גם קראתי. נחמד מאוד, אבל זה נראה שכל הספרים של דן בראון עובדים על אותה נוסחה עם שינויים קטנים. פעם זה חוקר סמלים, פעם חוקר שפות ופעם חוקר ימי, והוא מתאהב פעם בקריפטוגרפית, פעם בצרפתיה וכו'. חוץ מזה רוב הסיפור אותו דבר..
מה שבאתי להגיד... גם אני, אחרי שני ספרים (דה וינצ'י, מלאכים ושדים) העניין הזה די ממצה את עצמו. להגיד לכם את האמת, לפעמים אני מנסה להזכר ואז מתבלבל בין הסופי ההיא לאיטלקיה שרצחו את אבא שלה, ובין המפקח הצרפתי ומפקד המשמר השוויצרי, ובכלל הכל אותו דבר רק שמות אחרים.
קודם כל אני חייב לומר שאני לא מחסידיו של בראון. הספרים שלו הם לא להיט כל כך גדול בעיני ולא מהווים יותר מאשר קריאת פנאי סתמית, שמתערפלת ונשכחת כעבור מספר ימים. כמו סופרים אחרים שזוכים לפריצה שלהם באיחור הוא סובל מכך שהספרים ה"חדשים" שלו הם האי-הצלחות הקודמות שלו. אחרי צופן דה וינצ'י, ספר שהיה באמת טוב, נוצר ביקוש לכתביו וכל מה שהיה לו לתת זה את הספרים הישנים והפחות טובים. למזלו היה לו בארסנל את מלאכים & שדים, שהוא סביר למדי. השאר מוכרים מכח האינרציה ונוטים לאכזב קוראים שמצפים למשהו מרגש כמו הצופן, כשלמעשה הם מקבלים ספר פחות מלוטש. יש בכך אי צדק מסוים וסביר להניח שהספר הבא שלו לא יהיה "נחות" כמו "מבצר דיגיטלי" או "נקודת ההונאה", אבל אם להיות כנה - סביר להניח שזה ספר שימשוך את ענייני רק כשאלך לחרבן. אחד הדברים הכי פחות מפתיעים שקראתי בתקופה האחרונה היה זהות השחקן שיגלם את מה-שמו (מי זוכר את שמות הגיבורים שלו?) מקוד דה-וינצ'י בסרט: טום הנקס. זה כל כך אופייני וחסר אופי... ספר קצת יותר מעניין מקוד דה-וינצ'י: "חיי פיי" של יאן מארטל.
לא, הסיפור לא אמיתי והסיום (אני אשתדל להסביר את זה בצורה שלא תהרוס את הספר לאחרים) הוא בגין ברירה שהסופר מעמיד בפני הקורא: למה אתה מאמין? בכלל, מאחורי הספר יש היסטוריה קטנה: הרעיון עצמו שייך לסופר ברזילאי, מואסיר סקליאר, שפירסם לפני 24 שנה ספר על פליט גרמני שחצה את האוקיאנוס האטלנטי כשבסירת ההצלה שלו נמצא יגואר. מארטל מודה לו על "ניצוץ החיים" בהקדמה לספר. גם שמו של הנמר הבנגאלי, ריצ'רד פארקר, הוא התייחסות ספרותית והוא לקוח מסיפור של אדגר אלן-פו, בו מסופר על חבורת מלחים שספינתם נספתה. הם נאלצו למשוך קשים כדי לבחור את הקורבן שיהרג ויאכל - הנער ריצ'רד פארקר היה זה שבחר בקש הקצר ביותר.
לא כל-כך עלילתי, אבל אני אישית מאוד אהבתי לקרוא את הספר 'בומרנג' של עופר שלח ורביב דרוקר. אולי זה בגלל שאני גם בעצמי שייך למשרד הביטחון ואולי סתם מתוך סקרנות. הספר עצמו עוקב אחרי המנהיגות (או יותר נכון שוחט אותה) החל מימי אהוד ברק ושאול מופז ועד לסופה (בערך) של האינתיפאדה הנוכחית. מאוד מעניין. רק בעיה אחת היתה לי איתו- דרוקר תמיד היה מאוהב בשחיטה עקבית של אהוד ברק (להלן הספר 'חרקירי' אותו כתב) והדבר לא בא מדברים גם בספר הזה. חוצמזה, בהחלט חומר קריאה מומלץ לכל חובב עיתונים.
ואם יורשה לי לדחוף פה פיסת פרופגונדה, עופר שלח הוא שמאלן as they should be. במקום הערות פלצניות על מוסר וצדק, כל טענה שלו מנומקת היטב ומבוססת על עובדות והגיון.
ממליץ בחום על "הזהו אדם?" של פרימו לוי. ספר שעוסק בסיפורו של פרימו כשהיה במחנה עבודה בקרבת אושוויץ בזמן השואה.
כותרת הדיון היא "ספרים מומלצים" ואילו אני ממליץ לכם להימנע מרכישת ספרו החדש של דויד גרוסמן שהוא סופר נהדר אבל ספרו החדש "דבש אריות" הוא משעמם ולא מאיר דבר נוסף על השופט התנכי שמשון. גרוסמן פשוט לקח את הטקסט התנכי שלעצמו מעניין יותר מהספר ופשוט הלביש עליו טקסט משעמם. לא לקנות! נפילה מהדהדת כמו נקודת ההונאה בשעתו, האחרון שקראתי ד"א הוא פוטר 6 והוא כמו שכתבתי בדיון של הספר עצמו הוא טוב בהרבה מקודמו החמישי. נ.ב אגב זה ניסיון עלוב ומשעמם של הוצאת "ידיעות אחרונות" לחקות את סדרת המיתולוגיות של הוצאת מפה, לעומת סדרת מיתוסים שבקרוב יתווספו ספרים נוספים אליה סדרת המיתולוגיות מרתקת וכל ספר בסדרה מעניין.
דווקא הספר מיטיב לשחוט מנהיגים כדוגמאת אהוד ברק (לא חוכמה) ולשבח את אריאל שרון. יכול להיות שההשפעה של מר דרוקר לא נופלת. שלח, בכל מקרה, בהחלט תואם לדעה שלך.
מישהו פה הזמין בעבר מהאתר של סטימצקי? הכל בסדר שמזמינים משם? ועוד משהו, למישהו יצא לקרוא את "מלך בלי בית"?
