מה לעזאזל קורה לי?

הרשו לי להתחיל בזה שאני מתנצל שזמן רב לא הייתי מעורב בדיונים (הפורים כתמיד) כאן בפורום, אבל תמיד כיף לקרוא את הפנינים שלכם לאחר שבועיים בבסיס. בייחוד משמח אותי לראות את דניאל חביבי תופס את מקומו בצוות הניהול וקהילה של מספר פטישים נאמנים מתכתבים ושומרים על אחלה דיון כאן, מי זוכר את הימים שהייתי כותב לעצמי על מעללי דייויד קונולי, וויין קווין ושאר חוטבי עצים בימים שחורים במיוחד בצ'מפיונשיפ (בהזדמנות זו מילה טובה ל-superleeds על החזקת דיון הליגות הנמוכות למרות המצב הקשה של קבוצתו)...

ולנושא עצמו,

זה זמן רב שאני עובר תהליך משונה ביותר, ניסיתי להדחיק, להכריח את עצמי לשנות הרגלים ולהסתיר את הבושה בכל פעם שאני מסתכל על דוד שלי, מורי ורבי, שהחדיר בי את האהדה לפטישים מאז שאני בן 7, אבל הגיעו מים עד נפש והחלטתי להתייעץ.

כידוע לחלקכם, נולדתי בעיירה קולצ'סטר שבחבל אסקס במזרח אנגליה, אמנם גדלתי כאן בארץ מגיל 3, אבל תמיד דיגדג לי הקשר הזה מהעבר. הסיפור מתחיל מלפני שלוש שנים כשקולצ'סטר יונייטד, תחת שרביטו של פיל פרקינסון האגדי (עד לא מזמן בהאל סיטי) דידשה לה בדיוויז'ן 2 (כיום ליג 1). ווסט האם מכרה למועדון הצנוע את ריצ'ארד גארסיה הצעיר והכשרוני, ואני כהרגלי התעדכנתי על הידיעה בKumb.com, אתר הבית הנצחי שלי. השם קולצ'סטר על גבי המסך הדליק אצלי משהו, מייד התחלתי לעקוב בעקביות אחר תוצאות (בתחילה כתירוץ "לראות כיצד גארסיה מתקדם בקבוצתו החדשה"...), אבל די מהר זה התקדם למין לוקאל פטריוטיזם מוזר כלפי עיר שאני אפילו לא זוכר. תוך כמה חודשים הכרתי את כל הסגל, זכרתי את לוח המשחקים וביקרתי בפורומים של אוהדים.

העונה שעברה שברה שיאים, ה U's של פרקינסון החלו לרוץ חזק בליגה ולאחר מאבק עיקש עם ברנטפורד, ברנסלי והאדרספילד, קולצ'סטר השיגה הישג היסטורי כשעלתה אוטומטית המהמקום השני לאחר דרמה מורטת עצבים של המחזור האחרון מהמקום השני, יחד עם היריבה המקומית מאיסט אנגליה - סאות'אנד. בפעם הראשונה בהסטורייה של המועדון הצנוע, ה-U's מצאו את עצמם בליגת המשנה באנגליה. כל הקיץ עקבתי אחר העברות של קולצ'סטר בשוק, לא פחות מאשר אלו של ווסט האם, והעזיבה של פארקינסון להאל סיטי הטרידה אותי לא פחות מפיטוריו של אלן פארדיו לפני כשבועיים.

לפני קצת יותר משנה עשיתי טיול טרום שירות כדי לראות את ווסט האם והקדשתי יום מתוך השבועיים לביקור בעיר. פגשתי חברים ישנים של ההורים שלי, ראיתי את הבית שנולדתי בו אבל השיא היה הביקור בלייאר רואוד, מגרש אנגלי של פעם, מלא בהסטורייה ומוקף באהבה אותנטית לכדורגל כמו שהוא אמור להיות- קבוצה שמייצגת עיירה, שחקני בית, קהל מגוון בנשים, זקנים וילדים.

כיום, כשהמועדון המקורי שלי ווסט האם לאט לאט מאבד מהזהות שגדלתי עליה, החיבור והקשב לאוהדים הקוקנים והעממיים, מכירת הקבוצה מידי משפחת קרנס האגדית (שהעבירה את הקבוצה בירושה משנת 1895 כשהוקמה) לידיים של אייל הון ביסקוויטים איסלנדי שנראה כמו יצור חלל, רוכשת סופרסטארים ארגנטינים במקום להמשיך לייצר כשרונות מהאקדמייה המפורסמת וזורקת מנג'ר שהציל את המועדון מגיהנום של גלות בליגות נמוכות לאחר תקופה קצרה של יכולת לא משכנעת (לאחר שהמועדון היה ידוע שנים בנאמנות למנג'רים - עשרה מנג'רים ב-111 שנים של קיום), הגעתי למצב שאני קודם מתעדכן בדף החדשות של קולצ'סטר יונייטד ורק לאחר מכן קופץ לאתר הרשמי של הפטישים.

השורה התחתונה היא שהעונה קולצ'סטר מרגשת אותי ממש כמו שווסט האם הייתה מרגשת אותי בשנים של די קאניו, קול, קאריק וסינקלייר. הנצחון על האחות הגדולה איפסוויץ' בספטמבר, לאחר 49 שנים של ציפייה, עשה לי בדיוק את מה שנצחון על מנצ'סטר יונייטד עשה לי ביום ראשון.

שלא תבינו אותי לא נכון- ווסט האם זו הקבוצה שלי ואני פטיש בדם, אבל קולצ'סטר היא לא סתם קבוצה חביבה שאני עוקב אחר התוצאות שלה, היא יותר מזה. הסיוט הכי גדול שלי הוא ששתי הקבוצות יפגשו בגביע או משהו, או שחלילה (טפו טפו) ווסט האם תרד חזרה לצ'מפיונשיפ ושתי הקבוצות יתמודדו אחת מול השנייה באותה ליגה.

נראה לכם טבעי כל הסיפור הזה? יש מצב לשתי קבוצות בחייו של אוהד? ולפני שאתם עושים צחוק, דעו שאני אשכרה לוקח את העניין הזה ברצינות... http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/dry.Xxx

 

מזכיר לי את הסיפור שניק הורנבי מספר על קיימברידג' יונייטד ב'אהבה על הדשא' שהם בעצם היו קבוצה יותר ביתית וחמימה ו"קטנה" מארסנל,וממש היה איכפת לו מהם,אתה בטח יודע על מה אני מדבר,זה לא משהו חריג,זה לא כמו לבחור קבוצה מכל ליגה סתם "בשביל הכיף",יש לך עבר.

 

וואו, באמת מדכא, אין מה להגיד.
אני יכול להודות שאני מיום ליום מעריץ משום מה את בולטון - אבל בטח שלא נכנס לאתר שלהם או מתעדכן באינטנסיביות, פשוט משתדל לראות כל משחק שלהם, משחק איתם בפרו ובמנג'ר http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx

תעשה מה שהלב שלך אומר, זה הכל.

 

http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/5eek.Xxx
בן חיים אגואיסט?מה?

דיוף בהמה, דיוויס כסחיסט, אלרדייס נראה לי בנאדם מגעיל, קמפו מגעיל ופייה חייה וגם ייסקליינן בן זונה לא קטן, אבל מה אני אגיד לך, אוהב אותם ומאוד מעריך את מה שעושה שם אלרדייס.

 

לא. אי אפשר לאהוד שתי קבוצות מאותה מדינה, זה פתטי.

 

תשמע,אתה חייב ללכת ליעוץ דחוף.

כמה זמן אתה מסתובב עם הבעיה הזאת ?

 

אני חושב שכן אפשר לאהוד שתי קבוצות במידה והן בליגות אחרות... בייחוד אם אחת מהן היא קבוצה שאתה אוהד רק בגלל פטריוטיות... אם וכאשר יהיה משחק בין שתי הקבוצות אתה כבר תרגיש בוודאות לפני המשחק איך כל הפטריוטיות נודפת ממך ואתה כולך בעד קבוצתך האמיתית (ווסטהאם)..

הנה הדוגמא שלי: אני חולוני, נולדתי בחולון ואני מאוד פטריוט לעיר שלי... לאחר שצפרירים חולון עלתה לליגת העל בעונת 99/00 התחילו המחשבות לרוץ בראשי - מכבי חיפה, הקבוצה הכושלת שלי לא לקחה אליפות כבר 7 שנם אני מתחיל לסלוד ממנה ומהשחקנים והנה הקבוצה של העיר שלי עולה ליגה...

והנה המשחק הראשון של העונה החדשה 00/01 מכבי חיפה מול צפרירים חולון ואני במגרש - ביציע של חיפה... חיפה כבר במצב של 2-2 ואני כולי בלחץ צועק ושר את השירים של חיפה, עוד שנייה על סף דמעות... חיפה ניצחה בדקה ה-95 משער ענק של בניון וחגגתי ביציע כמו שאף פעם לא חגגתי.. עד סוף העונה צפרירים ירדה ליגה, חיפה זכתה באליפות... אומנם הייתי קצת עצוב על הירידה של צפרירים אבל האליפות של חיפה פשוט הייתה הרבה הרבה מעל זה...

ואז הבנתי שאני לא ממש אוהד את צפרירים אלא "תומך" או אפילו "מעדיף" אותם... והיום הם בליגה א' חחח...

 

מכיר את הבעיה מקרוב. אבל בסופו של דבר המחשבות מתכנסות
לעבר האהבה האמיתית. שנים גדלתי על הדשא של קרית אליעזר
משחקי בית וחוץ, שמחה ועצב .ואז הגיע הרגע באלופות שיונייטד פגשה את
הירוקים שלי מחיפה. נסעתי למשחק שבו שתי אהבות הילדות שלי נפגשות.
הלב לקח אותי בסוף ליציע האדום . יונייטד היא האישה הראשונה שלי
חיפה רק הפילגש.

 

זה ממש לא אותו דבר. קבוצה בארץ ובחו"ל זה לגטימי, אבל 2 קבוצות מאותה מדינה? לא. לא לגטימי.

 

נו באמת. לאהוד 2 קבוצות מאותה מדינה זה פאתטי?
אוקיי, במקרה של אהדה לארסנל וצ'לסי, אני מסכים. ערן מדבר פה על בעיה של ממש, כשהוא מרגיש משיכה ל-2 קבוצות שונות, לפחות נכון להיום. את ערן אני מכיר, הוא אוהד ווסטהאם מסור, נהדר וגם בחור נחמד. הוא מרגיש, כמו המון אוהדי ווסטהאם, שהקבוצה איבדה משהו בתהליך הרכישה של אג-הד. הזיקה נפגעה ערן, אני בטוח, והאהבה לקולצ'סטר ולווסטהאם אמיתית, אני בטוח. עם זאת, אין לי ספק בכלל שאתה אוהד ווסטהאם בתוכך, ואני מאחל לך קצת שקט נפשי, מ-2 הקבוצות.

 

סיפור ממש נחמד קולצ'סטר ,ואני יכול להבין את הדילמה , לדעתי האמרס אתה יכול להיות רגוע ,ולהמשיך לעקוב אחר שניהם וממש לא משנה הסדר , ווסטהאם וקולצ'סטר זה שילוב מצויין ,האחת בכיוון למעלה ועם בעלים וכסף וכח ,והשניה היא הקבוצה הכי קטנה בליגה שלה ,עם המגרש הכי קטן (6000) ,ועם מה שמייצג את אנגליה של פעם .
מלבד האהבה שלי לסיטי ,אני לא מצליח להתחבר רגשית לעוד קבוצה ,אבל אני מוצא את עצמי גולש שעות לפעמים באתרים של ,ברנלי ,האל,קרלייל,גרימסבי ,וקרו אלכס .
כל יציע , כל תמונה שמחזירה אותי לימים שגרתי במנצ'סטר 89-91 ,גורמת לי לגעגועים לתקופה הבילתי נשכחת ההיא , היום אני מתלהב יותר מנסיעה למשחק הגביע שלנו נגד הוונסדיי בגביע ,מאשר לעוד משחק חסר אוירה וצפוי בפרמייר , העיניין בליגת המשנה (4 נקודות מפרידות בן קובנטרי במקום ה14 לקולצ'סטר במקום ה6) הרבה יותר מרתק מבחינתי מהקרב על גביע אופא הפלאסטי..

 

אני חושב שחלק מכל העניין הוא אלמנט הגעגוע שלי לצ'מפיונשיפ (ולא, אין לי שום רצון מזוכיסטי לרדת ליגה כדי לחזור לשם). עם כל הכבוד לפרימיירשיפ, יש משהו בצ'מפיונשיפ שהופך את חווית האהדה לעצומה ומספקת הרבה יותר. המגרשים האותנטים, מגוון הקבוצות מכל רחבי אנגליה, הקהלים המדהימים, יריבויות הדמים (הו איפה את מילוול...לא שכחנו ובטח לא סלחנו), שני משחקים בשבוע, כשהמרכזי ביום שישי בערב (ואווירה מדהימה במ.א.ש) והעובדה שכל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה בכל מצב. ליגה חזקה ביותר.

קולצ'סטר מזכירה לי את הרולקוסטר שהיה לי בשנתיים מדהימות (אך קשות) עם ווסט האם בליגת המשנה. ומתקצירי המשחקים שאני דואג לראות בעקביות בYouTube, גם סגנון המשחק של הU's התקפי כמו של הפטישים, מה שקוסם לי יותר מכל היא העובדה שלמרות שמדובר בעולה חדשה שמעולם לא שיחקה בליגת המשנה, וכמו שאיסטלנדס כבר ציין מדובר במועדון הקטן בליגה, קולצ'סטר עולה פק"ל כל משחק עם לא פחות מחמישה שחקני התקפה לדשא (בדרך כלל כריס איוולומו החייתי, רי'צי גארסיה, קרל דגויד הקפטן, קם איזט וג'יימי קיורטון המלך הבלתי מעורער), איך אי אפשר שלא לאהוב את החוצפה החיובית הזו?