב ותיאום די מרשים ביחס לסגל שהן מחזיקות, ובטח אם מסתכלים על נבחרות כמו ארגנטינה, הולנד ובלגיה שעם סגלים עדיפים נראות רע. וזה אפילו מתבטא בתוצאות.
כל עוד שחקני האגף ממושמעים טקטית וחוזרים אחורה כשהקבוצה ללא הכדור, והמספר '10' יודע להפוך ל"מספר 8" תוך כדי הנעת הכדור, אז זה די מאזן את עצמו. לדעתי זה לא עבד בשביל ארגנטינה, ובצרפת עובד בעיקר כשהם בשליש ההתקפי ובזכות פערי האיכות. לברזיל יש פער איכות, 2 קיצונים מאוד ממושמעים (בתכלס עוד 3 על הספסל לא רעים) ומספר 10 עם פוטנציאל בלתי נגמר. הם מאוד מאורגנים עם מאמן טוב. לדעתי זה משהו שקיים גם בכדורגל מועדונים והוא סוג של התפתחות של העונה-2 האחרונות שנובע מהניסיון של קבוצות לשלב שחקנים שהם "מספרי 10" באופי המשחק שלהם בתוך קבוצות שלא משחקות עם תפקיד כזה. אתה עוד קשר כשהקבוצה עם הכדור, אבל מוצאים לך תפקיד הגנתי בלעדיו שהוא לא לחזור אחורה ולייצר קו של 3-5 קשרים.
@Clichy אצל טוכל ניימאר שיחק עם 3 שחקני התקפה נוספים? מסי עבר מלהיות 'השחקן השני הכי קדמי על המגרש' ללהיות 'השחקן השלישי הכי קדמי על המגרש' בברצלונה. לא זה שמנסים לשלוח לו כדור מול שחקן באגף, כן זה שבא לקבל כדור מהקשרים מוקדם יותר. מה שקרה פה זה שכל השלושה הפכו להיות 'השחקן הרביעי הכי קדמי על המגרש'. אני לא זוכר שפסז' או בברצלונה אי פעם שיחקו עם 4 שחקני התקפה מובהקים. @סמואל אטו אני מסכים עם הניתוח שלך, אבל למה אנחנו לא רואים את זה קורה בקבוצות? אתה יכול לדמין מצב שברצלונה עולה בצורה דומה? או פסז'?
לדעתי זה כן קורה, אבל אצל קבוצות שיש להן שחקן קישור עם אימפקט התקפי משמעותי שאפשר להשתמש בו בצורה הזאת. אודגארד בארסנל. דה בריינה בסיטי. מולר בבאיירן. אפשר לדעתי גם לציין את אייאקס ההיא עם זייך, ואן דה ביק, נרס וטאדיץ'. לאורך תקופה מסויימת הנטייה הייתה לשים את השחקנים האלה באגף, לצוות אותם עם קשר "עמוק" ומגן תוקף שיתפוס את הקו. אבל זה הופך את המבנה ההגנתי ללא סימטרי. היו גם מקרים של שימוש בשחקנים האלה כ-'9 מזויף', אבל בסוף אתה רוצה חלוץ שיכול לשים גוף או לרוץ לעומק, ואז קיבלת את בנזמה, לבנדובסקי, הלאנד וז'סוס שעושים את זה וגם באים אחורה לייצר יתרון מספרי כשצריך. בעידן של היום שבו קבוצות כבר לא מתארגנות סביב מערך ספציפי בצורה מקובעת, אלא משלבות מערך בסיסי עם מבנה הגנתי ומבנה התקפי, מצאו מקום חדש לשחקנים האלה ע"י שימוש בשחקני כנף יותר "קלאסיים" לצד מגנים שומרים על עמדה אחורית. התקפית זה לא שונה מכל 433 אחר, הגנתית המגנים שנשארים מאחור מגנים עלייך ממתפרצות, והשחקני כנף הפכו לסוסי עבודה שיכולים לחזור אחורה ולצופף לצד 2 קשרים ובכך לאפשר למספר 10 חופש ממשימות הגנתיות(נמוכות, בחלק ה"גבוה" הם לוחצים חזק כמו כולם). נ.ב. לחלוטין רואה את זה קורה בבארסה אם מסי למשל יחזור בקיץ, אבל בלעדיו אין לך שחקן כזה אז אין צורך. בפסז' זה לא יקרה כי יש לך 2 שחקנים כאלה(פלוס אמבפה שגם רוצה לשחק בעמדה כזו) ויש גבול כמה אתה יכול לסכן את המבנה ההגנתי. אפשר אולי לפתוח עם קיצוני ימני, מסי וניימאר בשמאל שנכנס פנימה, אבל אתה תצטרך מניימאר המון משמעת הגנתית שבגילו לא כל-כך רלוונטית. חוץ מזה יש להם 2 מגנים מטורפים שיהיה חבל להגביל אותם עם עוד שחקן התקפה למעלה.
אני רוצה להעלות נושא, ופה זה המקום הכי מתאים כנראה: הכרעה בהפרש שערים. אני חושב שבמונדיאל הזה קיבלנו את ההוכחה שזו שיטה הרבה יותר טובה ממאבקים פנימיים. היא מאתגרת קבוצות לכבוש יותר שערים, בניגוד לשיטה השנייה שעושה הפוך, לשחק על תוצאה. היא יוצרת מתח כשכל שער בשלב הבתים משנה הכל בסופו של דבר. מקסיקו הודחה בגלל שהמאמן שלה היה פחדן כל הטורניר. לעומת זאת, כמה פעמים קיבלנו ביורו מחזור סיום לפרוטוקול עם קבוצות שהבטיחו מתמטית עלייה, כשאם זה היה במונדיאל הן היו בסכנת הדחה ממשית. אותו הדבר בליגת האלופות. נ.ב אם שלב הבתים של ליגת האלופות היה משוחק במרתון של סיבוב אחד במקום שניים בשבוע אחד מרתוני כמו במונדיאל, אולי זה היה מוסיף פי כמה למתח. האוטובוס כבר עבר בשביל שינוי כזה.
תראה מה זה מאתגרת לכבוש יותר שערים. אם אני משחק נגד ארגנטינה ומוביל עליה 0:1 אני לא אנסה לתקוף בחמת זעם כדי לשפר את הפרש השערים אלא אלך אחורה כדי לא לספוג את השיוויון. זה יכול אולי להיות אפקטיבי נגד כל מיני קטאר כאלה שבמקום לתת להן שלישיה אתה תיתן להן שישיה, אבל מה ספורטיבי בזה? הפרש השערים היא כן שיטה טובה יותר בבית של 4 נבחרות שהרבה יותר קל לחשב מי מעל מי במצב של שיוויון, אם זה היה לפי מאזן פנימי זה היה מסובך יותר, ואני כבר לא מדבר על מצב ש-3 קבוצות עם אותו מספר נקודות.
לא רואה סיבה לקצר את ליגת האלופות ולהוריד את כמות המשחקים לעשרה (בסה"כ, במקום 13). זו פגיעה בהכנסות של הקבוצות וכן הלאה ויש לא מעט משחקים חביבים. לא הייתי מוותר על ברצלונה-באיירן מינכן אחד וגם לא על אינטר-ברצלונה. זה אמנם פורמט אחר, ליגה ולא "גביע", אבל בליגה הספרדית הייתה מאז ומעולם הכרעה במפגשים הישירים, זכורה בעיקר עונת 2006/07 המטורפת וזה גם כן הביא למתח עצום. ברצלונה אלופה אם היו הולכים לפי הפרש השערים, ריאל מדריד זכתה בזכות 0:2 בסנטיאגו ברנבאו ו-3:3 בקאמפ נואו.
קחו לדוגמה את הבית של פורטוגל. היא ניצחה את גאנה, ולפי החוקים של אופ"א היא מתמטית כבר אחרי המחזור השני עולה. אבל גאנה משחקת התקפי, יכולה לנצח 2-0 את אורוגוואי ולעלות מהמקום הראשון, בשוויון נקודות מול אותה פורטוגל, אם זו תפסיד לדרום קוריאה 1-0 לצורך העניין. ספרד שיחקה כדי לכבוש שערים ולהגיע למחזור האחרון עם מאזן שערים מבטיח. בליגה לכבוש שערים יכול לסייע בטווח הארוך במקרים מסוימים, ושובר השוויון יכול לתגמל קבוצות שתוקפות וכובשות יותר שערים. כשזה על מאבקים פנימיים, משחקים על תוצאות יותר במשחק ספציפי. אגב, אפשר לשנות את הפורמט בליגת האלופות גם בלי לקצר את המפעל. שלב בתים שני היה יכול להיות נהדר.
האם ההגדרה של "מתח" כוללת רק את זהות העולות לשלב הבא או גם המאבק על ראשות הבית? לא תמיד זה עוזר, ריאל מדריד שנה שנייה ברציפות אוכלת אותה למשל, אבל לעתים דווקא כן. אני מסתכל על הבתים ושוב הכל בסדר, אין טעם לעשות סמטוחה, עוד הגרלה, להחליף. ובליגת האלופות מגיע לכל קבוצה שיש לה משחק בית ובחוץ ולא רנדומלי. בית ב' - תזוזה של מקומות 1-2 במחזור הסיום - פורטו במקום ברוז'. ואם אתלטיקו לא כזו חלשה אולי היה עוד אקשן.. בית ג' - היה מעניין, ההכרעה הסופית במחזור החמישי. בית ד' - בית מטורף לחלוטין כשהכל היה אפשרי ברגע האחרון, בחסות טוטנהאם שלרגעים הייתה בחוץ ובסוף סיימה ראשונה. בית ח' - תזוזה של מקומות 1-2 ממש בדקות הסיום - ותודה למכבי חיפה. פ.ס.ז' אשכרה ירדה למקום השני
