אני יודע שאני עושה כאן אבחנה מלאכותית קצת, אבל אני חושב שבסופו של דבר יש הבדל בין שחקן קישור לבין שחק התקפה. השחקנים שציינת הם שחקני קישור מאוד התקפיים ויצירתיים, אבל בסוף שחקני קישור (מולר ספציפית קצת אנומליה). קבוצה שתשחק עם 4 שחקנים כמו אמבפה או ניימאר זה דבר אחר, גם אם כל ה4 צריכים לשלם קצת ולעשות יותר הגנה ולחץ. אתה מדמין את ברצלונה עם רביעייה הגנתית, פדרי-גאבי-מסי, ראפיניה-לבנדובסקי-דמבלה? אני זוכר שתמיד 'כעסתי' על זה שבאיטליה לפעמים רואים תנועה מ3 שחקני התקפה ל2. נניח אנצ'לוטי שנע בין יהלום עם שלישיה התקפית (סידורף הקשר החופשי ומלפניו קאקה וצמד חלוצים) לבין עץ אשוח עם צמד התקפי (אמברוזיני במקום אחד החלוצים). אותו דבר נעשה בריאל לא מעט עם פדה (או איסקו) בשלישיה הקדמית, ובברצלונה גם פפ השתמש באינייסטה לפעמים כשחקן אגף. את התופעה של שחקן התקפה מובהק בשלישית הקישור אני לא מצליח לזכור. אולי בפיפא כשבברצלונה היה את מסי-אטו-הנרי-רונלדיניו.
@yonmu, אנטואן גריזמן לדעתי התחיל את ההסבה האחורית כבר מזמן, לפחות במדי צרפת (גם במדי אתלטיקו מדריד הוא ממש מאחור), השוני כאן הוא ש'השחקן שנוסף' להרכב הוא עוסמאן דמבלה לצורך העניין ולא איזה קמאבינגה. תומאס מולר תמיד היה שחקן התקפה מובהק. חיפשתי קצת במדי הקבוצה שלי, ראול היה בעמדה מאוד אחורית בגמר ליגת האלופות 2000 ובכלל, מקמנמן שיחק במרכז השדה, אבל יש לך שלושה שחקני התקפה ולא ארבעה. או כשאנחל די מאריה שיחק במרכז השדה כקשר התקפי כשמאחוריו לוקה מודריץ' וצ'אבי אלונסו, וה-B-B-C, שינוי שהחל בעונת הדסימה וראינו את זה קורה גם נגד באיירן מינכן, בגמר ליגת האלופות, בקלאסיקו. לגבי מילאן של אז, אני זוכר את זה מצוין, זה הרגיש לי כשינוי נחוץ נגד מנצ'סטר יונייטד שהייתה טובה ממכם לפחות על הנייר, הם היו קבוצה מפחידה. ג בגמר מילאן המשיכה עם זה כמובן. אבל אולי היה עדיף עוד קצת חופש לסיידורף בהתקפה, להזיז טיפה את קאקה עוד יותר קדימה - על חשבון אלברטו ג'ילארדינו שלא ממש עמד בציפיות אגיד בעדינות?
ספרד זה בדיוק מה שדיברתי עליו. היא פגשה יריבה נחותה ממנה בהרבה, ואחרי שהיא שמה את השני והשלישי היא פתאום התחילה לחשוב גם על ההפרש שערים, כשהמשחק בכל מקרה כבר היה גמור. אגב זה גם מה שבנפיקה עשתה נגד מכבי חיפה. אבל כשאתה משחק נגד יריבה שקולה אתה לא חושב על ההפרש שערים, אתה חושב על איך לנצח. נכון שיש קבוצות/נבחרות שמשחקות התקפי בלי קשר לתוצאה, אבל זה מתוך אידיאולוגיה, זה לא כי הן עושות חשבונות של הפרש שערים.
ועדיין, אתה רואה שמחזור הסיום נשאר פתוח כולו. אם תחיל את החוקים של היורו תוכל להעלות מתמטית עוד כמה נבחרות שיש להן פער 3 נקודות. אז קיבלת קבוצות כמו פורטוגל שיש להן על מה לשחק ואולי גם יסתבכו במצב שביורו היתה עולה עם הרכב שני.
מצד שני ספרד מגיעה בסיטואציה מוזרה שעדיף לה להפסיד כי בגלל הפרש השערים שלה הסיכוי שתודח הוא אפסי אז עדיף לה לסיים מקום שני ולקבל הגרלה קלה יותר.
הצד השני של ההגרלה אחרי מרוקו זה נגד פורטוגל כנראה ואז בחצי מצטלב עם צרפת/אנגליה לעומת ספרד-קרואטיה ואז פוטנציאל ברזיל ואז פוטנציאל ארגנטינה/הולנד שני הצדדים לא קלים
אני חושב שהמונחים "קישור" ו-"התקפה" כדי להסביר את העניין הזה קצת מגבילים את הדיון. בעיני דה בריינה הוא היום שחקן התקפה פר אקסלנס, פשוט במקור הוא שחקן קישור וכל העניין הזה מעט מבלבל. בסופו של דבר צריך להתייחס לתפקוד של שחקנים במהלכים התקפיים ובמהלכים הגנתיים. בעיני מולר, אודגארד, דה בריינה, ניימאר ומסי מבצעים את אותו תפקיד במהלכים התקפיים(גם הגנתיים) ולכן המינוח הוא פחות רלוונטי, כמו גם התפקוד המקורי שלהם. ההבדל ממה שאנחנו מכירים כשחקני קישור קלאסיים נובע מהתפקוד ההגנתי של השחקנים(כמובן גם האימפקט ההתקפי שלהם). פדרי וגאבי למשל מנוצלים ע"י צ'אבי ברוב הפעמים באותם איזורים של השחקנים שציינתי קודם, אבל במהלך הגנתי הם יכולים/מנוצלים כחלק מחוליית הקישור. מסי-אטו-רונאלדיניו-הנרי זו דוגמא מאוד מאוד קיצונית, כי אתה צריך להוסיף אחריות הגנתית גדולה יותר לשחקן התקפה בקאליבר היסטורי. אם לחזור לדוגמא היותר מודרנית, זה אפשרות הגיונית ביותר לראות מערך של: פראן-פדרי-בוסקטס-דמבלה/ראפיניה; מסי; לבנדובסקי; כשפדרי מצטרף ליד מסי במהלכים התקפיים.
אני רוצה קצת לשנות כיוון: עניין דו-קרב הפנדלים כמובן וסדר הבועטים. רודריגו ביקש לבעוט ראשון וניימאר הפנדליסט הטוב בנבחרת - רצה לבעוט חמישי. הפעם זה לא עבד. מהי עמדתכם בעניין? שחקן שמרגיש חם ובזון ומבקש לקחת אחריות מתי שחלק סביר להניח רועדים - צריך לבעוט ראשון? או שעדיף ‘להתחיל טוב’ עם שחקן מנוסה יותר? https://totalfootball.co.il/uploads/default/optimized/2X/b/b7072e1d380618cfd50bd1e3bec4a541730696b7_2_690x388.Xxx דוגמאות בעד הגישה הראשונה: גמר ליגת האלופות 2016 - לוקאס ואסקס שכשחקן בוגרים לא בעט פנדל לדעתי - הוא הפנדליסט הראשון של ריאל מדריד ועשה את זה נהדר, כריסטיאנו רונאלדו בעט חמישי| עוד דוגמא, קצת שונה: חצי גמר ליגת האלופות ב-2012 - כריסטיאנו רונאלדו בועט ראשון בדו-קרב של ריאל מדריד נגד באיירן מינכן ומחמיץ וגם קאקה. דוגמא בעד הגישה השנייה: חצי גמר יורו 2012, כריסטיאנו רונאלדו נבחר כבועט החמישי של פורטוגל אבל כלל לא הגיעו אליו נגד ספרד כי חבריו כשלו במשימה.
אין פה שאלה בכלל. הבועט הכי טוב בועט ראשון ומשם בסדר יורד. ניימאר ורונאלדו מחכים לבעיטה האחרונה כי יותר חשוב להם לצאת עם הצילום של הניצחון.
מחזק. בסוף הרבה פעמים אני רואים בפנדלים שנוצרת דינמיקה שברגע שקבוצה מחטיאה והשנייה כובשת, זה רק מסלים גם עם הבועטים הטובים בסוף (כי יש מימד של לחץ שנוסף על הקיים).
מאז שאני זוכר כדורגל הבועט החמישי יותר טוב מאלו במקומות 3-4, לא רונאלדו וניימאר המציאו את זה. אני אגב זוכר את רונאלדו בועט ראשון ולא חמישי.
הצגתי פה מספר מצומצם של דוגמאות אבל עם כל 'האפשרויות' - כריסטיאנו בעט ראשון בחצי גמר הצ'מפיונס ב-2012, כביכול זה הסדר "הנכון" - והחמיץ. לא אומר שגם קאקה החמיץ 'בגללו' נגד באיירן מינכן אבל כך זה קרה. ביורו חודשיים אחר כך הוא היה הבועט החמישי אבל הבעיטה שלו לא הגיעה.. אגב בגמר 2008 נגד צ'לסי, כריסטיאנו החמיץ כזכור, הוא כבר היה הפנדליסט של יונייטד שנתיים נדמה לי - הוא בעט שלישי, אחרי קרלוס טבס ומיקאל קאריק. מונדיאל 2006 למשל, הגמר - פירלו בעט ראשון באיטליה. פרנצ'סקו טוטי לא היה על המגרש כבר, את אלסנדרו דל פיירו למשל דורג רביעי. תודה על התגובות מי ששיתף פעולה, מוזמנים לכתוב גם מי הפנדליסטים הטובים ביותר לדעתכם בטורניר הנוכחי..