שטויות שלא שמעתי מזמן,ועוד אוהד אנגלי אומר את זה,איך לא האנגלים פה לא עושים עליך לינץ' אני לא יודע.אנגליה מולדתה כדורגל,מדינה שגמר הגביע האנגלי הוא יום כמו יום חג שם ואתה אומר שכדורגל זה לא תרבות. http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/bduh.Xxx
דבר ראשון אני אוהב את המשחק ,זה הספורט שאני הכי אוהב. דבר שני הצבע,השערים,העניין,המתח,הדרמה מושך אותי למשחק.
תרבות זה מסביב, אנחנו לא אוהבים לראות כדורגל בגלל התרבות, אנחנו אוהבים בגלל המשחק עצמו. 90 הדקות שבהן 22 שחקנים רודפים אחרי כדור על הדשא ומנסים להכניס אותו לשער, הן מה שמושכים את כולנו (גם אותך) למשחק הזה. זו גם בדיוק הסיבה שאני אוהב כדורגל אנגלי, אם תשווה משחק באנגליה למשחק בכל ליגה אחרת, תראה שהמשחק באנגליה הוא שונה ולדעתי יותר יפה ומעניין.
אתגר קרת פירסם מאמר בידיעות אחרונות בזמן המונדיאל לגבי הכדורגל,אני לא יכול למצוא אותו כרגע,אבל אני זוכר על מה היה מדובר. בהתחלה הוא דיבר על האנשים שפונים אלינו שאנחנו רואים כדורגל ואומרים "בואנה אני לא מאמין שאתה מוכן לשבת 90 דקות,בשביל הזדמנות וחצי פעם בחצי שעה" וכו'... וזוהי בעצם הנקודה שלו,כדורגל הוא החיים,כמו שאנחנו נאבקים במשך כל החיים שלנו,אוכלים מלא חרא,עושים כל כך הרבה דברים שאנחנו לא רוצים לעשות,בשביל כמה שניות של אושר מוחלט שאין הרבה דברים שיכולים להשתוות אליהן,ואז אנחנו יודעים שהכל היה שווה את זה,ואנחנו חוזרים לנקודת האמצע,מתחילים לתקל ולסגור להגן ולהקריב את עצמנו עד לפעם הבאה. יש בזה הרבה היגיון,אולי בתת הכרה שלנו זה באמת ככה....
מה שמושך בזה,זה שיש כול קבוצה מייצגת מגזר שונה במדינה כמו ברצלונה קטלוניה וכו',וזה מעניין לראות אותם נלחמים על הכבוד,וחוץ מיזה כדורגל זה המשחק שאני הכי אוהב,משחק טקטי שלא כול אחד יכול להיות בו טוב.
נו אז למה אנחנו אוהבים את המשחק הזה ? אולי בגלל שזה משחק פשוט מאוד, מה בסה"כ צריך כדי לשחק כדורגל? שני מקלות\תיקים\ אבנים כדי לסמן את השערים , לקבוע בערך איפה החוץ, שיהיו כמה שחקנים וזהו אפשר להתחיל לשחק. אבל השאלה היא לא לגבי מה אנחנו אוהבים כשאנחנו משחקים אלא למה אנחנו אוהבים כל כך את המשחק זה ומוכנים לקום בארבע בבוקר כדי לראות משחק מהיגה הברזילאית, או לוותר על ערב חג עם המשפחה כדי לראות משחק מליגת האלופות. אז חלק מהדברים שאנחנו אוהבים מגיעים ממה שאנחנו בעצמנו אוהבים כשאנחנו משחקים(או במקרה שלי לפחות, שיחקנו)- ומעל הכל הניצחון !!. אז יש כאלו שיגידו שהם התאהבו במשחק בגלל ההברקה שהם ראו מהשחקן הזה או אחר, או.קי אבל אז אפשר לחפש רק הברקות ולצפות בקליפים של הברקות כמו שאנחנו מכירים טוב מאוד מזירת הNBA. הברקות של שחקנים הן חלק מהמשחק אבל לא כולו, צירוף מסירות חכם גם הוא יכול לרתק אותנו למשחק הנהדר הזה, או לחילופין תיקוליים הגנתיים נקיים ומלכודות נבדל מתואמות להפליא. אבל המשחק הזה הוא גדול מסך מרכיביו בגלל הפשטות שלו ואי הוודאות שלו, כששיקאגו בולס שיחקה ברוב המקרים ידעת שאם מייקל לא הימר יותר מדי ערב קודם לכן הם ינצחו בקלות, ואם הוא הימר יותר מדי ערב קודם לכן יהיה להם קצת יותר קשה, במונדיאל כשאלופת העולם משחקת כנגד נבחרת שלא העפילה לטורניר יותר משלושים שנה אתה עדיין לא משוכנע שאלופת העולם תנצח. אי הוודאות הזו והתקווה לניצחון גם אם היא קלושה, מרתקת אותנו למשחק הזה. רבים מהאוהדים והאוהדים הזמנייםבוחרים דווקא את האנדרדוג למרות הסיכויים הנחותים , והם יכולים להישאר אופטימיים תמיד ולאמר שבכדורגל הכדור הוא עגול. רבים בוחרים קבוצה בגלל הניצחונות שלה, טוב לנו להיות אוהדים של קבוצה מנצחת כל ניצחון גורם לנו להרגשה טובה יותר והרי אנחנו לא יכולים לנצח כל הזמן והרבה פעמים אנחנו מהבחינה הפיזית בכלל לא מסוגלים לנצח , אז למצוא איזה משהו להזדהות איתו נותן לנו את התחושה של ניצחנו כאילו אנחנו בעצמנו כבשנו את השערים. אולי אנחנו נמשכים לקבוצה בגלל מה שהיא מייצגת , כמו שאוהדי יובנטוס לדוגמא נמשכים לצד המושחת יותר ואי שמירה על החוקים http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/tongue.Xxx (בצחוק להירגע אוהדי יובנטוס ההוגנים ושוחרי הצדק). או שאולי אנחנו אוהבים להיות מזוכיסטים כמו רוב רובם של אוהדי ניוקאסל. ויש אוהדים שנמשכים אל עבר ההיסטוריה של הקבוצה לדוגמא חלק מאוהדי באיירן מינכן וקבוצתם שהייתה אמיצה בתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה. או אוהדי היונייטד שהתקרבו לאחר אסון ההתרסקות. ישנן דוגמאות רבות לאופי של הקבוצה שמושך את האוהדים, כמו לדוגמא האופי של הכדורגל ההתקפי והאמנות שהיה קיים באייאקס והדגש על טיפוח ופיתוח שחקני בית(עד שהגיע האסון אולי הגדול ביותר של הקבוצה - מר בוסמאן). תרבות האוהדים מחוץ למגרש ובמגרש עצמו מושכת אותנו גם כן לעבר הספורט הזה, היריבויות העמוקות, הרקע אליהן(פרנקו הפשיסט ושונאיו מברצלונה), והעובדה שגם לאחר שנים היריבות עצמה ממשיכה ולעיתים מחריפה. הדרום האיטלקי לעומת הצפון, הדרבים החמים שתמיד משאירים טעם של עוד, הדת שנכנסת גם היא לכדורגל - מישהו הזכיר את גלאזגו? החיים עצמם שלנו שלפעמים חלקים נרחבים מהם מזוקקים בתוך תשעים דקות על המגרש הירוק, עקרונות של צדק(האם תרגיש טוב כשהקבוצה שלך מנצחת כתוצאה מצלילה של שחקן?, דילמות מוסריות - האם הניצחון הוא הכל או שלפעמים גם הדרך חשובה. כלומר האם צלילות, כניסות ברגליים, גידופים , בכיינות אל השופט הם לגיטימיים כי כולם עושים את זה? או שאתה מעדיף שקבוצתך תנצח בכדורגל נטו. היחסים שכולנו רואים בין השחקנים, הכבוד ההדדי, העזרה לשחקן אחר העידוד הבלתי פוסק מהקהל כל אלא הם חלק מהחיים שלנו. גם אנחנו מעריכים אנשים שתורמים מעצמם ונלחמים, לכולנו יש עקרונות מוסריים ולעיתים אנחנו נבוז לשחקן מתחזה. עולם הכדורגל בשונה לעיתים ממקצועות ספורט רבים משקף היטב את העולם האמיתי , תופעת הקבוצות הגלקטיות של שחקנים, הלו היא בדיוק תשקיף של ההקפיטליזם הטהור ביותר והגלובליזציה. מן הסתם לרבים מאיתנו זה צורם לראות קבוצה "אנגלית" או "ספרדית" המורכבת על טהרת שכירי החרב. בדיוק כמו שלרבים מאיתנו צורמת העובדה שהמסעדה הביתית ששנים היינו מבקרים בה נסגרה בגלל סניף נוסף של מקדונל'דס. רובנו היינו מעדיפים לראות תופעה של נאמנות למועדון, טיפוח של שחקנים צעירים וזהות גדולה יותר של המועדון עם הקהל. אבל הנקודה שמושכת אותי לפחות, למשחק פרט לדברים הללו היא הניצחון עצמו, תמיד האמונה כי הקבוצה שלי יכולה לנצח גם היא בעמדת נחיתות. ולא רק הקבוצה שלי אלא הקבוצה שנגד הקבוצה שאני מתעב..רבים אומרים כי אין כמו השמחה לאיד, אצלי זה לא כך ואני תמיד אעדיף ניצחון של קבוצתי על פני הפסד של יריבה, אבל גם זה חלק מהמשחק. עוד דבר שמושך הוא האפשרות של הבלתי יאמן, שהקבוצה הקטנה תביס את הקבוצה העשירה ומדושנת העונג ושהיא תעשה זאת בדרך הכדורגל ולא בדרכים מלוכלכות. הכדורגל הוא אחד המשחקים היחידים בו הדבר יתכן , וזה הקסם של המשחק. אני לא נמשך לשחקנים המבריקים בלבד, לא נמשך לקבוצות הגדולות, לא נמשך לקהל האוהדים המרהיב ביותר דווקא, לפעמים מה שמושך זה השחקן שכבר הספידו שנותן את המאמץ הנוסף, השחקנים שעושים הכל למרות שכבר זכו בכל דבר אפשרי, לשחקנים שיודעים שזה לא תלוי בהם אבל הם יתנו את הכל על המגרש בתקווה לעשות נס. אני נמשך לקהל שממשיך לעודד גם כשהקבוצה לא מספקת את הסחורה , אני לא נמשך למנהלי הקבוצות שמטילים את האשמה רק על השחקנים וצוות האימון. אני נמשך למאמנים שמעיזים לבעוט במוסכמות ולא לשחק כמו שכולם משחקים טקטי ופחדני העיקר לא להפסיד. ובעיקר אני אוהב את המשחק שבו הכל אפשרי.
אני(ואני מניח שכולם)אוהב כדורגל כי פשוט כי יש בו הכל!!! אהבה, שנאה, מתח, אושר, דמעות...שום דבר לא משתווה לזה.
אני חובב אומנות מושבע, ואני רואה בכדורגל סוג לגיטימי לחלוטין של אומנות. לדעתי 24 המסירות של ארגנטינה מול סרביה, הן לא פחות "אומנות" מציור של ואן גוך. בקיצור, אני אוהב את המהלכים היפים, וגם את העובדה שזו שפה משותפת בכל העולם....
כמה חבר'ה כבר אמרו את זה, אבל אין ספק שמה שרוב האנשים אוהבים בכדורגל זה שזה המקום להזדהות. בין אם מדובר ברגש לאומי (כמו ברצלונה, בילבאו, או קרואטיה בתחילת דרכה), בין אם מדובר ברגש מעמדי (מה שפעם היה בליברפול, במדריד ובלונדון), ובין אם מדובר ברגש אסתטי. כל אחד יכול למצוא משהו במשחק. וכמובן שמה שעושה את הכדורגל לנעלה הרבה יותר מעל לרוב ענפי הספורט ברוב העולם, הוא שהוא פה כל-כך הרבה זמן. נוצרה תרבות שלמה סביב הכדורגל, תרבות שמזינה וניזונה מהכדורגל.
איימאר, ולנסיה, ד'אלסנדרו, אולפן ליגת האלופות בערוץ הספורט שלנו, ימי שישי עם החבר'ה, הליגה הארגנטינאית. איך שכחתי ת'סאן סירו..? זה מה שמושך אותי לכדורגל..
כשראובן עטר מצליח להתחמק מכל הגנת מכבי תל אביב, לשים את הכדור בחיבורים של אובארוב וקריית אליעזר זעקה משמחה כמו שלא שמעתי גם באצטדיונים של 80,000 איש. כשראול כובש באלגנטיות, רץ לקהל וצועק 'ואמוס' בכל מעודו, והקהל משתגע. כשהתוצאה צמודה, נכנסים לדקות ההכרעה ואתה לא מסוגל לשבת מרוב מתח ולחץ, והלב שלך פועם 120 פעם בדקה למרות שאתה עומד במקום. כשאדורם קייסי כובש נגד הפועל ת"א בדקה ה-94 בסך הכל שער שוויון ביתי, אבל אתה דופק את ריצת חייך, נופל על הרצפה ודמעות אושר בעיניך. כשנדבד מקבל צהוב בחצי הגמר ואתה צורח 'לאאא!' יחד עם רמי וייץ ושגיא כהן... יש עוד מאה אלף דוגמאות מהחיים שלי ושל כולנו, קשה להסביר במילים מה זה כדורגל, ואמנם אני לא אבא עדיין, אבל עד אז, כנראה שרק כדורגל יוכל לסחוט ממני רגשות כאלה.
אם נניח לרגע בצד את העובדה שזה משחק ושכל אחד יכול לשחק אותו - כדורגל בשבילי הוא קודם כל סיפור. הוא יכול להיגמר כמו בלדה, והוא יכול להיגמר כמו טלנובלה. כדורגל הוא דרמה, שמחה, עצב, ולעיתים קומדיה. כדורגל הוא אינספור דברים, כדורגל הוא מפלט. כדורגל הוא נשמה. כדורגל, במובן מסוים, מספר את סיפור האנושות. יש לו היסטורייה, הווה ועתיד. כדורגל הוא גם כמו אהבה - לעיתים לא תוכל להסביר אותו ואת מה שאתה מרגיש כלפיו במילים..אבל משום מה, למרות זאת, כולם יבינו למה אתה מתכוון.. אבל הנקודה הכי חשובה שהזכרתי פה היא - כדורגל, הוא סיפור. סיפור מרגש. סיפור שלא נגמר לעולם, עם אינספור דרמות ותהפוכות.
