https://scontent.ftlv6-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/25660406_10204169777920938_1496892418390240046_n.Xxx?oh=92e0664c36cba5fe183bbbd3a2936e8f&oe=5AFC1DD2 לבן בחלום שחור: הקלאסיקו העצוב של אוהד ריאל מדריד "חג מולד לבן", קרא השלט שהציגו האולטראסור של ריאל מדריד בברנבאו. אבל גם הם לא ציפו לכזה מפח נפש. הטירוף התקשורתי, לייב פייסבוק מהיציע, ההקנטות למסי ופיקה, ואיך הפך בנזמה למושמץ ברמה היסטורית? דור רומנו, אוהד ריאל בקלאסיקו הראשון שלו, מסכם טיול שהשתבש הספירה לאחור החלה בחודש יולי, עם הגרלת לוח המשחקים, בציפייה למשחק הגדול ביותר בעולם חוץ מגמר ליגת האלופות. הטיול לקלאסיקו תוכנן. ואז, הכול עוד היה הרבה יותר כיף. שמש וים בחוץ, הציפורים מצייצות, וריאל מדריד על גג העולם, אחרי העונה הגדולה בתולדותיה. דאבל היסטורי של אליפות וזכייה בליגת האלופות, כקבוצה הראשונה שהגנה על התואר האירופי. אלא שמאז, הכול השתבש. פני הטיול כפניה העונה. וזה התחיל עוד לפני שריקת הפתיחה. טסתי עם חבר טוב למדריד ומשום מה לא ביטחנו הפעם את הטיסה. כמובן שהמועד נדחה ושילמנו מחיר. תרתי משמע. אבל מה זה עוד 100-200 דולר לעומת 11 נקודות הפרש שהיו לפני המשחק? מי האמין אחרי צמד המשחקים בסופרקופה הספרדי, בסיומם אפילו פיקה הודה בכניעה שהוא "מרגיש נחות ממדריד", שריאל תגיע לקלאסיקו הראשון בפער עצום מברצלונה? פייר, התאכזבתי. כל איבוד נקודות הפך לטרגדיה. וביום שבת הייתה לה הזדמנות פז לתקן. אך ההפך הגמור קרה. הייתי עם ריאל מדריד בדסימה, גמר ליגת האלופות בליסבון (2014). בעונה שעברה צפיתי בכריסטיאנו רונאלדו מנצח את אתלטיקו עם שלושער בחצי הגמר. ריאל מדריד וליגת האלופות הם סיפור אהבה. אבל קלאסיקו זה משהו אחר. הייתי בן שנתיים בסך הכול כשאיבן סמוראנו כבש שלושער מדהים וריאל נקמה בברצלונה עם מאניטה מהדהדת בברנבאו. ראיתי כמובן את המשחק רק במרוצת הזמן ותהיתי לא פעם במוחי האם גם אני אזכה כאוהד להיות חלק ממשחק כזה? קיוויתי. בדרך כלל הטיול מתנהל בסדר הפוך. אני מגיע סמוך למשחק, כלומר יום אחד לפניו, ואחר-כך נשארים כדי ליהנות. והפעם, נחתי כבר ביום שלישי. איך מעבירים את הזמן עד למשחק? השעון לא זז! התחנה הראשונה הייתה סיור במוזיאון העצום בברנבאו. הכנה מושלמת בפחות מ-20 יורו. יש שם תיעוד מרגש של כל גביעי אירופה של ריאל מדריד, חולצות המשחק, פרסים אישיים, תמונות ומסכי וידאו מפה ועד להודעה חדשה. כניסה לחדר ההלבשה, סיור בחדר מסיבת העיתונאים – שחק אותה זיזו. הסנטיאגו ברנבאו לא נגמר, וכעת הוסיפו פעלול חדש – 'אשליית האוטובוס'. הצעצוע החדש במוזיאון, מעבר לגביע אירופה ה-12 – כדור הזהב של כריסטיאנו רונאלדו. זריזים שם. האמת שאוהד יכול "לשרוף" רק בחנות עצמה כמה שעות טובות. מסעדת הבשרים - 'טוני רומאס' המוכרת ששוכנת מטר מהברנבאו, והפעם העתיקה את מגוריה – מציגה על המסך שוב ושוב את המאניטה של ריאל מדריד על ברצלונה ב-1995. תבינו... מיום חמישי התקשורת הייתה ב'מוד קלאסיקו'. הצטיידתי במארקה וב-AS כמיטב המסורת. כמובן שעל הרקע כריסטיאנו נגד מסי – טייק 12345 (והפעם שניהם עם 53 שערים ב-2017). יום חמישי היה גם שריקת הפתיחה של הישראלים שפקדו את מדריד. "המון", אומרת המוכרת בחנות של ריאל מדריד בחיוך, ואני משוויץ ברזומה העשיר שלי ומראה לה את אוסף החולצות. הספרדית שלי חצי קלאץ', האנגלית שלה אפילו פחות – אבל הכדורגל זה מכנה משותף גדול. אין כמו כדורגל. https://img.wcdn.co.il/f_auto,w_700/2/5/3/1/2531923-46.Xxx אני מגדיר את עצמי כאוהד שרוף במלוא מובן המילה. ביום-יום אני מנהל את אתר האוהדים הישראלי של ריאל מדריד וכותב מסביב לשעון. יש לנו פורום אוהדים עם דיון מקיף על כל משחק ומשחק. הפעם רציתי להתרחק ולשנות אווירה עד למשחק. בניגוד אליי, לבן היה 'משחק מקדים'. בן ראול מייזל הוא הפארטנר שטס איתי למשחק, והשם אומר הכל. מכיר את מדריד כמו את כף ידו, בערך. אוהד מוכר בברנז'ה. בן שעובד בחברת לייב-טיקטס, הצליח באמצעות כישרון יוצא דופן ולא מעט מזל – להשתחל לאירוע שגרירי לה-ליגה במלון 'אינטר-קונטיננטה' ולהתחכך באנשים הנכונים – מפרננדו מוריינטס (שהקדיש סרטון קצר ומרגש לאוהדי ריאל בישראל) וקרלס פויול ועד גאיסקה מנדייטה, דייגו פורלאן, ססאר סאנצ'ס ואחרים. שגריר של הליגה הספרדית ליום אחד. בלילה שלפני, קשה להירדם. לא בגלל האלכוהול ממועדון הדולצ'ה-גבאנה או משהו כזה. המחשבות והתרחישים רצים בראש - מה יהיה במשחק? בספרד, המדינה לא מתחילה את היום לפני השעה 10:00 בבוקר. והפעם, בוקר הקלאסיקו ויש יותר אנשים שפוקדים את הרחוב. עיתוני הספורט נחטפים כמו לחמניות ויש תכונה בעיר. יצאנו לכיוון הברנבאו כשעתיים לפני המשחק, במטרה לספוג את האווירה וליהנות מכל רגע. מיהרנו לרכוש צעיפים, באסטות לא חסר שם. אבל המרצ'נדייז היה עניין שולי. ידוע שאוטובוס הקבוצה יעשה את דרכו מהכביש הראשי הקסטיאנה ועד לברנבאו לאט ובזהירות, כשהמוני אוהדים כבר יקיפו אותו עם צעיפים, דגלים ומה לא, ושם נוכל לעשות היכרות מחודשת עם האולטראסור, ארגון האוהדים הפאנטיים של ריאל מדריד. אלה שמעודדים באמת וכל המשחק. אי-אפשר לרכוש כרטיסים ליציע שלהם ובטח שלא להצטרף לארגון. לא תמצאו אצלם מצלמות או סרטונים. הם באים לעבוד, בניגוד לתיירים. טירוף כזה לא תמצאו בשום מקום אחר. ידענו שהברנבאו ייראה כמו אנפילד, כמו דורטמונד. תמיד זה נראה מדהים בסרטוני היוטיוב, והפעם אני שחקן בהצגה. האוטובוס של ריאל מדריד עבר, וקצת יותר משעה לקראת המשחק מתחילה ההצגה של האולטראסור. אם השחקנים היו נותנים בראש כמוהם זה היה נהדר. מימין לכביש הראשי הם השתלטו על כמה מאות מטרים והציגו את מיטב השירים של ריאל מדריד, מ-Como no te voy a querer, דרך Hasta El Final – Vamos Real וגם 'Que Viva Espana' והקנטות למסי ופיקה. אווירה מחשמלת ואפילו רימון עשן שנכנס לאוויר. שמים את הצעיף על הפה וממשיכים לשיר ולעודד. אין אחד בלי דגל, חולצה וצעיף ואם אפשר גם בירה טובה אז למה לא? פתאום כבר לא קר בחוץ. https://img.wcdn.co.il/f_auto,w_700/2/5/3/1/2531924-46.Xxx בתוך האצטדיון, התגלתה ההפתעה. מבט אל דף ההרכבים הראה כי מתאו קובאצ'יץ' נמצא ב-11 של זידאן, אבל על כר הדשא עוד נמשכו החגיגות עם הצגת גביע אליפות העולם לקבוצות. האוהדים הציגו כרזה ענקית ועליה נכתב "חג מולד לבן", אבל בסופו של דבר היה זה יום בו ריאל הניפה דגל לבן. אחרי דקה וחצי, הכדור ברשת. אני נוגע בשמיים ואז השער נפסל. המשחק נותר טקטי, שתי הקבוצות הגנתיות מתמיד. ברצלונה כבר מזמן לא ב-4-3-3- המפורסם שלה, ובזמן שמודריץ' רץ ללא הפסקה, הקהל נאנח בתסכול אחרי עוד פעולה כושלת של קרוס או קאסמירו. סמוך למחצית בנזמה נוגח לקורה ומשחרר קללות בכל מני שפות. והעונה יש לו יותר קורות (6) משערים (5). כשיוחלף בהמשך, כבר יספוג בוז אדיר לו אף שחקן של ריאל לא 'זכה'. מה זידאן רואה שאנחנו לא? האוהדים בספרד מיואשים. מכנים אותו שמנמן במקרה הטוב ונבל במקרה הרע. המושמץ העיקרי. לאכזבתי, וכך גם האוהד שישב לצדי והעדיף לשדר את המשחק בפייסבוק, זידאן לא ביצע שום שינוי במחצית. והמחיר היה גבוה. כשבייל קם להתחמם שמעתם את הרחש ביציע, מה שמעיד עוד יותר על המצב אליו נקלעה ריאל מדריד, שרואה בפצוע הכרוני כמעין מושיע. לצדו בעמדת החילופים המתין אסנסיו, אך החילוף הכפול התעכב והאדום שספג קרבחאל שיבש את הכול. מכאן עלה החשש לתבוסה. בן כבר היה בסרט הזה, ואני לא. מה פתאום. אני? רק הצלחות. קופנהאגן בצ'מפיונס (2014), לה דסימה, חצי הגמר בעונה שעברה. ריאל עשתה קולות של שער מצמק בזכות המהירות של אסנסיו והמוטיבצייה של בייל, והברנבאו שגדל על רוח החואניטו הרים את הדציבלים. אולי בכל זאת קצת מתח לקראת הסיום? בכל קרן אחד האוהדים, חוץ ממני, צועק 'ראמוס!', אבל הקפטן שכח שהוא בלם וכמו כולם לא עושה הגנה. אותו קהל תובעני וקשה, יודע להעריך שחקנים גדולים. אז מסי שחגג בהפגנתיות לא יקבל מחיאות כפיים, אבל כשאינייסטה מוחלף אפשר לשמוע פרגון מצד הקהל. אותו חילוף גם היה האות שוואלוורדה הבין: המשחק בכיס שלו. חלק מהאוהדים חתכו לפני השריקה האחרונה. די, הספיק להם. השער השלישי היה מיותר והפך את המשחק לתבוסה, כמו חץ בלב. לא מאמין איך השחקנים בזבזו את הצ'אנס הזה ובעצם הניפו דגל לבן. ככה אתם מקבלים את פניי? אבל לב שבור הוא לב שלם. וכאב האכזבה חזק מהטירוף בניצחונות. דווקא ברגעים האלה אתה מתחבר עוד יותר לקבוצה. הלוואי שזה היה אחרת, חשבתי לעצמי. 'גם זה יעבור' אומר השיר ההוא של טונה, לא? יותר מ-80 אלף איש התפנו תוך דקה-שתיים. בסדר מופתי, בלי דחיפות או קללות, בלי שהמשטרה תתערב. יש לנו מה ללמוד. ובן-רגע החבר'ה משתלטים על כל מסעדה טובה באזור. איך אפשר להפיג את השביזות? רק עם בשר טוב כמו ב-'טוני רומאס'. רק שהיה צריך לחכות. 'בערך 50 דקות', אמרו לנו במסעדה. אז אחרי סיבוב ארוך חזרנו ואכלנו משהו. הבשר שוקע, החבורה מתפזרת והשביזות צפה. התחושה היא שריאל מדריד היא האויבת הגדולה ביותר של עצמה. רכבת הרים זה השם הנרדף של המועדון הזה. השאננות והשובע מביאים לכך שריאל ממעטת לזכות באליפויות בשנים האחרונות. קשה להבין איך השנה הטובה ביותר בהיסטוריה של המועדון מסתיימת במפח נפש כזה. זה עוד יום בהיסטוריה של ריאל מדריד, ומצד שני – משחק שצריך להסיק ממנו מסקנות. בארסה תמיד מרגישה בנוח נגד ריאל. ההרכב שלה הרבה פחות 'נוצץ', אבל בזמן שקרבחאל לא העביר כדור מדויק אחד בהתקפה ובניגוד לבדרך כלל נגרר לפאניקה ולאיבוד העשתונות הקבוע של ריאל מדריד בקלאסיקו, סרג'י רוברטו עשה עבודה טובה. פאוליניו היה יעיל מטוני קרוס. רונאלדו החליק ברגע האמת בניגוד לסוארס. ופיקה? תחנה אחרונה. על זידאן מוטלת האחריות לקבל החלטות קשות. ריאל מדריד זקוקה לדם חדש בהתקפה. הקבוצה הנוכחית נסחטה עד תום. איזה יום, איזה יום עבר עליי. זה קצת יותר מדי. הפסדים הם חלק מהחיים. כל המדרידיסטאס מלאי תקווה שכמו שהמשחק הזה לא שיקף את 2017 – הוא לא מסמן את העתיד לבוא. בא לך לשכוח מהכדורגל לכמה ימים ואני משוכנע שאדלג על עיתוני הספורט שלמחרת. אבל כדורגל הוא כמו סם ואנחנו מכורים. ואני, הבטחתי לעצמי, עוד אחזור. למדריד ולקלאסיקו. מהר מכפי שאתם חושבים. ****** ברמה האישית: אוהד לבן - וקלאסיקו שחור. לא כך דמיינתי את הקלאסיקו הראשון שלי בברנבאו. ובכל זאת, כאוהד שחיי את הקבוצה הזו 24/7 - זה היה טירוף מוחלט להרגיש אותה מקרוב: הסיור בברנבאו והחנות, השירה ברחובות עם האולטראסור, והעיתונים בספרדית וכמובן השפה היפה והמדינה. גאה לכתוב יומן מסע ממדריד ל-"וואלה ספורט" על שבוע הקלאסיקו בו דור הופיע לקלאסיקו במלוא הדרו - אבל לצערו ריאל מדריד ממש לא. מבאס, מעצבן, הכל נכון אבל בת'אכלס זה לא משנה. זה ברור: אני אחזור למדריד. ולקלאסיקו. ובקרוב! ויהיה טוב! Gracias por todo, Espana. Hasta Pronto. [כשהעלתי את הרעיון ליומן מסע לא האמנתי שנפסיד ובטח שנובס. כתבתי אותו בלחץ של זמן בלי טיוטה תוך שעה וחצי כשהפרטנר למסע מנדנד. וכמובן שמשום שמדובר ב-'וואלה' ולא באתר האוהדים שלי אז צינזרתי עוד קצת דברים]
