אני שמח על הפריחה המחודשת של הכדורגל האיטלקי כביכול אבל אם ריאל מדריד עולה לא היה אכפת לי בכלל לקבל את אינטר או מילאן בשלב הבא, בעיקר מילאן, כי את אינטר אנחנו פוגשים כל הזמן. בכל מקרה אינטר עם בונקר שלא היה מבייש את מה שהיה באיטליה בעבר, אפס כדורגל נגד פורטו שהיא קבוצה טובה אבל לא מעבר. ציפיתי מהם לקצת יותר. לעניות דעתי פפ גווארדיולה הוציא את ארלינג הולאנד כדי שלא יעקוף את ליאו מסי חלילה ויכבוש את השער השישי. מדי פעם יש כמה אנשים שלדעתי אני מגדיר אותם - כאלה שהולכים נגד הזרם או יותר נכון נגד השכל הישר ורוצים להיות יוצאי דופן, אז כשהחלוץ לא מבקיע בשני משחקים או נוגע בכדור רק 23 פעמים יש להם הרבה מה להגיד, כנ"ל פרשנים מצחיקים מאנגליה, שחקני עבר שמביישים את השם שלהם. הוא מפלצת כדורגל, זורקים לו כדור ברחבה וזה גול. הוא תמיד ישיג את הבלם וגם לריבאונד, שוכחים שהוא עדיין ילד. מעניין כמה גולים יהיו לו אחרי מאה הופעות במפעל. סיטי השנה יותר חזקים. אולי דה בריינה שומר משהו לשלבי ההכרעה.
משנתי לקראת ריאל - ליברפול. אל תדברו איתי על הקלאסיקו בכלל. קודם כל ליברפול, זה המפעל שלנו, והתואר שמעניין באמת (כמובן כתוצאה מהכישלון העצום בליגה). אני רוצה עוד ערב אחד למזכרת, תזכורת מי זו אלופת אירופה הגאה. כן, אותה קבוצה אובדת עצות שלא עשתה כלום בערך מאותו ה-2:5. זה פשוט אבסורד שבמקום להגיע למשחק בית בתחושה פנטסטית ובחיוך, “היום נשלים את המשימה”, לתקוף ולחפש עוד ניצחון – לא מעט אוהדים פסימיים. לא לגבי ההעפלה, אבל כל הפרשנים הבכירים בטוחים שריאל תסתבך. לא אתפלא אם נספוג את השער הראשון כבר אחרי רבע שעה וניכנס ללחץ. אני זוכר היטב את יובנטוס ב-17-18, הרגשתי שירדו לי 20 שנה מהחיים. מי חשב על זה בכלל? אחרי השלישייה הגדולה בטורינו, מבחינתי כלל לא היה ספק – אני רוצה לנצח גם בגומלין, אנחנו ריאל מדריד. אחרת זה לא שווה. חשבתי איך כריסטיאנו יגדיל עוד את מספר השערים שלו, איך ניתן עוד אמירה, שחקנים אחרים ייכנסו לכושר טוב וכן הלאה. לנצח בבית זה מובן מאליו, זה המינימום הנדרש. ובסוף הרגשתי שאני צריך קצת הפסקה מכדורגל. קראתי יותר מפעם אחת כל ציטוט מדויק במסיבת העיתונאים – אבל לשחק טוב על כר הדשא ולדבר על המגרש זה כבר עניין אחר. פשן – תשוקה. ערב של ליגת האלופות זה יום חג. אסור להעביר את הזמן, אסור להרוג את השעון ולחכות שזה ייגמר. אנחנו לא קבוצה שהגיעה לכאן בטעות, כזו חסרת ניסיון או בלי יכולות. אסור לתת ליריבה אפילו מילימטר של אמונה, דקה של חסד, קרן אחת מיותרת (בכמה משחקים העונה ראינו את היריבה מאיימת על השער שלנו מהר? – כמעט בכל משחק). יש כל כך הרבה משחקי עבר ללמוד מהם. ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו חושבת התקפה, תמיד. גם אם בחוכמה. וגם אם אין לנו את זינדין זידאן (השחקן) או רונאלדו-פנומנו (לפני הכרס). אני מצפה מהברנבאו שיירעד. שנה שלמה מחכים למשחקים האלה. אסור שהקבוצה תגיע מנומנמת ואם כן אז שהקהל יעיר אותה, העבודה לא נגמרת ברחובות כשמחכים לאוטובוס. פחות סלפי לאינסטגרם וסטורי מרגש. אפילו לא מצד התיירים שלא בכל עונה מזדמן להם להגיע והכיס מאשר זאת. תגידו לי אם אני מגזים. אבל אני לא. אותו דבר בדיוק היה נכתב גם בהרכב מלא של ליברפול וגם אם היו חסרים אצלנו כמה שחקנים דומיננטיים, כמו שקורה לא מעט פעמים העונה מצד קארים בנזמה. ההגנה שלנו קצת יותר בטוחה כעת, הרבה אדר מיליטאו ונאצ’ו וגם קצת אנטוניו רודיגר. ודווקא ההתקפה מאכזבת. ויניסיוס ג’וניור וקארים בנזמה כל אחד חש רגש מיוחד לליברפול. זה צריך להיות יום בו אף אחד לא הולך עם הראש בקיר. משחק בו הקבוצה משחקת כ-קבוצה - כמה זה פשוט. שחקנים גדולים שמתעלים על עצמם. אני לא חושב שמישהו מצפה מבנזמה להיות השחקן של 21/22, אבל כן השחקן של 20/21. בלא מעט מקרים השנה הרגשתי שהוא הורס יותר מאשר תורם. שהוא לא מסוגל להשיג את המגן בכדור רוחב או בהגבהה לרחבה. ויניסיוס זוכר את הפטנט? לא חייבים לכדרר, ואם שני שחקנים מולך – אפשר להעביר את הכדור לחלק הפנוי במגרש. זה יהיה שוב משחק שחמט. לליברפול אין ברירה והיא תלחץ גבוה ותשחק התקפי ובין-כה האמצע שלה קצת פרוץ והמגינים חושבים כל הזמן קדימה, אז כנראה שיהיו לנו שטחים. בזה אנחנו אמורים להיות טובים. לדחוף את הכדור לוויניסיוס, בהנחה שפעמיים הוא יתסכל אותנו ויספק את החיוך החביב שלו אחרי קבלת החלטות רעה, אבל בפעם השלישית משהו טוב יקרה. יש יריבה גדולה ממול שאני חש כלפיה הרבה כבוד וריספקט וגם למאמן שלה. היא מסוגלת להבקיע בלי העזרה שלנו. ראינו שנונייס לעתים בורח שמאלה למשל. סלאח גם בעונה בינונית מסוכן והוא ‘חם’ עלינו. המגינים שלהם מרימים נהדר. צריך לשחק באחריות ובלי איבודי כדור מיותרים מאחורה כמו של אדוארדו קמאבינגה, שאני כן מעדיף אותו על אורליאן טשואמני כרגע כי האחרון פשוט ר-ד-ו-ם. לא ממש מבסוט מהשילוב של קרוס-מודריץ’ ויסלחו לי שתי האגדות האלה. ביום שהקבוצה תגיע לערב כזה ותשחק ב-4:3:3 עם עוד שחקן התקפה, מה שקרה באנפילד אבל אנחנו לא רואים נגד בטיס למשל - אני אבין שעשינו צעד קדימה מלבד הטייטל המרגש ושזה בא לידי ביטוי על כר הדשא. אפשר שיהיה ערב אלופות שמח גם בלי דפיקות לב. לא כל ניצחון צריך להיות הכי מרגש. אין צורך לחפור בור ואז לברוח, יש גשם בחוץ. האללה מדריד!
ביום שנעלה ב 4-3-3 כאשר פדה הוא לא קיצוני ימני במשחק גדול כמו שקרה באנפילד אתה תדע שהמאמן שלך זה לא אנצ'לוטי. אבל כיוון שאנצ'לוטי עדיין איתנו, ההרכב שהולך לעלות היום הוא כבר צפוי מראש אפילו שאנחנו באים עם יתרון עצום וניתן לפתוח יותר התקפי. ההרכב הרצוי: נאצ'ו-רודיגר-מילאטו-קארחבל סאביוס-צ'ומאני-פדה ויני-בנזמה-רודריגו ההרכב שהולך להיות: נאצ'ו-רודיגר-מילאטו-קארחבל קרוס-צ'ומאני-מודריץ' ויני-בנזמה-פדה
