בירנבאום מנסה דבר שם ברצינות והשאר פשוט מדכאים אותו כל הזמן, נראה שיש לו ידע יחסית נרחב, הוא מתבטא בצורה סבירה והכי חשוב: הוא אובייקטיבי! חבל שהוא בצל של שאר הליצנים שמשתתפים בתוכנית שביניהם גם מליניאק שמשום מה נחשב לרציני יותר. הייתי רוצה לשמוע את אפי יותר.
אפרופו אפי בירנבוים, זה רגע הספורט הגדול ב-60 שנות מדינת ישראל: http://www.youtube.com/watch?v=GpUWP961ISU
:aaarofl: בוואלה עושים סדרת כתבות על איך תקשורת הספורט הישראלית מעולם לא ידעה לפרגן. חלק א'(הם לא פירגנו על חלק מהרגעים הגדולים באמת של הספורט הישראלי, על הזכייה של מכבי ב77, על האליפות של גליל ועל המסע של הפועל באופ"א): http://sports.walla.co.il/?w=//1277941 בחלק ב'( http://sports.walla.co.il/?w=//1277960, בעיקר דורון שפר וקטש עניינו אותי) הובאה כתבה לא מפרגנת לרוני רוזנטל שנכתבה בזמן האליפות האחרונה של ליברפול, והיה שם משהו שלכד את עיניי: "...אבל למעשה ליברפול נאלצה להיעזר במעידה לא צפויה של יריבתה לצמרת, אסטון וילה, מול מנצ'סטר יונייטד המסכנה (שככל הנראה תפטר את אלכס פרגוסון הכושל בשבוע הבא, גם אם זה יצליח לגבור על קריסטל פאלאס בגמר הגביע) כדי לשמור על מעמדה בפסגה." מעניין אותי בכמה פעמים מאז אותה כתבה, אותו הכתב הילל ושיבח את פרגי. וזה לא משנה מה היה המצב אז ועד כמה הוא באמת היה קרוב לפיטורים.
אם כבר יציע העיתונות אז מה תגידו על 'יציע השישים' ששודר אתמול? ראיתי שלא באשמתי, הייתי חולה בימים האחרונים, מרותק למיטה. את התוכנית פותחים עם קליפ של ההישגים הגדולים של הספורט הישראלי, רסקין מספר כמה הוא מתרגש מהקליפ הזה וקופמן ישר מתחיל להתפרע ולצרוח כמה המדינה הזאת עלובה וביזיונית, שהנשיא שלה אנס, שראש הממשלה שלה נחקר בלי סוף, ששר האוצר לשעבר שלה נשפט, הכל כמובן נאמר בערב יום העצמאות. לאחר מכן מדברים על מכבי ת"א כדורסל שהביאה לנו הרבה רגעי גאווה באירופה, לא עוברות 5 שניות וקופמן מתחיל לצרוח כמה לא איכפת לו ממה שמכבי השיגה כי בשנת 2004-2005 היו להם ליטאי ואמריקאי, כמה שלא הביאו לו שום גאווה. שוב, בהמה שלא תיאמן. לאחר מכן מנסה שלמה שרף לדבר וקופמן מתחיל לנשוף לתוך זמבורה ולהפריע לו, שרף מתחיל לקלל אותו ולדפוק עליו פטיש אוויר, לא יאמן. כמה סימלי שתוכנית הספורט המובילה בארץ נראית כך בערב יום העצמאות, כי כך נראית תרבות הספורט שלנו.
אני לא מסכים... זה כמו לטעון שהחברה האמריקאית נראית כמו ג'רי ספרינגר. זו רוח התוכנית ("יציע העיתונות"): ההתלהמות, הביקורת הנוקבת וכולי. זו הצגה לכל דבר ועניין, וככזו לא צריך לקחת אותה ברצינות. אני צופה בקביעות ב"יציע העיתונות" לאורך השנים, ויש לי ביקורת מהותית על התכנים, ולא על אופי התוכנית (הסגנון).
אני לא מבין איך אפשר לצפות בתכנית הזאת לאורך שנים.. שתי בהמות (שלמה וקופמן) שעסוקים בלצרוח אחד על השני ובסוף לא מצליחים להוציא משפט לפני הגונג המיוחל ורסקין אחד שמנסה לעשות סדר בבלאגן. גם האנשים שבאמת כיף לשמוע אותם ויש להם ידע בהרבה תחומים כמו מליניאק ואפי בירנבוים, לא מצליחים להשלים משפט לפני שקופמן מתנפל עליהם. תכנית שמראה יותר מכל מה עם ישראל אוהב - הרבה זיוני שכל, צעקות, בלאגן וצחוקים.
נו, אתה מפספס פה את הנקודה. התוכנית היא "Show". אני מעדיף "Show" שעיקרו ספורט, במקום ריאליטי. כל אחד וההעדפות שלו. מכל מקום, אין הרבה תוכניות על ספורט בארצנו, כך שאני רואה כמעט כל תוכנית על ספורט, באשר היא כזו.
זהו, זה כיף לראות סתם בשביל הצחוקים אני לא מצפה להוציא משם שום דבר ענייני... זה כמו שאני מדי פעם פותח לקרוא את הסאן.
יציע העיתונית היא לא איזו תוכנית איכות עם ביקורת נוקבת ואמיתית על אירועים בספורט היא תוכנית בידורית וככזאת כל מטרתה היא לגרום לך לחייך כמו דביל במשך חצי שעה. את זה היא עושה מצוין.
אולי היא תוכנית מבדרת ומשעשעת אבל על הדרך היא גם מבזה את הספורט ומעוותת את דעת הקהל (במיוחד של צעירים), זה מחיר יקר מדי לשלם בשביל קצת צחוקים.
לא יודע מה זכה בתואר שיר השישים - אבל הגירסה העדכנית של "יציע העיתונות" בלי שום ספק לוקחת בהליכה בתחרות הספין אוף הגרוע ביקום. לא יאמן שהמוצר העלוב הזה הוא תולדה של אחת מתוכניות הספורט הגאוניות והמצליחות בתבל. "גוד נייט קנדה".
כל הרעיון של הכתבות האלו היה לא ברור ואתה לא היחיד שלא הבין אותו. תתפלא לשמוע שבזמן האליפות של ליברפול ב-1990, ישי רז, זה שכתב על רוזנטל ועל פרגוסון, היה בערך בן 6 או 7. את הטור הזו הוא כתב בשבוע שעבר, בדיוק כמו שאר הטורים שקראת בכתבה הזו. הרעיון היה להראות איך התקשורת הלא מפרגנת של היום הייתה כותבת על הארועים האלו אז. לא הבנת - לא נורא. הרעיון כאן לא היה ברור ולפי הטוקבקים שקראתי עכשיו, הרבה אנשים לא הבינו.
