מאז סוף שנות ה- 90 (משום שאני לא ידעתי הרבה על טקטיקות לפני זה, יתכן שגם קודם לכן), נהגו סגלים להבנות על פי מיון שחקנים לתת-תתי-מחלקות. בעיקר, בא הדבר לידי ביטוי בקשרים. היו קשרים אחוריים בונים (פפ גווארדיולה), קשרים אחוריים הורסים (גאטוסו), קשרי התקפיים פליימייקרים (זידאן), קשר-חלוץ (ריבלאדו), קשרי כנף (בקהאם), וכו'. בעונה שעברה, היינו עדים לעונת שיא מצידם של שלושה קשרים מסוג אחר: פרנק למפארד, סטיבן ג'רארד, והשחקן האהוב עליי (והטוב בעולם בתפקידו, אם יורשה לי להוסיף), דקו. קשרים אלו, אשר היוו את הליבה של קבוצות אשר זכו בתארים היוקרתיים באירופה בעונה שעברה, לא ניתן לסווג לאף אחת מהקטגוריות למעלה. שכן, הם עשו את המצויין לעיל, ויותר. הם תיקלו, הם מסרו, הם כבשו, הם חסמו נתיבי מסירה, הם רצו לכל אורך ורוחב המגרש, ועוד ועוד ועוד. בהעדר תת-מחלקה מתאימה, הם היו התגלמות ה'סתם' קשר שאנו זוכרים מהילדות - שחקן שעושה גם התקפה וגם הגנה. העונה, עושה רושם שזה כבר נהפך לטרנד, כאשר קשרי 50-50 כמו מיקל אסיין ומרק ואן-בומל עשו את הקפיצה למועדוני צמרת אירופיים. הדבר לא ייחודי למרכז המגרש. הורסיטליות נכנסת חזק לכדורגל האירופי, וגדל הביקוש לשחקנים המסוגלים לכסות מספר עמדות. קבוצתי האהובה ברצלונה אף שמה עקרון זה ביסוד, עם שחקנים כמו רפה מארקז, ג'יו ואן-ברונקהורסט, אנדרס אינייסטה (המאוד אנדר-רייטד), וכמובן ה טרידנטה בחוד. מה שמוביל אותי לשאלה: האם לדעתך ורסיטיליות היא המגמה החדשה בכדורגל האירופי שנראה בשנים הקרובות, ומה דעתך על פילוסופיית בניית קבוצה זו?
אני חושב שהוא התכוון להורס במובן החיובי, הורס התקפות של היריבה. בכל אופן, שאלה מעניינת מאוד, מקווה ששגיא יספיק לענות עליה.
