ירידה לליגה השנייה משמע מכירת אנטון, אשטון, בובי זי וכו', בדיוק כמו שקרה עם ג'ואי, קאריק, דיפו וכו'... אפשר להיפטר מיוסי ולהישאר בליגה ביחד, לא? http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/sad.Xxx
להיפטר מיוסי? סתם כי לא נוח לך שהוא בקבוצה בגלל התקשורת הישראלית? כנראה שלאוהדי כדורגל באמת יש זיכרון קצר, אבל בכל זאת תנסה להיזכר במה שעשה בעונה שעברה, זה לא כזה רחוק.
אני אוהב את יוסי, אבל הייתי שמח אם החגיגה התקשורתית הזאת תסתיים ("יוסי התחיל את המהלך שניצח את המשחק מול יונייטד", נו באמת)... כן, הוא היה טוב שנה שעברה, אבל הוא עיצבן אותי כמה וכמה פעמים השנה (בעיקר עם העובדה שהוא הלך פצוע למשחק של הנבחרת, ודפק את עצמו ואת ווסטהאם לכמה שבועות).
יש לך "מנוי" ל-90% משידורי ווסטהאם השנה בטלוויזיה לפחות. http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/icon_thumright.Xxx
חיבה לקבוצה זה לא פסול בעיניי. אתה מתעניין בהם וזה לגיטימי, האם אתה אוהד? זו כבר דילמה שתעבור עליה בעצמך. זה באמת מזכיר את מה שהורנבי כותב ב-Fever Pitch ועל זה חשבתי לפני שמשה הקדים אותי. אין לי אף קבוצה בליגה מלבד טוטנהאם ואני שונא אוטומטית כל קבוצה שמשחקת נגדנו באותו שבוע, אבל סימפטיות יש גם יש. האם ווסטהאם מאבדת את הזהות שלה? בעיניי עדיין לא, יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים עם אותן תחושות בווסטהאם היית צריך להתאוורר קצת ולהיזכר בתחושות מימים עברו. לא כזה ביג דיל בעיניי, אבל דיון מבורך!
אתם מתרפקים על העבר. הצ'מפיונשיפ נראת כמו שהפרמיירליג נראתה לפני כעשר שנים ובעוד כמה שנים הצ'מפיונשיפ תראה יותר כמו הפרמיירליג של היום. ככה זה, דברים משתנים ומתקדמים וצריך להיות פרגמטים. האהבה שלי לווסטהאם אינה מותנת ברכש או בבעלים. מועדון כדורגל שואף להצליח, אחרת אין לו זכות קיום, ועל מנת להצליח צריך ליישר קו עם הקבוצות המובילות.
תקשיב, אהדה מצד אחד, וסימפטיה מצד שני. לא בניגוד לשום דבר... תלוי עד כמה באמת האהבה לקבוצה השניה. במצב וזה שווה, אז בחיי בן אדם, אתה תחת קונפליקט רציני עם עצמך. אישית, לא רואה מצב כזה מתקיים... זה דיי שחור ולבן.
לא ממש. בתור אוהד טוטנהאם אני יכול לומר שהסבל איכשהו ממכר. כלומר, כשהקבוצה איכשהו מתחילה להצליח, המזוכיזם שפיתחה אצלך האהדה כל כך גבוה שאתה מתגעגע קצת לימים העלובים. ועדיין, בסופו של דבר, אין כמו הצלחה של הקבוצה שלך.
אני חושב שכל נושא ה"רוח האמיתית של הכדורגל האנגלי" קצת יוצא מפרופורציה פה. אני בתור אוהד של קבוצה שבה השינוי הזה ניכר הכי הרבה כנראה מכל קבוצות הפריימרליג, ואני מודה שיש רגעים (כמו בעונה הזו) שאני מייחל לאיזה פייטר שיכניס לקבוצה מעבר לכישרון גם רוח, התלהבות ואגרסיביות (סטייל פארלור או מרסון), אבל כשמתמרמרים על אובדן הרוח האנגלית שוכחים את העובדה שהכדורגל באנגליה נהפך (אולי על חשבון הנשמה שלו) לכדורגל הרבה יותר יפה ואטרקטיבי, יותר טכני. זה המחיר שהכדורגל באנגליה שילם על יישור הקו שלו עם היבשת ועם העולם. אז האמר'ס פאן- אני מבין את הפינה החמה שלך לאותם רגעים נוסטלגיים של אז, שגם צרובים לך בתור זכרונות הכדורגל הראשונים שלך, אבל אם תבין שזה הכדורגל של היום- אתה עוד תעריך את מה שהולך בווסטהאם ברך לצמוח ולהפוך אולי גם למועדון בליגה של הגדולים.
איבוד הזהות,בעלים חדשים,שחקני רכש רבים,הכל טוב ויפה אבל זה לא צריך להיות תירוץ לבגידה או הפיכת הקשר לרופף, יונייטד היא המועדון שסבל יותר מכולם מבחינת הדברים הללו, אף אחד לא אוהב את הגלייזירים המנוכרים,אף אחד לא אוהב את כל המרצנדייז המטורף וכל שאר הדברים אבל שורה תחתונה,בסופו של יום זה עדיין האולד-טראפורד,אלו עדיין השחקנים שמשחקים באדום לבן שחור,זו עדיין מנצסטר יונייטד, לכן זו בדיוק אותו האפטון פארק,אותם שחקנים שמשחקים למען הסמל,זו עדיין ווסטהאם יונייטד, וגם בעלים איסלנדי או פולני לא צריך למנוע את האהדה,את האהבה. סימטיה לקבוצות אחרות זה בסדר,חלק מחבבים קבוצות כי הן נולדו או גדלו בעיר,חלק בגלל שהיו במשחקים, חלק בגלל אבא/אח,סבתא/שכנה,חלק בגלל שחקן מסויים,אני מסמפט קבוצות אחרות לפי האיצטדיונים שלהם,אין לי בעיה שעל הדשא הן יקבלו בראש כל שבוע אבל אני עדיין אצפה הכיף במשחק שלהם אם משודר,נוריץ למשל,כי אני חולה על קארו רואד, אבל מפה ועד הדברים שכתבת,פשיי,אתה בבעיה רצינית, אתה בגיל קריטי שבו רוב העוקבים,אוהדים בארץ קבוצות כדורגל,במיוחד מחו'ל נושרים ממה שפעם היתה האהבה הגדולה שלהם בחיים,שבו הכדורגל הופך להיות משני ושאר הדברים בחיים הופכים להיות עיקרים, הבעיה היא אצלך,לא אצל ווסטהאם,היא אותה ווסטהאם למרות השינויים הקוסמטים, קולצסטר זה רק התירוץ, לא הבעיה או התרופה, השאלה היא אם אתה אותו האדם,אותו האוהד או שהחיים וכל מה שעובר עליך כרגע ניצחו את מה שפעם אולי חשבת שיהיה מקום ראשון בלב לתמיד(צבא,עבודה,לימודים,בחורה או כל מה שזה לא יהיה), חלק יראו בזה התבגרות,חלק יראו את זה כדבר מובן, לי ולסובבים הקרובים ולצורה שבה אנו חיים זה לא מובן,לא מקובל, אתה נמצא בצומת דרכים,תבחר ימינה או שמאלה!
לא מאמין בלאהוד שתי קבוצות. סימפטיה לקבוצה נוספת זה דבר טבעי והגיוני, לאהוד שתי קבוצות זה פשוט לא קיים. אני לא יודע איך זה עם קבוצה בחו"ל, אולי זה אחרת. מבחינתי המילה "אוהד" היא נפיצה בפני עצמה. אם אתה גר בארץ, בן יותר מ-16 או 17 ואין לך מנוי, או אם אתה חייל שתגיע לכל משחק כשאתה יוצא שבת, מבחינתי אתה יכול להיות "בעד" קבוצה, אבל לא תהיה ראוי להיקרא "אוהד". כמו שאמר פעם מישהו ואני לא זוכר מי זה היה: "אחרי הקבוצה שלי אני אוהד את הנוער של הקבוצה שלי ואחרי זה את הנערים וכו'...". לא, לא יכולה להיות אהדה לשתי קבוצות. אני גם לא מאמין שאדם יכול לאהוד קבוצה אחת בארץ אחרת ושנייה באחרת (ערן אתה ירוק http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx ). או 100 אחוז או כלום (ערן אין פיפטי פיפטי וגם אין 200 אחוז - תחליט http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx ). אין יותר מזה. כילד סימפטתי את טוטנהאם (ככה זה כשאתה חי בקיבוץ עם שני אנגלים חולי כדורגל שאחד מהם נוסע לפחות פעמיים בשנה לווייט הארט ליין). עקבתי גם אחרי נאפולי, אייאקס ועוד, אבל אף פעם לא אהדתי אותן. הסיבה שלך לעקוב אחרי קולצ'סטר היא מהמוצדקות בעולם, אבל לא לאהוד אותה. כשאדם עוקב אחרי כדורגל מכל מקום בעולם, או אחרי כל תחרות, טבעו האנושי הוא לבחור צד או קבוצה לצורך העניין. כך יוצא שאנשים מתחילים לפתח סימפטיה לקבוצה מסויימת בכל טבלה אחריה הם עוקבים וזה יכול להיות גם דנמרק, מאלזיה או ניו זילנד. אם תעקוב מספיק זמן, בלי להרגיש תתחיל לרצות בהצלחתה של קבוצה מסויימת. הסיפור שלך עם ווסטהאם הוא אדיר בעיניי. אין הרבה דברים יותר גדולים בעולם מאשר אהדה לקבוצת כדורגל שעוברת במשפחה. כמו ש-stratford כתב כאן לפני, גם אם יתהפך העולם, ווסטהאם תישאר ווסטהאם. אתה יודע למה? כי קבוצה היא האוהדים שלה ולא הרבה יותר מזה. הנהלות הולכות ובאות, לא נעים להגיד אבל אפילו אצטיודנים מתחלפים. מי שנשאר זה אנשים כמו הדוד שלך, שלימד אותך בגיל קטן את האהבה לווסטהאם. אני למשל, שונא את יצחק שום על רקע אישי, לא מת על ההנהלה של הפועל ת"א, כועס שלא חשבו על דרך לשלב את ניר רחמין ואייל בן עמי הפורשים במערכת ועצבני על ניר פרצלינה בגלל שעל הכסא שלי יש חרא של ציפור כבר שלושה שבועות ואף אחד לא טרח לנקות את הכסאות בבלומפילד כבר בערך עשור. אז מה? אתה יודע את מי ואת מה אני אוהב מצד שני? את הפועל ת"א ואת הקהל שלה, את בלומפילד (למרות החרא של הציפור), את המשתנה הקבועה שלי, את אייל בן עמי ואת סבסטיאן סימרוטיץ' ועוד אלף ואחד דברים קטנים שעל חלקם גדלתי, אחרים ראיתי גודלים לצידי ועוד. אני בטוח שאם תיקח לעצמך רבע שעה לחשוב על הדברים הקטנים שאתה אוהב בווסטהאם, תחפש זכרונות מביקורים באפטון פארק או בפאבים עם האוהדים, פתאום תבין ששום שינוי לא ייקח ממך את האהדה ולא ישנה את מה שהקבוצה שלך הייתה עבורך עד עכשיו, וזה בהנחה כמובן שלפני השינוי עליו אתה מדבר אהבת את הקבוצה אהבת אמת. קבוצה זה סמל, אוהדים ומסורת. אם אתה לא מרגיש מחובר אליהם, על אף שאני מבין את הקושי בגלל המרחק הפיזי, קשה להאמין שמתישהו כן היית מחובר. לעשות ניתוק אחרי זה זה דבר כמעט בלתי אפשרי. יש כאן חברים בפורום שהיום אני יכול להגיד לך שבעוד 10 שנים יפתחו את העיתון של יום ראשון או את האינטרנט בשבת בערב, יבדקו מה עשתה הקבוצה שלהם באנגליה וימשיכו הלאה. אולי מדי פעם ייזכרו איך פעם התקוטטו בפורום אייסוקר בגלל אותה קבוצה. יש אחרים שגם בעוד 10 שנים וגם בעוד 40 עדיין יעקבו כמו מניאקים אחרי הריזרבס. לדעתי מבין השורות מאוד קל לזהות. בגלל הסיפור שלך, בגלל שאתה קשור לאנגליה בקשר דם והאהדה שלך לווסטהאם באה מגיל צעיר ולא בגלל הצלחה כזאת או אחרת, אני מקווה מאוד שאתה תישאר אוהד. של ווסטהאם כמובן, כי משהו אחר פשוט לא יכול להיות.
אתם שוכחים שיש אנשים שחיים כדורגל מבלי לאהוד קבוצה וזה לגיטימי לגמרי ובכלל לא אומר שכדורגל יצא מסדר היום. אבא שלי אוהד נלהב יותר מחמישים שנה ומעולם לא אהד קבוצה(מלבד הפועל רעננה המקומית, אבל זה לא נופל תחת הגדרת 'אהדה' בפורום של אנגלופילים). במובן מסויים הרבה יותר קל להנות מכדורגל מבלי לאהוד קבוצה. כמובן שזה מייצג צד אחר של המשחק, אבל יש אנשים שזה מתאים להם. זה מייצג את האנשים שיותר קשורים למשחק מאשר לקבוצה. קונספט שנשמע לי הרבה יותר רציונלי, אבל כדורגל זה הרבה מעבר לרציונליזם.
אלה בדיוק האנשים שאני מרחם עליהם... אוהבים כדורגל אבל בלי אמוציות ? איך אפשר ? זה כמו לראות כל החיים משחקי ידידות. ברור שאפשר להנות ממשחק שאתה לא מחובר אליו רגשית(מהכדורגל,האוירה,וכו...)אבל ללא קבוצה שמחוברת לגוף שלך אז הכל הופך ללא מחייב. לנו יש את המחויבות לרוץ לאינטרנט לראות מה חדש עם הקבוצה,לקרוא את הטבלה כמה פעמים ביום,להביט בתכנייה ולבטל עיניינים בתאריכים של משחק,לנסות להזיז עם הגוף שלנו בעיטות לכיוון השער שלנו,ולנסות להכניס בעיטות שלנו,ועוד אלף ואחד דברים... לי יש את זה באותו המינון עם 2 קבוצות. שגיב,אתה טועה בגדול. יש הרבה אוהדים של קבוצה אנגלית שיש להם גם קבוצה בארץ. אני לא יודע אם הרמה הרגשית שלהם היא אותו הדבר בשתי הקבוצות,אבל אצלי זה אהבה טהורה של כפר סבא וטוטנהאם. הרבה פעמים שאלו אותי מה אני אעשה אם טוטנהאם וכפר סבא יפגשו באופ"א. התשובה שלי היא תמיד שאני אעבור לשטח A ושאני לא רוצה לדעת מהמשחק המזורגג הזה.
I am a NUFC fan and i have season ticket for Barnet.going to games at the weekend when i come back from University. I am not a Devoted fan of Barnet but i am going to almost every game. So u are not alone.