בעזה: אז לא חיסלנו את הנייה, אנחנו לא קרובים למיטוט שלטון חמאס, ויש לנו למעלה מ-130 חטופים. אבל הפסקנו עם השלב העצים. וציוד הומינטרי (שכמובן הופך לציוד מלחמתי) נכנס באופן חופשי לחמאס. בצפון: יותר מ-100,000 מפונים שכרגע אין שום תכנית כיצד הם חוזרים הביתה (וכרגע גם אלה שלא מפונים סובלים ברמות נוראיות). אנשים לא מוכנים לחזור. אבל בישראל שמחים כי חיסלו איזה טמבל שמעיף רחפנים. אה כן, עוד איזה בכיר בכוח רדואן. ממש הישג מדהים שיגרום לחיזבאללה להתפרק מנשקו. איך מישהו חושב שאנחנו מנצחים במלחמה הזו, נשגב מבינתי. לא שהצד השני מנצח כן? כולם מפסידים. אבל אנחנו בוודאי לא מנצחים. צריך להודות שאנחנו לא קרובים למימוש היעדים שלנו באף אחת מהגזרות.
צריך להפסיק לדבר במונחים של הפסדים וניצחונות. יש מטרות. אם לא נעמוד במטרות אז כשלנו. פשוט מאוד. מטרה ראשית זה מיטוט שלטון החמאס. מי שחושב שתוך 3 חודשים תפרק תשתיות של עשרות שנים חי בסרט. זה יקח זמן למרות שהשבוע האחרון לא מבטיח מבחינת הרמזים שמקבלים מקברניטי המדינה והצבא. אשתדל לשפוט ע"פ מעשים ארוכי טווח. נראה מה ישיגו.
הפסדנו. הפסדנו. ולו רק כי המדינה לא מילאה את תפקידה וגם כי הפסדנו כלכלית. התוכנית למפונים היא פשוט לחזור ורוב האנשים יחזרו כי זה ביתם.
ניצחון לעומת הפסד תלוי בעולם הערכים של הצדדים. בישראל הרס ופגיעה כלכלית לא נחשבים מאוד דרמטיים, אבל פגיעה בחיי אדם ובכבודם כן. בעזה גם הרס וגם חיי אדם לא מאוד נחשבים, אבל טריטוריה וכבוד לאומי כן. מבחינתי, לאור המחיר שכבר שילמנו, הדבר היחיד שיכול להפוך את הסיפור הזה ל'ניצחון' זה רווח בטחוני אסטרטגי. הדרך היחידה שבה אני רואה את זה קורה זה אם עזה מתרוקנת. הרוגים, הרס ופירוז זה רווח לטווח קצר בלבד. בשביל שנתיים שקט שילמנו ברקטות ונפגעים בודדים. כשמשלמים 1300 הרוגים זה סיפור אחר.
לפי מה שמדווחים הפגישה בין בלינקן לאבו מאזן היתה רעה מאד והגיע אפילו עד גידופים(!) בלינקן דרש מאבו מאזן לעשות רפורמות ברשות הפלסטינית ואבו מאזן בתגובה ענה לו ש״ארה״ב תעשה קודם רפורמות ביחס שלה לפלסטינים״.
נראה לי שיש חלקים בעם שצריכים לצפות בסרט הזוועות. תוך 3 חודשים שכחו מה היה כאן ומול מה ועבור מה יצאנו להילחם.
בניגוד לאחרים אני לא עוכב בדריכות אחרי המשפט בהאג. זה די ברור שזה משחק מכור, היו גם כאלה שאמרו שישראל לא היתה צריכה להשתתף בו. השאלה לאיפה הולכים מכאן בהנחה שבית המשפט יורה על הפסקת המלחמה בעזה. בהנחה שישראל לא תקבל את צו הביניים יש כאן שתי פרוצדורות. 1.שזה ילך למועצת הבטחון של האום, שם ארה״ב אמורה להטיל וטו. 2.שהאיחוד האירופי יחליט באופן עצמאי להחרים את ישראל. אבל זה תרחיש מאד אמורפי שאף אחד לא יודע אם הוא יתקיים או לא. אגב האיחוד יכול להחרים אותנו גם בלי קשר למשפט, נניח להחליט פתאום שאם אנחנו לא מפנים התנחלויות הם מטילים עלינו סנקציות. מה שכן אני מאד מודאג שמי שהולך לנהל את משרד החוץ זה ישראל כ״ץ.
האמת שאני לא מספיק מכיר את הסמכות שיש לבית המשפט בהאג, אומרים שלא יהיו לזה השלכות פרסונליות על קצינים. נראה לי שההשלכות ההסברתיות יהיו החמורות, מה שעלול לעלות לנו באמת בנסקציות. זה מצב מאוד קשה כמובן.
ישראל יכולה לעקוף את זה ולהכריז שהיא מסיימת את המלחמה, אבל החיילים מדי פעם יכנסו לפשיטות, הרי בכל מקרה השלב העצים כמעט מאחורינו, נשאר רק לסיים את חאן יונס ומחנות המרכז. הבעיה שאם ביבי יכריז על הפסקת המלחמה זה יכול לפגוע בו גם ציבורית וגם פוליטית.
ואגב המחדל של גדר ההפרדה היה גדול פי כמה, כי להבדיל משבת השחורה שאף אחד לא חזה את זה, כאן הכתובת היתה על הקיר.
